היציאה מהשיעבוד אל השירה

הנס הבלתי-נתפס של קריעת הים, לא היה צפוי. בניגוד לרוב המכות שא-לוהים נתן לעם המצרי, המשעבד, במצרים; לקריעת ים סוף לא קדמה כל הודעה נבואית, למעט ברגעים שלפני הכניסה אל תוך הים. כאשר בני ישראל הגיעו אל שפת הים וגילו שהצבא המצרי רודף אחריהם עם מיטב הרכב והנשק, הם היו מבועתים. המבט הריאלי על הסיטואציה היה מייאש. כאשר נקרע הים ובני ישראל רצו לתוכו, הצבא המצרי נכנס אחריהם. קשה לדמיין את עומק הייאוש של עם משועבד שזה עתה יצא לחירות ונקלע למצב כה חסר תקווה.

אך כאשר עלו בני ישראל בגדה השנייה של ים סוף, הם גילו שהצבא המצרי כבר איננו. המים שנחצו לפני העבדים המשוחררים, סגרו על האדונים הקשוחים והטביעו אותם. בני ישראל עמדו על גדות הים וראו את שאריות הצבא המצרי צפות ונפלטות אל החוף. הם זכו בחירות – והפעם באמת. ומה הם עשו בשעה גדולה שכזו?

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמור: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים."
(שמות טו, א)

השירה שפרצה מלבותיהם הייתה שירה נבואית. ההתגלות הא-לוהית הייתה כה עזה ומוחשית, שחכמי ישראל ביטאו זאת בהתפעלות באומרם: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיהו ויחזקאל" (מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דשירה פרשה ג). ישעיהו ויחזקאל, שניים מגדולי הנביאים המתארים מחזות א-לוהיים נשגבים, לא הגיעו לאותה התעלות של האדם הפשוט ביותר מישראל על שפת ים סוף.

ניתן לומר כי הנס שבשירת הים היה גדול אף מהנס של קריעת הים. כשהים נקרע – היה זה נס שרק א-לוהים יכול לעשות, נס חד-פעמי בהיסטוריה, שינוי דרמטי של חוקי הטבע. לעומת זאת, כשבני ישראל פצחו בשירה, הם חוו מטמורפוזה פנימית. כדי לשיר אין די בשחרור החיצוני מהעבדות; נדרש שחרור פנימי, מהותי, מתודעת העבדות הכפופה לתודעת חירות זקופת-גוו.

בספר הזוהר מתוארת התקופה של השיעבוד במצרים כ"גלות הדיבור". העם המשועבד לא היה יכול לתת מילים לתחושתו, והוא זעק אל א-לוהים בלא מילים. אפילו משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. הרגע שבו פרצה השירה מגרונם של בני ישראל, היה ביטוי מקסים לחוויית השחרור שהם חוו. אנו מציינים את היום הראשון של חג הפסח כיום היציאה ממצרים, ואכן ביום זה העם יצא ברגליו מתחומי מצרים; אך באמת, השחרור הפנימי התרחש שבעה ימים לאחר מכן, כאשר בני ישראל התעלו לחירות המאפשרת ביטוי נפשי מלא באמצעות השירה.

הקריעה המופלאה של ים סוף פתחה בנפשם של העבדים המשוחררים את ההכרה שא-לוהים יכול להוציא את האדם מכל קושי, שיש לאדם על מי להישען ובמי לבטוח. אם יבוא רגע קשה – ולכל אדם יש רגעים קשים – יהודי יודע שא-לוהים נמצא איתו בכל מצב. זהו שחרור תמידי מן החוקיות האדישה, מן הדטרמיניזם הקבוע ונטול הפשר, ומעבר אל חוויית חירות עמוקה, חווייה של אדם היודע שגורלו נחרץ על ידי מי שהכל שלו והכל בידו וכל מגמתו היא להיטיב – בורא העולם.