פרשת וישב תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים.
(רמב"ן בראשית יב, ו)
זוהי אִמרה בה משתמש רבנו משה בן נחמן (רמב"ן; פרשן, פוסק, משורר ורופא בספרד של המאה ה-13), על מנת להסביר את הרלוונטיות העמוקה שיש לספר בראשית לכל דור ודור. האירועים שאירעו לאבות האומה, והאתגרים שעמם היו צריכים להתמודד– משחרים שוב ושוב לפתחם של בניהם, בנקודות זמן שונות במהלך ההיסטוריה. מן הסיפורים עליהם אנו קוראים בספר בראשית, בידינו לשאוב השראה, כמו גם עוז רוח פנימי, על מנת לצלוח את האתגרים בחיינו, ולבחור את הדרך הנכונה.
אחד מן הסיפורים בפרשה הוא הסיפור של יוסף ואשת פוטיפר. יוסף – שכאמור נמכר על ידי אחיו – מתגלגל למצרים, ונמכר לעבד למשפחתו של פוטיפר שר הטבחים, משרה רמת דרג באותם ימים. יוסף בולט עד מהרה בעבודתו, וזוכה לתשומת הלב של אדונו, עד שעם הזמן הוא הופך להיות אחראי על כל משק ביתו של שר הטבחים. ההצלחה מלווה את יוסף בכל מעשיו, והונו של שר הטבחים הולך וגדל.
בינתיים, אשתו של פוטיפר חושקת ביוסף – המצליחן ויפה התואר – ומנסה לפתות אותו שוב ושוב בדרכים שונות ומשונות להיות עמה. יוסף מצידו יום אחר יום עומד בפני הפיתוי, ומסרב לחיזוריה. כשהוא מנמק את סירובו בכך שהוא אינו יכול לבגוד באדונו – אשר נותן בו אמון מלא – ולחטוא לא-לוקים.
יום אחד הבית היה ריק מאדם, ואשת פוטיפר זיהתה הזדמנות. היא מנסה שוב לפתות את יוסף, ומשהוא מסרב, היא תופסת בבגדו ומנסה למשוך אותו בכח לחדרה. יוסף משאיר את בגדו בידה, ונס החוצה מן הבית. אשת פוטיפר המלאה בזעם ועלבון, מעלילה על יוסף כי ניסה לפגוע בה, ויוסף מושלך אל בית הסוהר.
סיפור זה מוביל אותנו להתבונן, מהו הדבר שנתן ליוסף את הכח לעמוד בפיתוי יום אחר יום, בעוד הוא נמצא בארץ זרה בעטיים של אחיו השונאים אותו; עקור ממשפחתו ומן הסביבה הערכית בה גדל; וחי בתוך תרבות המתמסרת ליצרים. יתרה מזאת, מסתבר שיוסף היה מודע להשלכותיו האפשריות של סירובו לחיזוריה, ולכוחה של אשת שר הטבחים ביחס לעבד מארץ זרה, ובכל זאת הוא עמד בפיתוי בעוז רוח וגבורה.
דומה כי התשובה לכך נעוצה בהבנה מחדש של מה שמגדיר אותנו כבני אדם. אדם המאמין כי הגוף החומרי הוא המציאות היחידה המרכיבה את עצמו, יתקשה מאוד לבחור בחייו בחירות המלוות בהתגברות על דחפים ואינסטינקטים; אם הגוף הוא מה שמגדיר את קיומו, רצונו של הגוף הופך לרצון העליון אותו יש לבצע בכל מחיר.
אך כיהודים אנו מאמינים כי ישנם רבדים נוספים המרכיבים את קיומנו, יש לנו נפש ו'נשמה', החיים זו לצד זו בתוך גופנו הפיזי. הנפש כוללת בתוכה את העולם הרגשי והפנימי שלנו, ואילו הנשמה היא המרכיב הא-לוקי שבתוכנו. לגוף יש תאריך תפוגה, ועם הזמן הוא מתכלה ומת, אך הנשמה – החצובה מן הקיום הנצחי – הינה נצחית.
כאשר אנו מצליחים להשיג את התודעה המלאה של קיומנו, הכוללת את הגוף, את הנפש ואת הנשמה, יכולים אנו לאזן בין הצרכים של כל אחד ואחד מהם. הצרכים והאינסטינקטים של גופנו הינם חשובים, אך המוסר, הנובע מן הקיום הנשגב של הנשמה – חשוב יותר. כאשר אנו מודעים לקיומה של הנשמה הנצחית, ומביאים אותה בחשבון באתגרים ובדרך שלנו, בידנו להתגבר על התשוקות השליליות, גם אם נדמות כחזקות מאיתנו.
המודעות אל קיומה של הנשמה מביאה לעולם רמה גבוהה יותר של מוסריות, ושל ערכים חשובים ביותר כמו: שוויון, חירות וזכויות הפרט, צדק, הגינות וקדושה.
עד ימינו משמש יוסף בתרבות היהודית מושא להערצה ומודל לחיקוי בכל הקשור להתגברות על פיתויים ויצרים אסורים, למען ערכים נעלים, הערכים אותם הנחילו לנו אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב.
