הבית היהודי – הדרך אל החירות ואל הייעוד

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

יציאת מצרים, עליה נקרא בפרשת השבוע, חתמה שרשרת אירועים מופלאים שהתרחשו במצרים העתיקה. עשר מכות, תופעות על־טבעיות, נחתו על ראשם של המצריים עד שהפנימו את המסר האמוני-מוסרי אותו ביקש א־לוהים ללמדם, מה שהביא לשחרורם של העבדים העבריים לחירות.

עוד נשוב אל המכות, אך נעבור עתה אל בתי העבדים העבריים במצרים. ימים ספורים לפני היציאה לחירות הורה להם המנהיג הגדול משה רבינו, לקחת כבש ולהקריבו 'קורבן־פסח' בערב שלפני השחרור. כאשר אנו מתבוננים בפרשה ובוחנים את הוראותיו של משה ביחס להקרבת קורבן הפסח, אנו מבחינים בשימת דגש מיוחד על הבית:

"ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו… הבתים אשר יאכלו אותו בהם… לאות על הבתים אשר אתם שם… ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם… על בתי בני ישראל במצרים… ואת בתינו הציל… בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבית…"
(שמות יב)

ומה מתחולל בבתי המצריים באותה שעה? המדרש מספק לנו הצצה מרתקת. יותר ממה שתיאור זה חשוב כתיעוד היסטורי, הוא חשוב כדי להבין את הניגוד שבין מצרים לישראל ואת מה שביקשו היהודים להרוויח מהסעודה המשפחתית באותו ערב היסטורי.

בשעה שאמר משה 'כחצות הלילה… ומת כל בכור בארץ מצרים', נכנסו הבכורות המצריים אל אביהם ואמרו להם: 'כל מה שאמר משה, הביא! אין אתם מבקשים שנחיה?! בואו והוציאו את העבריים האלו מבינינו, ואם לאו אנו מתים!' השיבו להם: 'אפילו אם כל המצריים מתים, אין העבריים יוצאים מכאן!' מה עשו הבכורות? נטל כל אחד חרבו והרג את אביו.

(על פי ילקוט שמעוני לתהילים סימן תתפג)

הניגוד המוחלט לבית היהודי הוא בית שבו הבן מסוגל להרוג את אביו. כאשר העם היהודי מבקש להתנתק מן התרבות המצרית ולצאת לחירות, הוא מתכנס אל הבית, אל המשפחה, אל שרשרת הדורות, ושם הוא מוצא את המשמעות ואת הכוח הרוחני. מעניין לגלות כי שמו של המלך המצרי "פרעה", משמעותו במצרית עתיקה היא "הבית הגדול". הבית היהודי ביקש איפוא להיות אלטרנטיבה לבית המצרי המתגלם בפרעה ובארמונו.

יסודותיו של הבית היהודי אינם עשויים מאבן, מעץ או מבטון. הבית מבוסס על תפיסה הרואה במשפחה ובקשר שבין הדורות, ערך משמעותי לקיום היהודי. רגע לפני היציאה אל מסע החירות והייעוד, הצטוו היהודים כולם להתכנס אל הבית, לשהות בחיק המשפחה ולגלות את הסוד שילווה את העם אלפי שנים קדימה, את ערך המשפחה.

אין מדובר באמצעי בלבד. מסורות עתיקות מועברות מאב לבנו בכל התרבויות. אך ביהדות נקראים האב והאם לראות בבנים ובבנות את החובה לקדם את האנושות אל ייעודה. המטרה עדיין לא הושגה, אך אנו חותרים אליה ובכל דור מוסיפים להתקדם אל הייעוד הלאומי, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואל הייעוד האוניברסלי: "לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה… כי מלאה הארץ דעה את השם" (מנבואות ישעיהו). משום כך, כבר בתקופות קדומות, הקפיד העם היהודי על מתן חינוך מהגיל הרך והלאה. ההנחייה ההלכתית היא להתחיל ללמד את הילד תורה מאותו רגע שבו הוא מתחיל לפטפט. אין זו הגזמה. זוהי דרך חיים הרואה בדורות הבאים לא רק עתיד כלכלי אלא גם עתיד רוחני