קלה הדרך לשינוי
מיתר נרעד בליבו של כל יהודי כאשר מתקרב ובא יום הכיפורים. היום הגדול והקדוש הזה נושא בחובו מטען היסטורי אדיר: אלפי שנים של תשובה וכפרה, תפילה ובקשת רחמים, סליחה וטהרה.
בשטף חיי השנה אנחנו עושים הרבה דברים שלא היינו רוצים לעשות, ולא ראוי שנעשה. וכשמגיעים ליום הקדוש ועושים חשבון נפש, חפצים אנו להיטיב את דרכינו ולכפר על עוונותינו, ואז עומדים לנוכח עצמינו ותוהים: האם באמת ניתן להשתנות? האם אפשר בבת אחת לשנות הרגלים מושרשים ולהפוך להיות אנשים טובים ומוסריים הרבה יותר?
שורש רפיון זה נעוץ בהרגשה שההרגלים הרעים השתלטו עלינו במידה מסוימת והפכו אותנו לאנשים טובים פחות. במילים אחרות, אנחנו מרגישים שהנפש שלנו 'התקלקלה' במידה מסוימת, וכדי לתקן את הקלקולים הללו יהיה עלינו לעבוד קשה מאוד.
האם זה באמת כך? האם העבירות והמעשים השליליים מצליחים להשתלט עלינו?
חכמינו זכרונם לברכה מספרים: שכאשר כבשו הרומאים את ירושלים, טרם החריבו את בית המקדש השני, הם הגיעו לבית המקדש ורצו לקחת את הכלים המפוארים שהיו בו. בשלב הראשון הם לא העזו להיכנס פנימה, גם הם חרדו מקדושתו הנשגבה של בית המקדש. כיון שכן, הם חפשו מישהו ש'ישבור את הקרח' ולכן הכריזו: כל מי שייכנס ויוציא כלי כל שהוא – מה שיוציא יהיה שלו. קם יהודי בשם 'יוסף משיתא' ואמר: אני אכנס.
נכנס יוסף, והוציא עמו את מנורת הזהב הגדולה. ראו הרומאים את המנורה המפוארת, חמדו אותה ואמרו: זו מנורה שמתאימה להיכלי מלכים ולא נאה לאיש פשוט להשתמש בה, היכנס שוב ומה שתוציא פעם שניה יהיה שלך. ענה יוסף ואמר: "לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת? לא אכנס!" ניסו הרומאים לשכנע אותו והבטיחו לו את המכס של שלוש שנים, אך הוא סירב בעקשנות. השכיבו אותו הרומאים על שולחן של בעלי מלאכה וניסרו את גופו במסור, ויוסף כל העת צווח שוב ושוב "לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת?!!"
מעשה נורא זה מחדד לנו שאלה גדולה: אדם שפל שכזה, שהסכים בשביל בצע כסף להיות כלי בידיהם של הכובשים ולחלל את הקודש על ידי מעשה שאפילו הרומאים לא העזו לעשות. איך אדם כזה הופך ברגע אחד לצדיק גדול כל כך שמוכן לסבול ייסורים נוראיים כדי לא להכעיס את בוראו? איך קורה מהפך כזה?
במגילת שיר השירים נאמר:
"אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש" (שיה"ש פסוק א, ו).
עם ישראל מבקש לא להסתכל על השחרו־ת שאחזה בו מחמת העבירות שעבר, כיון שהיא רק כמו שיזוף השמש – שחרות חיצונית ולא כזו שחלחלה פנימה.
המסר העמוק של הפסוק הוא, שהאלוקים ברא את האדם בדרגה נעלה כפי שנאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). כלומר שהאדם נברא בדמותו של האלוקים, לכן כל אדם בשורשו שואף ו?כ־?מ־ֵהֶ לטוב ללא לאות. אף אם הוא יעשה חטאים ופשעים, תמיד תישאר בתוכו הנקודה העמוקה הטובה והקדושה.
זה סיפורו של יוסף משיתא. גם אדם שפל כל כך, כאשר התעוררה בתוכו הנקודה הפנימית הטובה והחלה 'לבעור' בו שבעתיים לאחר שנכנס אל הקודש פנימה וחווה את הקדושה, שוב לא ניתן היה לכבותה גם כאשר קצצו את גופו במסורים. כי ההבדל בין החטא הנורא מכל לבין תשובה שלימה הוא רק כחוט השערה.
אנחנו, ברוך ה', לא חוטאים ופושעים כיוסף משיתא, ולמרות זאת אנחנו מרגישים לפעמים חסרי אונים מול אי אלו הרגלים לא טובים שרכשנו ומול מעשים שהיינו רוצים לכפר עליהם ולמחוק אותם כליל מחיינו.
ביום הכיפורים אנו נכנסים אל קודש הקודשים. ואזי כל מה שאנו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב, שעלינו רק להבעיר בתוכנו את הניצוץ של אהבת הבורא ואהבת הטוב, כדי שתתקלף במהרה השחרות הקלה שדבקה בנו מחטאינו, ואז נוכל להתעלות אל גבהים חדשים של טוב, ונעשה נחת רוח לבוראנו.
