תכונה מתהפכת – פרשת כי תשא

פרשת כי תשא – תשע"ז

בפרשת השבוע 'כי תשא', מתואר אחד האירועים החמורים בראשית ההיסטוריה של העם היהודי: 'חטא העגל'. המנהיג, משה רבינו, עלה להר סיני לארבעים יום ולילה בכדי לקבל שם את התורה ולהעבירה לעם, ובזמן הזה ? העם החונה למרגלות ההר יוצק עגל מזהב וסוגד לו. חטא זה של 'עבודה זרה' מנותק מאוד מתפיסת העולם שבה אנו חיים כיום. קשה לנו להבין את הפיתוי והמשיכה ליצור פסל ולסגוד לו, אולם חכמי התלמוד מספרים לנו (מסכת סנהדרין דף קב) שבאותה תקופה עליה מדובר, המשיכה לעבוד 'עבודה זרה' הייתה חזקה ביותר והיה קשה להתגבר עליה.

לאחר שהעם חטא בחטא העגל, אמר אלוהים למשה:

אף שהוא יקיים את הבטחתו להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת –  הוא עצמו לא יטול חלק במסע הזה. הוא מבטל את התכנית לבנות את המשכן ולהשרות את שכינתו בתוך בני ישראל, הוא לא יסע עמם יחד במסע הארוך אל הארץ וביתו כבר לא ישכון בין בתי העם.

ההנמקה המובאת לכך בפסוק, היא משום שבני ישראל הם "עם קשה עורף" ? הביטוי 'קשה עורף' המוצג כאן כנימוק לביטול הקשר בין אלוהים לעם ישראל מבטא את היותו של העם, עם עקשן, עם תקיף, לא מתגמש ולא מתפשר. אם אלוהים יהיה בתוך בני ישראל והם יתעקשו לחטוא, הדבר עלול להמיט עליהם סכנה, שכן החטא מול ביתו של האלוהים מהווה התרסה גדולה הרבה יותר מאשר כשאלוהים איננו נוטל חלק במסע הזה.

לנוכח גזירה זו משה מבקש מאלוהים שיסלח לחטאם של עם ישראל, לא יעזבם ולא יבטל את בניית המשכן. לבקשת הסליחה הוא מצרף טיעון מפתיע:

היחס לעם ישראל כאל עם 'קשה עורף', שהיווה נימוק לכך שאלוהים בוחר שלא ללכת עמהם וליטול חלק במסעם אל הארץ המובטחת – הופך בדבריו של משה לנימוק להחלטה הפוכה, מדוע דווקא משום כך, על אלוהים לסלוח לחטאם ולבנות את משכנו בתוכם.

מהי טענתו של משה? דווקא משום היותם של בני ישראל עקשנים ותקיפים כל כך, דווקא חוסר הגמישות שלהם ? אלה הדברים המבטיחים שעם ישראל יהיה נאמן לאלוהים לכל אורך הדרך. אמונתם העמוקה ותחושת השייכות הגורלית המלוות אותם הן שורשיות וחזקות כל כך, שלא יוכלו לתת להם לעזוב את הקשר שלהם אל העם היהודי, אל ההיסטוריה הייחודית שלו, ואמונתו הנצחית. לאורך ההיסטוריה דבריו של משה הוכחו אינספור פעמים; עם ישראל שרד גזירות והשמדות, עינויים וצרות ובכל זאת נשאר נאמן למורשתו ולאלוהיו. היהודי לעולם אינו נכנע לכל אותם שמציגים בפניו את הברירה להתכחש לאבותיו או למות, הוא התעקש לחיות כפי ערכיו או ? אם לא עמדה בפניו ברירה אחרת – שלא לחיות בכלל.

משה מלמד אותנו בדבריו שאין באדם תכונה שהיא כישלון מהותי, שאין בה שימוש חיובי. כל הלך נפש וכל קו אופי הנמצאים בתוכנו, יהיו אשר יהיו, תמיד אפשר לנצלם לטוב. גם אם נראה לנו שחלקים מסוימים באישיותנו מקשים ומעכבים בעדנו ולמצער אינם מסייעים לנו להתקדם, עלינו לדעת כי גם את התכונות הללו ניתן להפנות לעשייה חיובית ולהזרימן אל אפיק נכון. ניצול הכוחות הללו בצורה מיטבית ובריאה, יעזור לנו לחיות חיים טובים יותר ושלמים יותר.