אמונה, ענווה וצניעות

כך אמר אלוהים למשה:

כך גם אמר משה לפרעה, המלך המצרי שסירב להוציא את בני ישראל לחופשי:

אחת הדוגמאות היפות למאבק זה, הוא נס הפיכת מטהו של משה לנחש, והפיכתו בחזרה למטה. במיתולוגיה המצרית, תפס הנחש מקום מרכזי. רוב הפרעונים ענדו לראשם מעין כתר שבמרכזו טבוע נחש, סמל לעוצמת שלטונם. כאשר משה עומד לפני פרעה והופך ? בנס אלוהי ? את המטה לנחש, ושוב הופך את הנחש למטה, הוא מצביע על אפסותה של האמונה האלילית: אין לנחש כוח יותר מאשר למטה המוחזק בידי האדם שעושה בו כרצונו.

מעניין לגלות, כי פרעה לא היה הנמען היחיד של תובנה זו. בהמשך הסיפור אנו קוראים שאלוהים מסביר למשה כי מטרת המכות שניתכו על העם המצרי הייתה גם עבור בני ישראל:

לא רק פרעה עובד האלילים זקוק להפנמה של האמונה, אלא גם היהודים המאמינים זקוקים לכך. האמונה איננה תובנה שאדם מגיע אליה בשלב כלשהו בחייו ומאותה נקודת זמן והלאה היא קבועה בליבו. שימור האמונה מזקיק עבודה תמידית של הפנמה וחיזוק פנימי של התפיסות האמוניות.

אנו מורגלים לחשוב כי עבודת אלילים פסה מן העולם, לפחות מן העולם המערבי. ואכן, נדיר למצוא פולחן פרימיטיבי לכוחות הטבע, כפי שהיה נהוג בכל התרבויות העתיקות. אין הדבר מצביע על כך שהתפיסה האנושית השתפרה ברמה המהותית. האנושות התעדנה ועברה לשיח בוגר יותר, שיוצר אופנים חדשים של עבודת אלילים, כמו התפיסה המטריאליסטית שהופכת את האדם לתלוי בגורל אכזר; השיעבוד לצבירת הון שדוחק את הערכים המוסריים; האמונה ביכולת הבלתי-מוגבלת של האדם המודרני לעצב את חייו ועוד. כל אלו הן תפיסות אליליות במהותן, שאינן מכירות בניהול הקוסמי-האלוהי של המציאות, ויוצרות תודעה שנשענת על מוקדי כוח אחרים.

אחת התפיסות שכנגדה מתייצבת האמונה היהודית, היא העירוב והטשטוש בין המאמץ האנושי ובין התוצאה שמבקש האדם להשיג באמצעות המאמץ. קל להתפתות ולחשוב שהמאמץ מוביל בהכרח לתוצאה, אך תפיסה זו שגויה לכל אדם המתבונן במרחב האפשרויות של תוצאות מאמציו. כל מאמץ אנושי תלוי בגורמים רבים, לפעמים רבים מאוד, שאינם בשליטת האדם. והמאמץ לעולם אינו מבטיח את התוצאה הרצויה ? רק אלוהים יכול להבטיח זאת; רק אליו יכול האדם לשאת את עיניו בתקווה להצלחה.

כך גם הנסיונות לעצב מחדש את האנושות. אין ספק בכך שעל האנושות מוטלת משימה מוסרית לקדם את האנושות ברמה הערכית, ולהתאמץ למען רווחת כל בני האדם. אך התפיסה המנסה לכפות את האוטופיה על המציאות, אינה אלא תוצאה של מחסור בענווה. אדם המכיר את מקומו בעולם יודע את המוטל עליו, אך מכיר גם במגבלותיו. האדם איננו יוצר את עצמו, וודאי שלא את המציאות שסביבו. הוא נדרש להתבונן בעצמו ובמציאות, ולחשוב כיצד הוא יכול לשפר את המצב, אך המגבלות האנושיות אינן מקריות, ותמיד נדרשות להתלוות אל הפעולה האנושית שתי תכונות: ענווה וצניעות.