פרשת וישב – תשע"ט
ובכן, לסיפור. יהודה, בנו הרביעי של יעקב, נושא אישה, וזו יולדת לו שלושה בנים: ער, אונן וש?ֵל?ה. הבכור, ער, נושא אישה ושמה תמר, ומת ? בעקבות חטאים שלא פורטו בתורה – כשאינו מותיר אחריו ילדים. יהודה משיא את בנו השני, אונן, לתמר, זאת לפי המנהג הקדום שככאשר מת אדם ללא ילדים, אחיו נושא את האלמנה, כאשר הילדים שהיא תלד ייחשבו ילדיו של האח המת. אך אונן אינו מעוניין שתמר תלד ילדים לאחיו, והוא משחית את זרעו בכדי שתמר לא תהרה ממנו. מעשה מגונה זה מוביל למותו של אונן.
כעת תמר היא אלמנה כפולה, ועל פי המנהג, היא אמורה להינשא לאח השלישי, ש?ֵל?ה. אך זה עודנו צעיר ועדיין אינו יכול להינשא לה. יהודה, שאינו יודע כי בניו הגדולים מתו בעקבות חטאם, מאשים את תמר במותם. הוא חושש שהיא נושאת עימה קללה המביאה למות בעליה, ופוחד להשיא אותה לבנו השלישי. אך אינו מוצא אומץ להצהיר על כך בגלוי. הוא נוקט בצעד של פחדנות, ושולח את תמר להתגורר בבית אביה, כשהוא משלה אותה שבבוא היום עתיד ש?ֵל?ה להינשא לה.
יום חולף ועוד יום, חורף וקיץ ושוב חורף, ותמר עודנה יושבת בודדה בבית אביה. היא כבר מבינה שאין סיכוי כי ש?ֵל?ה יישא אותה לאישה. היא בודדה, ואין לה ילדים, והיא מנועה מלהינשא לאדם אחר כל עוד ש?ֵל?ה איננו משחרר אותה לדרכה. יום אחד מגיעה לאוזניה שמועה: אשתו של יהודה מתה, ויהודה עומד לעבור סמוך למקום מגוריה. תמר נוקטת יוזמה מסוכנת ואמיצה במגבלות של מעמד האישה באותם ימים.
תמר יושבת על אם הדרך כשהיא מסתירה את פניה. יהודה חושב שמדובר בזונה, ובלי שהוא יודע כי מדובר בכלתו, הוא מכניס אותה להריון. יהודה ממשיך בדרכו, בלי לדעת שהאישה הזרה על אם הדרך הייתה תמר כלתו. אך לפני שהוא נפרד ממנה, מצליחה תמר בתחכום רב להוציא מיהודה את החותמת האישית שלו.
לאחר מספר חודשים מתגלה כמובן הריונה של תמר, והיות והיא אמורה לשמור אמונים לש?ֵל?ה, היא נחשבת לנואפת. חייה של תמר בסכנה, ויהודה מורה להוציאה להורג. יהודה אינו יודע מי הכניס אותה להריון זה, אך תמר יודעת זאת היטב, והיא שולחת לו את החותם עם המשפט "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה… הכר נא למי החותמת…"
יהודה מבין את שאירע. הוא מבין שלא הייתה לה כל ברירה. הוא גם מבין מי הביא אותה למצב אומלל זה. יהודה מצהיר: "צדקה ממני", פוטר אותה מעונש ונושא אותה לאישה.
סיפור דרמטי, מזעזע, שנושא עימו לקחים על אומץ, כנות, ובעיקר – אחריות.
יש להודות כי יהודה אינו הדמות החיובית ביותר בסיפור זה. אך בסוף הסיפור הוא מתעשת, נוטל אחריות על מעשיו ומודה על האמת. מהיכן שאב יהודה את הכוח להודות בכישלונותיו?
חכמי המדרש מלמדים כי הוא שאב תכונה זו מלאה אימו. כאשר נולד יהודה, היא אמרה "הפעם אודה את ה' ", ולכן קראה לו 'יהודה'. בכל הבעת תודה יש גם הודאה על האמת. תכונה חיובית זו של לאה ? ההודאה על האמת, עברה גם ליהודה. מכוח תכונה זו הצליח יהודה לעצור את התסבוכת ולהודות: "צדקה ממני". היכולת להודות על האמת המשיכה ועברה במשפחת יהודה לאורך דורות. גם לאחר שהוכיח הנביא את דוד המלך על סיפור בת שבע, לא היסס דוד והצהיר "חטאתי".
בני אדם אינם מושלמים. הם חוטאים בחטאים קטנים או גדולים. אך בכל שלב יש לאדם את ההזדמנות לעצור ולומר: צדקה ממני, חטאתי. ויש לזכור: ככל שאדם שוקע בתוך השקר, כך גובר הקושי לעצור ולהודות על האמת. לאה, יהודה ודוד מלמדים אותנו: בכל מצב, גם כאשר הדבר כרוך במחיר חברתי, האמת חשובה מכדי שנדחק אותה לשולי הדרכים. תמיד ? להודות על האמת.
