מסע החיים

בדרך זו הלכו דרשנים שונים, ואנו נבקש להתמקד בדרשתו של אחד המנהיגים החשובים של יהדות פולין בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הלוא הוא הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד.
הרב קלונימוס קלמן היה איש חינוך מובהק, וחיבר ספרי הדרכה לנערים וגם לאנשים בוגרים. בשנות כהונתו כמנהיג עדה חסידית, הוא השקיע את מיטב מרצו וכשרונותיו בכינונו של עולם רוחני פנימי בקרב הנוער היהודי-פולני. בשנות מלחמת העולם השנייה הוא נכלא ב'גטו ורשה', ושם ניהל 'חצר' חסידית שנועדה לעודד ולחזק את היהודים המושפלים והמעונים. מדי שבת היה הרב קלונימוס קלמן עורך 'שולחן', כמנהגם של מנהיגי החסידות, ובו היה מלמד דברי תורה וחסידות שהעניקו כוחות של הישרדות ליהודים שחיו בזוועות הגיטו. כך עשה עד 'מרד גטו ורשה', שלאחריו נשלח יחד עם שאר יהודי הגטו למחנה הריכוז טרווניקי, שם נרצח בנובמבר 1943 (ה' בחשוון תש"ד).

מדי שבוע, לאחר צאת השבת, היה הרב קלונימוס קלמן כותב את דברי התורה שאמר ב'שולחן' השבת. את הכתבים הללו הטמין בכד חלב בתוך אדמת הגיטו, כשהוא מצרף להם מכתב בקשה-צוואה אל מוצא הכתבים, ובו הוא מתחנן לשלוח את הכתבים, לכשיימצאו, אל קרוב משפחתו בארץ ישראל.
דרשות אלו שנאמרו בתוך התופת של גיטו ורשה ונמצאו שנים לאחר מותו של הרבי, מהוות נר זיכרון ייחודי לעולם נשגב ומקודש, עולם של אמונה יהודית איתנה שפעל בתוך זוועה בלתי נתפסת.
אחת מדרשות אלו עוסקת בפרשת 'מסעי', ובה דרש הרב קלונימוס קלמן את הפסוק הבא:

"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'."

(במדבר לג, ב)

"כל הצרות אלו מיני חבלים היו לגלות אור ה'," כותב הרב קלונימוס קלמן, אבל  "בשעת המסעות הרגישו רק את הצרות".
לדבריו, רשימת המסעות מסמנת רשימת קשיים שחוו בני ישראל במדבר, אך כל קושי כזה הצמיח אותם והפך לגילוי אור ה'. בדברים אלו ניסה הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, לסייע ליהודים בגטו ורשה להתמודד עם חיים בתנאים בלתי אפשריים, וליצוק תוכן רוחני לקשיים, לסכנות ולאסונות שאפפו אותם בכל רגע.
את דבריו המרטיטים הוא מסיים בתקווה נואשת, כי יבוא יום שבו "לא תהיינה הצרות והמסעות מקודם לעצמן, רק תיכף ומיד יתגלה שהן 'מוצאות פי ה", ויתגדל ויתקדש שמיה רבה על ידי ישועת ישראל". כאדם הקורא 'קדיש' על אביו שמת, כך קרא הרב 'קדיש' על עצמו ועל עמיתיו היהודים, והבטיח כי "יתגדל ויתקדש שמיה רבה על ידי ישועת ישראל".
שבת זו חלה ב'שלושת השבועות' שבין צום 'שבעה עשר בתמוז' ובין צום 'תשעה באב'. בימים אלו אנו זוכרים ומזכירים את חורבן בית המקדש ואת הגלות הארוכה אליה נשלח העם היהודי.
שיאה העגום של גלות זו היה בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר הנאצים ימח-שמם ומשתפי הפעולה עימהם, פעלו להשמיד באופן שיטתי את העם היהודי. בתוך חשכת האופל של אותם ימי זוועה, זהרו ככוכבים בני אדם, יהודים ושאינם-יהודים, שפעלו להעניק חיים לזולתם, אם באמצעות מתן מחבוא מפני השלטון הנאצי הרצחני ואם באמצעות עידוד וסיוע רוחני.
מורשתם של אנשים ונשים מופלאים אלו היא חלק בלתי נפרד ממורשתו של העם היהודי. הם לימדו אותנו לנצל באופן הראוי את מסע החיים, להעניק משמעות של אמת לכל תחנה במסע ולהפוך את הקושי לגילוי אור ה'.