אופיו של המוסר היהודי – פרשת משפטים

פרשת משפטים – תשפ"ג

הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

לאחר שחווינו בפרשת 'יתרו' את המעמד הנשגב – 'מעמד הר סיני' שבו זכה העם כולו להתגלות א-לוקית ושמע את עשרת הדיברות, בפרשת 'משפטים' אנו נוחתים אל קרקע המציאות ונחשפים לחוקי התורה בנושאים פחות מרוממים: עבדות, נזקים, מריבות, רצח, גניבה ועוד. נושאים שבתחום המשפט הפלילי. זהו קובץ החוקים הראשון שנמסר לעם ישראל מיד לאחר מעמד הר סיני, כאשר המסר הנלווה הוא ברור: דתיות אינה מתבטאת רק בחוויות מרוממות אלא אמורה להשפיע על חיי היום-יום. האמונה אינה אמורה להישאר בלב; היא נדרשת להקרין על כל תחומי החיים, כולל היחסים שבין אדם לזולתו.

הבה נעיין באחת המצוות המופיעות בפרשה זו:

כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו?! עזוב תעזוב עימו!
(שמות כג, ה)

הסיטואציה המדויקת המתוארת בפסוק זה אינה מוכרת כל כך בעולם המתקדם, אך בעולם העתיק – וגם במקומות שונים כיום – חמור משמש כבהמת משא באופן שגרתי.
קורה שאדם העמיס על החמור משא רב מדי, והחמור שכוחותיו מוגבלים – קרס. במקרה כזה, מצווה התורה את האדם הרואה חמור קורס תחת משאו, להושיט יד ולעזור לפרוק את המשא הכבד מגב החמור.

פסוק דומה אנו מוצאים בפרשת 'כי-תצא' שבספר דברים:

לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, והתעלמת מהם! הקם תקים עימו!
(דברים כב, ד)

גם כאן מדובר בחמור או שור שנפלו בדרך, והתורה מצווה עלינו לא להתעלם ולהמשיך בדרכנו, אלא לעזור לבעל הבהמה להקים את הבהמה מנפילתה.

בתלמוד הבבלי דנו חכמים איזו משתי מצוות אלו קודמת לחברתה. אדם שנתקל בשני חמורים, האחד קורס תחת משאו והשני נפל בדרך בלי משא כבד על גבו – לאיזה מהם עליו לגשת לעזור? מסקנת התלמוד ברורה היא, שפריקת המשא הכבד מעל גב החמור קודמת, מפני שבכך מקיים האדם שתי מצוות: הוא עוזר לבעל החמור להמשיך במסע, והוא גם מקל את הצער מהחמור הקורס תחת המשא הכבד. 'צער בעלי חיים' הוא ערך בפני עצמו העומד לצד העזרה לזולת.

אך חכמים הבחינו במילה אחת שדילגנו עליה: "שונאך". החוק בפרשת משפטים מתייחס לחמור השייך לאדם שאני מסוכסך איתו ויש בינינו יחסי איבה וכעס. מכאן למדו חכמים שיש מקרה שבו עדיף לגשת לעזור לחמור שנפל בדרך אף שאין משא על גבו. כאשר החמור שייך לאדם שיש בינינו משקעים של יחסים שליליים – עלי לגשת ולעזור דווקא לאדם זה!

מדוע? מנמק התלמוד:
"לכוף את יצרו – עדיף!". כאשר אני מסייע לאדם שאני נושא כלפיו רגשות שליליים, עלי להתאמץ ולהתגבר על הנטייה הטבעית להתעלם ממצוקתו ואולי אף לשמוח לאידו. "כפיית היצר" וההתגברות על הנטייה הטבעית חשובה בעיני התורה מאוד, והיא גורמת שינוי בסדרי העדיפויות של המצוות.

מוסר התורה איננו תועלתני בלבד, כזה הבא להסדיר את היחסים בין בני האדם ולגרום אושר ורווחה למירב האנושות. לא פחות מכך, חשוב בעיני התורה שהאדם יתקן את מידותיו ויהפוך להיות טוב יותר. המטרה איננה רק הזולת אלא האדם עצמו שאליו פונה התורה. כשאתה מסייע לאדם שאינך מחבב, שיש ביניכם היסטוריה שהותירה טעם רע – אתה הופך לאדם נעלה יותר, מוסרי, מעודן ושולט ביצריו.

על כך כתב ה'חזון איש' (הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ממנהיגי היהדות החרדית בישראל במחצית המאה ה-20) את הדברים הבאים:

"…הנטייה מפשוטם של החיים לעומקם של החיים, לתוך-תוכם של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים, ומיתה של היצר היא החיים המוליכים בדרכה של תורה… מיתה זו תחייה בעליה!"
(קובץ אגרות חזון איש, חלק א אגרת ג)