פרשת תולדות – תשפ"ג
הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע 'תולדות' עוסקת בסיפור חייהם של יצחק ורבקה, הזוג השני מבין האבות והאמהות של עם ישראל, וביחסיהם המורכבים של שני בניהם התאומים, יעקב ועשיו. הסיפור מתחיל בכך שיצחק נושא את רבקה, ורבקה אינה יולדת. יצחק ורבקה עומדים ומתפללים אל אלוקים שיושיע אותם ויעניק להם ילדים, ואכן אלוקים שומע את התפילה ורבקה יולדת תאומים שאותם נכיר בהמשך כיעקב ועשיו.
פרשן התורה הדגול, רש"י, מצביע בעקבות חכמי המדרש, על לשון חריגה בתיאור דמותה של רבקה בתחילת הפרשה: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן-ארם, אחות לבן הארמי, לו לאישה". לשם מה הוזכרו כאן אביה, אחיה ומקום מוצאה? כל מי שקרא את הפרשה הקודמת מכיר את הסיפור של עבד אברהם שנוסע לפדן-ארם, פוגש את רבקה, את בתואל אביה ואת לבן אחיה, ולבסוף לוקח עימו את רבקה לארץ כנען כדי שתינשא ליצחק. מדוע חזרה התורה שוב על הפרטים הביוגרפיים הללו של רבקה?
תשובתו של רש"י היא זו:
"אלא להגיד שבחה [של רבקה], שהיתה בת רָשָׁע, ואחות רָשָׁע, ומקומה אנשי רֶשַׁע – ולא למדה ממעשיהם"
(רש"י לבראשית כה, כ)
רבקה לא קיבלה חינוך שמתאים לאחת האמהות המייסדות של עם ישראל. היא גדלה אצל עובדי עבודה זרה. אחיה היה רמאי מפורסם, וגם התרבות הכללית שסבבה אותה לא הייתה מן המעולות. אך רבקה בנתה ועיצבה את אישיותה בכוחות עצמה. היא לא המשיכה מסורת חיובית, אלא נטשה מסורת שלילית ובחרה בערכים טהורים שזיכו אותה להיות אמו של עם ישראל.
אלא שבפסוק הבא אנו שוב קוראים את דברי רש"י, ושם נראה שהוא מביע דעה הפוכה!
המשך הסיפור הוא שיצחק ורבקה מתפללים לאלוקים, ועל כך נאמר "ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו". גם יצחק וגם רבקה התפללו, אך לא נאמר "ויעתר להם ה'". התפילה של יצחק היא זו שהתקבלה. מדוע? כך מסביר לנו רש"י:
"שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק, לתפילת צדיק בן רשע"
(רש"י שם, כא)
יצחק היה "צדיק בן צדיק". הוא גדל בביתם של אברהם ושרה וספג מהם את ערכי האמונה והקדושה, הצדקה והמשפט. לעומת זאת רבקה, כאמור, הייתה "צדיק בן רשע". אלא שלפני רגעים ספורים הפלגנו בשיבחה על כך שמתוך המקום הירוד שבו גדלה היא בנתה את אישיותה; והנה, מתברר לנו מדברי רש"י, שיש גם מבט הפוך. לפעמים דווקא מי שקיבל חינוך איכותי יש לו מעלה על פני מי שקיבל חינוך שלילי ובחר בעצמו בדרך חיובית. אך אנו משתוממים ומבקשים להבין: מדוע?
אחד ממנהיגי 'תנועת המוסר' בעולם הישיבות שבליטא במאה ה-19, היה אדם ששמו אינו מפורסם כיום אך השפעתו על תלמידיו הייתה רבה מאוד. כוונתי לרב שמחה זיסל זיו, שעמד בראש ישיבה בעיירה הקטנטונת 'קלם' שבליטא. בעיירה זו הוא הקים ישיבה שבה טיפח את מיטב המנהיגים הרוחניים של יהדות ליטא שלפני השואה, ברוח 'תנועת המוסר' הדורשת מודעות עצמית גבוהה וחשבון נפש מעמיק של האדם כלפי מניעיו ומעשיו. הוא נודע בכינוי 'הסבא מקלם', ואחד מתלמידיו מביא בשמו הסבר אופייני לדברי רש"י.
יצחק אכן גדל בביתם של אברהם ושרה וקיבל חינוך איכותי, אך האתגר שעמד בפניו היה גדול מזה שעמד בפני רבקה. יצחק נדרש לסלול דרך משלו ולא להמשיך במסלול האוטומטי – החיובי בהחלט – שקיבל מהוריו. ואכן, על בסיס החינוך שקיבל, בנה יצחק את עולמו הפנימי באופן עצמאי. יצחק לא עסק בחיקוי של אביו, ולא חי את חייו מכוח ההרגל. הוא השתמש בכלים שקיבל כדי להגדיר את עצמו באופן עצמאי, לבחור בטוב מתוך מודעות ולא מתוך הימשכות אחר ההרגל. וזה – אומר 'הסבא מקלם' – קשה יותר ממי שקיבל חינוך שלילי ולמרות זאת בחר בטוב.
היכולת שלנו לשבור את ההרגל, לעצור ולחשוב ברצינות מחשבה עצמאית וכנה – היא זו שתוביל אותנו, בעקבות יצחק אבינו, אל חיים איכותיים וערכיים.
