שותפות, אמונה וענווה

פרשת אחרי מות –קדושים – תש"פ

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'קדושים' – אחת משתי הפרשיות הנקראות בשבת זו 'אחרי מות – קדושים' – אנו קוראים על מצוות "ערלה":

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם עורלתו את פריו, שלוש שנים… לא ייאכל"
(ויקרא יט, כג)

מצווה זו הנוהגת בארץ ישראל, מכוונת ללמד את האדם ענווה ולשמש תזכורת באשר לבעלים האמיתיים של היבול – א-לוקים, בורא העולם. לשם כך נדרש נוטע העץ להמתין שלוש שנים עד שיותר לו לאכול מפירות העץ. אך חכמים ראו את תחילת הפסוק כעומדת גם לעצמה: "וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם כל עץ מאכל", וכך אמרו במדרש:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה [=את ארץ ישראל] מלאה כל טוב, לא תאמרו 'נשב ולא ניטע'! אלא הוו זהירים בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל' – כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם 'אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת' "
(מדרש תנחומא לפרשת קדושים, סימן ח)

אם אנו קוראים היטב את הכותרת של הפרשה "קדושים תהיו", אנו מבינים כי המסר החד בשבח העמל והמלאכה איננו קל-ערך. אך כאשר אנו נזכרים בנימוק לציווי "קדושים תהיו" – "כי קדוש אני ה' א-לוקיכם", אנו עשויים לתמוה: האומנם ערך המלאכה משמעותי כל-כך עד שהוא יוצר השוואה בין האדם לא-לוקים?

את פשר הערך המשמעותי שניתן למלאכה ביהדות, נוכל למצוא בביטוי של חכמינו ז"ל ביחס לאדם העושה כמה מן המצוות: "כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". בידי האדם נתונה הבחירה האם להיות פאסיבי, וליהנות מן העולם כאורח; או להיות אקטיבי, לפעול וליצור, לקדם את העולם כשותף של א-לוקים. ההבדל העיקרי בין אורח לשותף ניכר בתחום האחריות. לאורח אין אחריות על הנעשה, ואם האווירה נעשית עכורה הוא יכול לפרוש וללכת לביתו; אך השותף איננו יכול לעשות זאת. הוא אחראי על הנעשה, ואם משהו דרוש תיקון עליו להתאמץ לשפר את המצב.

מעניין לגלות כי גם בתיאור האידילי ביותר שאנו מכירים בתורה, 'סיפור האדם בגן עדן', גם שם האדם לא היה נטול משימות. הוטל עליו "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב, טו). אפילו בתיאור הנבואי-עתידי שמתאר לנו ישעיהו, אין מדובר על עולם שהבטלה שוררת בו, אלא "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות; לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד). העמים לא יילחמו זה בזה וימאסו בכלי הנשק. ומה יעשו בכלי הנשק המיותרים? יהפכו אותם לכלי עבודה: איתים ומזמרות.

ההזמנה של א-לוקים את האדם להיות "שותף במעשה בראשית", משמעה שהאחריות מוטלת במידה רבה על האדם, אך לא עליו לבדו. כשם שטעות היא לחמוק מן האחריות האנושית לתיקון העולם, כך עלול האדם – ובקלות יחסית, לאור הצלחתו הטכנולוגית המסחררת – לשכוח את משמעות קיומו של השותף הראשון: א-לוקים.

למעשה, כאשר אנו חושבים על כך, האדם נדרש ליטול אחריות אך לא לשכוח את מגבלותיו. אין אדם שיכול להבטיח הצלחה למאמציו. האדם יכול ונקרא לתרום מיכולותיו, מכישוריו ומחוכמתו, אך ההצלחה אינה מובטחת לו. הצלחה של כל יצירה, השקעה, סטארט-אפ או פיתוח טכנולוגי, תלוייה בגורמים רבים שהאדם איננו שולט בהם. זהו מקומה של האמונה, של התפילה ושל הענווה שהיהדות מחנכת אליהם.