על מוות וחיים

בתחילת הפרשה אנו קוראים על מותה וקבורתה של שרה, ובסוף הפרשה אנו קוראים על מותו וקבורתו של אברהם.
האם השם "חיי שרה" הוא אירוניה בלבד? דומה שלא. מותם של אברהם ושרה מתואר בתורה ובמדרשי חז"ל ככזה שיכול לשפוך לנו אור על החיים. על שרה נאמר במדרש ששנותיה היו שוות זו לזו:

"בת מאה כבת עשרים – לנוי; בת עשרים כבת שבע – לחטא."
(ילקוט שמעוני, תהלים תשל)

על אברהם נאמר:

"וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע."
(בראשית כה, ח)

מותם של אברהם ושרה אינו נתפס כטרגדיה, אלא כסיום מוצלח של חיים מלאים, חיים שנחיו בדרך נכונה והותירו חותם על האנושות עד ימינו אנו.
המוות כעובדה סופית, מוגמרת, שאין דרך לחמוק ממנה, עשוי להשפיע על חייו של אדם באופנים שונים. יש מי שיראה את המוות כלגלוג על חיי האדם. אדם חושב לפעול ולהשפיע בחייו, אך בסופו של יום האדם מת, נעלם מן הזיכרון, וכך גם פעולותיו ומעשיו. ויש מי שיראה את המוות כזרז, כיוצר דחף להספיק לפעול, להשפיע ולתקן בזמן הקצר של החיים.

אברהם ושרה הם הדגם המושלם לאנשים שהמוות לא נטל מהם את חייהם. החיים שהם חיו היו כה מלאים, שגם כאשר המוות הגיע, והוא הגיע כפי שהוא מגיע אל כל אדם, הוא לא רוקן את החיים ממשמעות.
לעומתם, עשיו, נכדם של אברהם ושרה, התבקש על ידי יעקב אחיו הצעיר למכור לו את זכות הבכורה, ותגובתו מצוטטת בתורה:

"הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?!"
(שם שם, לב)

חכמי המדרש בהתייחסם לדברי עשיו ציטטו את הפסוק "אל תבכו למת, ב־?כו־ ב?כו? להולך" (ירמיהו כב, י) והשתמשו בו להשוואה בין אברהם ועשיו נכדו:

"אל תבכו למת ? זה אברהם; ב־כו־בכו להולך – זה עשיו."
(בראשית רבה סג, יא)

על פי המסורת היהודית, באותו יום שאמר עשיו "הנה אנוכי הולך למות", התקיימה הלוויתו של אברהם. על כך אומרים חכמי המדרש: "אל תבכו למת ? זה אברהם". אל תבכו על אברהם שמת, מפני שחייו היו עשירים בתוכן ובמעש. המוות לא איים עליו ולא נטל מחייו את משמעותם. "ב־?כו־ ב?כו? להולך ? זה עשיו". על מי כן עלינו לבכות? על עשיו, זה שכל חייו הם בתנועה לקראת המוות, והוא "הולך למות" שנים רבות קודם שהגיע לקו הסיום.
שני מבטים אלו על המוות והחיים אינם צו הגורל. בידו של אדם ניתנה הבחירה כיצד לחיות את חייו, האם כאברהם שחי חיים מלאים ועשרים ומת "ש?בֵע", או כעשיו שחי חיים נטולי חיים, חיים שצל המוות צובע אותם בצבעים קודרים.