לעומת הימים הקודמים שאינם 'חג' במובן המלא של שביתה ממלאכה, היום השביעי הוא 'חג' מלא, כמו היום הראשון של פסח ובדומה לשבת. המאורע ההיסטורי שאנו מציינים ביום זה הוא נס 'קריעת ים סוף'.
נס זה התרחש שבעה ימים לאחר היציאה של עם ישראל ממצרים, והייתה בו השלמה של הניצחון על העם המצרי המשעבד.
כאשר אנו קוראים את הפרשה בתורה המתארת את 'קריעת ים סוף' והאירועים שהיו לפניה, אנו מזהים מבוכה רבה.
עם ישראל אומנם השתחרר מהשיעבוד המצרי, אך עדיין חי בתודעה של עבדים נמלטים.
מסע היציאה שהחל במצרים הסתבך כאשר בני ישראל הגיעו לשפת ים סוף ולא היו יכולים להמשיך. מאחוריהם הופיע הצבא המצרי על מרכבותיו וסוסיו המאיימים. בני ישראל נתקפו בחרדה כשהבינו שהבריחה ממצרים עלולה לעלות להם ביוקר ובמקרה הטוב הם ישובו להיות עבדים במצרים.
היו מבני ישראל שעמדו וצעקו אל א-לוקים מתוך המצוקה נטולת-הסיכוי שאליה נקלעו, והיו כאלו שפנו אל משה בכעס והטיחו בו דברים קשים.
משה ניסה להרגיע את העם. הוא הבטיח להם שהישועה תבוא, אך הערב ירד ופיתרון לא נראה באופק. על שפת הים הגועש, כאשר הצבא המצרי חונה מאחוריהם, היו בני ישראל מיואשים ומדוכאים.
משה שצעק אל א-לוקים מעומק ליבו קיבל הוראה ברורה:
"דבר אל בני ישראל ויסעו!" אך להיכן לנסוע? האם מצופה מהעם לצעוד אל תוך הים ולטבוע? ההוראה הא-לוהקת הייתה ברורה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, ויבואו בני ישראל בתוך הים – ביבשה"
(שמות יד, טו-טז).
בני ישראל יצעדו אל תוך הים, והים ייבקע ויהפוך ליבשה.
שביל יבש עתיד להיפתח בפניהם בתוך מי הים, ובו יצעדו ויחצו את הים! מדובר במציאות על-טבעית לחלוטין.
ומה יהיה עם הצבא המצרי? גם את זאת הודיע א-לוקים למשה:
"ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, ואיכבדה בפרעה ובכל חילו, ברכבו ובפרשיו"
(שם שם, יז).
הצבא המצרי שבראשו ניצב המלך פרעה, ייסע אל תוך הים אחרי בני ישראל הנמלטים. שם, במעמקי הים, יטביע א-לוקים את המצרים ויציל את בניו, עם ישראל.
הרגעים האלו, כאשר בני ישראל עומדים מבוהלים על שפת הים, בחושך, ושומעים את צהלות סוסי הצבא המצרי מאחוריהם, היו רגעים של חרדה קיומית. לא היה שום פיתרון ריאלי למצב הזה. ובכל זאת הנס התרחש. הפלא הגדול של קריעת הים נחקק בלב הקולקטיבי של עם ישראל, שמדי שנה בשנה חוגג את 'שביעי של פסח' ומספר על הנס המופלא, החד-פעמי, של ההצלה בים סוף.
אך בני ישראל לא היו פסיביים לחלוטין.
הם נדרשו לפסוע אל תוך הים, באומץ, באמונה עזה. מאז נקבע גורלו של העם היהודי לדורות, שההישרדות של העם והצלחתו כנגד כל הסיכויים הינם תוצאה של נס אך גם של מאמץ אנושי.
המאמץ לבדו לא היה יכול להועיל בלי נס, והנס לבדו לא היה מתרחש לולי בני אדם היו עושים את המוטל עליהם.
זוהי תפיסת העולם היהודית. היא עדינה, רגישה ומורכבת. האמונה והדבקות באפשרות קיומם של ניסים לא נועדה להרפות ידיים ממאמץ אנושי בדרך הטבע.
קריעת ים סוף – הנס הגדול של כל הזמנים, גם היא התרחשה רק לאחר שבני אדם צעדו אל תוך המים בצעד חסר סיכוי אך מלא באמונה.
השילוב הזה בין נס וטבע, בין מאמץ אנושי להתערבות א-לוקית ובין אומץ ואמונה – הוא אחד הנדבכים בבניין המפואר שבנה העם היהודי במשך דורות רבים.
'שביעי של פסח' הוא הזדמנות לחזק את הביטחון שלנו בגאולה העתידה, השלמה, שתבוא כאשר אנו נעשה את המוטל עלינו ונזכה – במהרה בימינו – לנסים גלויים ומופלאים, כדברי הנביא מיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות!"
(מיכה ז, טו).
