בין תקוה ליאוש – פרשת וישב

הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת וישב
השבוע, בפרשת וישב, אנו מגיעים אל אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר בתורה. סיפור "מכירת יוסף" שהשבוע נפתח בקריאתו ונמשיך בכך בשבועות הקרובים, עד לסיום המפתיע כאשר הגלגל מתהפך, ויוסף הנער השנוא והמושפל, הופך למנהיגה של משפחתו ושל מצרים כולה.

אך לא נקדים את המאוחר, אלא נקרא את הסיפור לפי הסדר. בקצרה: שנים עשר בנים היו לו ליעקב אבינו, מתוכם אחד אהוב במיוחד על אביו, הלא הוא יוסף בן השבע-עשרה. ובעקבות כך אחיו מקנאים בו. בנוסף, מצליח יוסף להשניא את עצמו על אחיו כאשר הוא מספר להם על חלומות שחלם, ובהם הוא שולט על המשפחה כולה. השנאה העזה של אחיו באה לידי ביטוי במעשה נורא: הם מוכרים אותו לעבד. יוסף מורד למצרים ושם נמכר לאחד משריו של פרעה. לאחר מכן, בעקבות עלילה שפלה שטופלת עליו אשתו של אותו שר, הוא מושלך אל בור הכלא המצרי. לבדו הוא שוהה שם, עתידו לוט בערפל, ובעצם עתידו ידוע ? להנמק בכלא המצרי עד יום מותו, בודד, זר, נטול זכויות בסיסיות, ויתכן שלעולם לא יידעו את מר גורלו.

והנה, נקרתה לפניו הזדמנות נדירה. שר מצרי הושלך לכלא ובעוד שלושה ימים הוא יוצא לחופשי ושב למשרתו הרמה. מתחנן בפניו יוסף, אל תשכח אותי. אתה הרי תחזור לשרת בסביבת פרעה, שליט מצרים הבלעדי. לחש נא באוזניו על הנער המוטל בכלא ללא עוול בכפו.

אפשר לדמיין את הסיטואציה. יוסף הצדיק נופל לרגליו של שר המשקים ומתחנן "ועשית נא עימדי חסד… והוצאתני מן הבית הזה… כי גנוב גונבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור". חוט דקיק של תקווה מתחיל להיטוות בליבו של יוסף. אולי, אולי בכל זאת יש מישהו שאכפת לו מהצדק, אולי יש מישהו שסבלו של נער זר יגע לליבו. אולי יש לי עתיד טוב יותר.

לאחר שנתיים, נזכר אותו שר בנער העברי המושלך בבור הכלא, הוא מזכיר אותו בפני פרעה, והאחרון, בתהליך מופלא, משחרר אותו מכלאו ומעלה אותו לגדולה, ועל כך נקרא בשבוע הבא.

חכמי המדרש עמדו על שאלה מעניינת: היות וכל הסיפור החריג הזה היה תכנון אלוקי, על מנת לממש את מלכותו של יוסף ולהוריד את יעקב ומשפחתו למצרים, מדוע סבל יוסף שנתיים נוספות ומיותרות בבית הכלא המצרי? מדוע לא זכר אותו שר מצרי לשחרר אותו מיד לאחר שביקש ממנו?

בתשובה של חכמי המדרש אנו מעוניינים להתבונן. התשובה אותה השיבו, שיוסף בטח באותו שר מצרי בשעה שביקש ממנו לזוכרו, ועל כך נענש בשנתיים נוספות של ישיבה בבית הכלא!

והתמיהה זועקת עד לשמים. מה ביקש יוסף? רק לראות אור יום, רק לצאת מהכלא לחיי עבדות. אין דבר לגיטימי מזה. האם לא עשה יוסף את הצעד הטבעי והמתבקש ביותר, כשפנה לשר המשקים בבקשה זו? האם מוטל על האדם להיות פסיבי לגורלו ולא לעשות את הצעד שעשוי להיטיב עמו?!

אך ההסבר לדברי המדרש טמון בכינוי אותו העניקו לשרי מצרים: "רהבים", כלומר אנשים שקרנים וחסרי מצפון. רמוזה כאן נקודה עדינה ביותר. אין ספק שזכותו של יוסף, ואף חובתו, לדאוג בכל דרך אפשרית לעצמו. אך יוסף פנה אל אדם שבאופן טבעי לא אמור לסייע לו. אדם שמעניין אותו רק עצמו ולא כל דבר אחר. פניה זו אם כן, לא נעשתה מתוך שיקול דעת, אלא מתוך יאוש. ופעולה הנעשית מתוך יאוש היא אסורה!

ההבדל בין אדם שפועל מתוך תקוה ובין אדם שפועל מתוך יאוש, הוא תהומי. אדם הפועל מתוך תקוה, שוקל את צעדיו, מתבונן היטב במה שהוא עושה ובוחן האם מעשה זה יוביל אותו אל המטרה ? במקרה זה, היציאה מבית הכלא. לעומת זאת, אדם הפועל מתוך יאוש, עושה כל דבר, גם שאינו הגיוני, גם שאינו עשוי להועיל, ואולי גם כזה שפוגע בסיכוייו להגיע אל המטרה.

בנקודה זו נכשל יוסף. כאשר פנה אל השר המצרי. כי לא היתה זו פניה שנבעה מתוך תקוה, שהרי המעשה שעשה היה חסר סיכוי. היתה זו פניה שנבעה מיאוש עמוק. היאוש הזה הוא הרסני, ועל כך "שילם" יוסף בשנתיים נוספות של שהיה בכלא המצרי.

כאמור, אין ספק שזכותנו וחובתנו לפעול בדרכים הטובות ביותר בכדי להצליח. אדם אינו יכול להישאר פסיבי ולצפות שההצלחה תבוא מאליה. אך לצד זאת, עלינו להישמר מפעולות שנובעות מתוך יאוש, כמו השקעות פזיזות המבטיחות רווחים "קלים", או גובות מאיתנו מחיר אישי בלתי סביר. פעולות כאלו שנובעות מתוך יאוש, הן טעות, וכמעט תמיד לא תהיה בהן כל תועלת.