ניצבים וילך – תשפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לעיתים מזומנות אנו רגילים לדבר על "עם ישראל", בהיבטים שונים, כמו: יחסיו עם אלוקים, ייחודיותו ומסירותו. בפרשת השבוע 'ניצבים' אנו מגלים את היחיד, הפרט, האינבידואל. כאשר התורה מציבה בפניו אתגר, ואינה מאפשרת לו להסתתר תחת מטריית הכלל והעם.
מדוע דווקא בפרשה זו? מפני שכותרת הפרשה היא "הברית". משה רבינו מכריז בפני העם על כריתת ברית של העם כולו, מגדול ועד קטן – "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך" – כל אלו כורתים ברית עם אלוקים. ולא רק בני אותו דור שנכחו באותו מעמד, אלא "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום". – עם ישראל לדורותיו.
ומהי אותה ברית? גם את זה התורה מפרטת לנו: "למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים". ברית הדדית של שייכות, כפי שאנו מכריזים בתפילת יום הכיפורים: "אנו עמך ואתה אלוהינו". ברית של מחויבות ושל קשר איתן. ברית שזוכרת את העבר, חיה את ההווה ומתחייבת לעתיד.
אכן, כל מי שיעצור לרגע ויתבונן במשמעותה של ברית כזו, יעמוד נפעם מול עוצמתה ומול המקום המרומם אליו היא יכולה להביא את האדם ואת העם.
אולם בברית מסוג זה קיימת סכנה. קשה לו לאדם לתפוס את משמעות הברית ביחס אליו. קל יותר להבין מחויבות של אלוהים לעם באופן כללי, אך אני? איתי כורת אלוקים ברית? איתי, עם העבר שלי? איתי, עם כל התכונות שלי? – ברית אישית שכזו קשה יותר לתפוס.
קושי זה עלול להביא למציאות המתוארת בפסוק הבא:
…והתברך בלבבו לאמור: שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה
(דברים כט יח)
פרשני המקרא כולם, בכל הדורות, עמדו על המשפט החריג "למען ספות הרווה את הצמאה" וניסו לבאר אותו בדרכים שונות. אפילו הפירוש המילולי שלו אינו קל להבנה, ובוודאי ההקשר של משפט זה לסיפור הכללי של כריתת הברית.
נלך בעקבות הפרשן הדגול הרב שמשון רפאל הירש (מרבני גרמניה במאה ה-19) שכתב על פסוק זה את השורות הבאות:
כסבור הוא [האדם] שהברכות והקללות תלויות רק בהתנהגות הכלל, והכלל נידון על פי מעשי הרוב; ואם הכלל ראוי לברכה וזוכה לברכה, גם היחיד יטול את חלקו ברווחת הכלל, אף על פי שאין הוא ראוי לברכה; משל לגשם היורד על השדה ומשקה גם את גידולי הבר שאינם ראויים להשקאה הצמח שמשקים אותו מחמת טיבו המעולה קרוי "הרוה"; צמחיית הבר שאין ראוי לרוות את צמאונה קרויה "הצמאה"
האדם שמתקשה לעמוד לבדו מול אלוקים ולתפוס את משמעותה של כריתת הברית האישית, אומר בלבו אני אתפוס מחסה תחת מטריית הכלל. במחשבותיו אומר לעצמו: "אם לכולם יהיה טוב, גם לי יהיה טוב". אך לא מרוע לב הוא עושה זאת, אלא מ"שרירות לב". מקושי אנושי לרכך את הלב ולפתוח אותו. הוא לא רואה את עצמו ראוי לכרות ברית עם אלוקים.
אך אלוקים לא רואה אותך כל כך קטן. הוא דווקא רואה בך את מי שראוי ומסוגל לכרות עמו ברית נצחית, של שייכות ושל מחויבות. אתה ואת, עם אופייכם האישי, ראויים לעמוד מול אלוקים, לחוש שייכות אליו ולבטוח באהבתו אליכם!
כמה חשוב לרכוש תובנה זו בתקופת הימים העומדים לפתחנו: ראש השנה ויום הכיפורים. ימים אלו, מלמדת אותנו היהדות, הם ימי דין וחשבון נפש. על פי איך שנכין את עצמנו ונקבע את אורחותינו בימים ושעות אלו, נקבע את איכותה וטיבה של השנה הבאה עלינו. רק אם נבין שאיננו קטנים, שאנו מסוגלים להתקדם ולצמוח. רק אם נאמין בעצמנו, נוכל לשאוף ללכת קדימה ולחזק את אותה ברית עתיקה בינינו – בין כל אחד ואחת מאיתנו – לבין אלוקים!
