פרשת בשלח תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע 'בשלח' פגשו בני ישראל לראשונה את השבת. היה זה כחודש לאחר היציאה ממצרים, כאשר בני ישראל הלכו במדבר והאוכל שלקחו עמם הסתיים. הם פנו למשה ולאהרון בתלונה שביטאה את הייאוש המשתלט על האדם ההולך במדבר השומם ואינו רואה שינוי באופק:
ויאמרו אלקים בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע; כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב
(שמות טז, ג)
הסבל והשיעבוד במצרים נראו לפתע כהיסטוריה מתוקה. שם היה לפחות אוכל, אבל כאן במדבר אין כלום – בשביל מה הוצאתם אותנו ממצרים אל המדבר, קראו בני ישראל אל משה ואל אהרון, האם בשביל שכולנו נמות כאן ברעב?
תשובת א-לוקים למשה הגיעה לאלתר. אכן, זוהי תלונה מוצדקת. אני הוצאתי אותם ממצרים ואני מחויב לדאוג להם לאוכל במדבר, אך יהיה זה תחת שתי הסתייגויות. הבה נקרא את דבריו של א-לוקים:
ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – למען אנסנו הילך בתורתי אם לא; והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום
(שם שם, ד-ה)
א-לוקים ימטיר להם לחם מן השמים, מה שייקרא בהמשך הפרשה 'מן'. רעב לא יהיה עוד לבני ישראל במדבר. לעומת זאת, ירידת המן תצמיח ניסיון כפול: ניסיון יומיומי "ולקטו דבר יום ביומו" – המן לא יישמר מיום למחרתו. בכל יום בני ישראל ייצאו וילקטו 'מן' מהמדבר, אולם לא יוכלו לדאוג לעצמם למחר. הניסיון השני הוא הפוך: בכל יום שישי בשבוע, הם ילקטו 'משנה', כמות כפולה מהמן, ויכינו את האוכל עבור יום המחרת, יום השבת.
בהמשך הסיפור אנו קוראים על הקושי שבשני ניסיונות אלו. היו אנשים שניסו לשמור מהמן ליום המחרת, והמן התליע והתקלקל; והיו כאלו שיצאו ביום השבת בבוקר ללקוט מן מהמדבר, למרות שנאמר להם להכין את מאכלי השבת ביום שישי.
אגב, זכר לאותה כמות כפולה של אוכל שליקטו בני ישראל לקראת שבת, אנו עושים בסעודות השבת כאשר אנו מניחים על השולחן 'לחם משנה', שני חלות, סמל לרווחה ולשפע שזכינו לקבל.
המפגש הראשוני עם השבת היה כאשר בני ישראל קיבלו הוראה להכין את מאכלי השבת ביום שישי. עד היום, אחת החוויות הבולטות אצל יהודים שומרי שבת, זו הכנת האוכל ביום שישי, ואי-הכנת האוכל בשבת. יום שישי מוקדש בבתים רבים לבישול ולאפייה, לעיתים בכמויות גדולות מתוך חשיבה על אורחים או נזקקים; ואילו בשבת החוויה היא שהאוכל כאילו קיים מאליו. בשבת, המטבח אינו זירה של פעילות מלבד סידור והגשת המאכלים אל השולחן.
הדגש על ההכנה מוביל אותנו להתבונן בטיבה. פתגם חסידי נודע אומר כי "ההכנות למצווה גדולות מן המצווה". זו כמובן הגזמה, אך היא מבטאת נקודה עמוקה. כאשר אנו טורחים ומתכוננים לקראת אירוע, אנו משקיעים בזה תשומת לב, מייקרים את היעד שלקראתו אנו מתכוננים ומתחברים אליו רגשית.
ההכנות לשבת אינן עניין טכני הנובע מאיסור בישול ואפייה בשבת. יש להן מטרה בפני עצמה, עד כדי כך שהתלמוד מספר על שמאי הזקן, מגדולי החכמים בארץ ישראל במאה ה-1 שלפני הספירה, ש"כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה". בכל השבוע היה שמאי עסוק בהתכוננות לקראת השבת, וכל דבר טוב ויפה שהיה רואה היה רוכש לכבוד השבת.
כאשר אנו שואפים שאורה של השבת יקרין על כל ימי השבוע, שקדושת השבת תשפיע על שאר הימים; אנו יכולים לממש זאת באמצעות התכוננות איכותית לקראת שבת. החשיבה על השבת והטירחה לכבודה מביאה לימי השבוע ניחוחות של שבת, את קדושת השבת ושמחת השבת.
