רוב פרשת 'ראה' עסקה בהיבטים השונים של אותו מקום מיוחד: "המקום אשר יבחר ה' ". בשבוע הנוכחי אנו קוראים את פרשת 'שופטים', העוסקת בסדרי השלטון הראויים בישראל: מערכת המשפט, החקיקה, המלוכה, השיטור ועוד, ולפתע אנו נתקלים שוב באותו מקום "המקום אשר יבחר ה' ":
"כי יפלא ממך דבר למשפט… דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-לוהיך בו, ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך."
(דברים יז, ח-י)
מתברר, כי במדינה היהודית שקווי המתאר שלה משורטטים בתורה, 'בית הדין העליון' אליו מגיעים סכסוכים משפטיים סבוכים, נמצא במקום מיוחד מאוד: בבית המקדש!
ואכן, כאשר המשנה מתארת את מבנה בית המקדש, חלק ממנו הוא בית הדין, שבתקופות מסוימות כונה 'סנהדרין' (מושג השאול מן השפה היוונית):
"שש לשכות היו בעזרה [שבבית המקדש], שלוש בצפון ושלוש בדרום. שבצפון… ושבדרום: לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית… לשכת הגזית ? שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת ודנה."
(משנה, מסכת תמיד פרק ה)
במשנה אחרת אנו לומדים כי בשטחו של הר הבית, שבמרכזו היה בנוי בית המקדש, שכנו שלושה בתי דין:
"שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית… בית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאת תורה לכל ישראל."
(משנה, מסכת סנהדרין פרק יא)
בית המקדש, אם כן, על פי הכתוב בפרשת השבוע ועל פי המתואר במשניות, היה מרכז משפטי לא פחות ממה שהיה מרכז פולחני שבו הקריבו קורבנות. עובדה היסטורית זו, הקושרת בין בית המקדש ובית הדין, מלמדת אותנו הן על אופיו של בית המקדש והן על אופיו של בית הדין.
אנו רגילים לראות את החקיקה המשפטית כנוהג חברתי גרידא. בכדי להסתדר ביניהם, בני אדם חייבים לחוקק חוקים ולשפוט על פי חוקים אלו. אך היהדות מביטה על התחום המשפטי כעל עניין דתי השייך במהותו אל בית המקדש. הצדק מקורו אצל בורא העולם, ולפיכך נדרשים החוקים להיות חוקי צדק, והשופטים עוסקים במימוש של עקרונות הצדק הא-לוהי בחיי האדם. בפתיחת ספר דברים (א, יז) נאמר: "כי המשפט לא-לוהים הוא", ועל פי הפרשנות של הרמב"ן על אתר, כוונת הדברים היא שהשופט האמיתי בכל סכסוך הוא א-לוהים, והשופטים אינם אלא ממלאי מקומו!
מאידך, הקשר בין בית הדין לבית המקדש הוא גם לכיוון ההפוך. ללא עשיית משפט, בחברה נטולת צדק ? אין כל ערך לבית המקדש. כך לימדו אותנו הנביאים החוזרים שוב ושוב על המסר הנוקב. אם נפנה להאזין לדבריו של ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'!… מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי!… רחצו! היזכו!… חידלו הרע!… דירשו משפט!" (ישעיהו א, יא-יז); או אם נקשיב לתוחכתו של ירמיהו: "הגנוב, רצוח ונאוף… ובאתם ועמדתם לפניי בבית הזה… ואמרתם 'ניצלנו'?!" (ירמיהו ז, ט-יא). עשיית המשפט והצדק היא, ורק היא, מאפשרת את העבודה בבית המקדש!
נמצא כי בית המקדש הוא שמעניק תוקף לבית הדין; ובית הדין השופט צדק הוא שמאפשר את העבודה במקדש!
אכן, היהדות שוללת הפרדה בין ערכי הצדק והמשפט ובין ערכי הקדושה ועבודת ה'. אדרבה, השילוב בין עשיית חברתית צודקת ובין הקרבת הקורבנות במקדש ? זהו המצב האידאלי אליו מכוונת אותנו התורה.