פרשת בשלח – תשע"ח
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
שבעה ימים לאחר יציאת מצרים, עליה קראנו בשבוע שעבר, עמד העם על שפתו של ים-סוף וציפה לישועה. מלפנים הים חסם את הדרך, מאחור הופיע הצבא המצרי המאיים עם מרכבות הברזל המהירות ? ואין לאן לברוח. ברגע בו היה העם מיואש לחלוטין, הורה אלוהים למשה: "דבר אל בני ישראל, ויסעו!" ? להיכן לנסוע? אל תוך הים!
חכמי המדרש מספרים כי ברגעים אלו התפתחה מריבה בין השבטים השונים בעם ישראל. אף אחד לא היה מוכן לעשות את הצעד האובדני-לכאורה ולקפוץ אל המים. אדם אחד ? נחשון בן עמינדב, משבט יהודה – אזר אומץ וקפץ. במתח נורא עמד העם והתבונן בנחשון הנאבק עם הגלים. רגע לפני שנחשון טבע, כאשר המים כבר הגיעו עד מעל לראשו, אירע הנס הגדול: הים נבקע והפך לשביל רחב ויבש, והעם כולו שעט אל תוך הים. המצרים רדפו אחרי העם אל תוך הים, אך כאשר הגיעו המצרים אל לב הים, חזר הים למצבו הטבעי ומימיו כיסו את הצבא המצרי האדיר והטביעו אותו.
העם שיצא ללא פגע מן הים וראה את אויביו ? המשעבדים מהעבר הקרוב ? טובעים לגד עיניו, פצח בשירה, זו השירה המכונה "שירת הים" שאותה נקרא השבוע בבית הכנסת.
המשך המסע היה מופלא לא פחות. חודש ימים לאחר יציאת העם ממצרים, אזלה הצידה בכליהם. ללא אוכל, אין סיכוי להתקיים במדבר השומם. שוב העם מתייאש ומתלונן על משה, ואלוהים נענה לתלונה זו. הוא הוריד לחם מן השמים, מזון פלאי ששמו 'מ?ן'. לחם זה ירד בכל יום לפנות בוקר, כשתחתיו ועליו פרושות שכבות טל שתפקידן לשמור על נקיונו.
יום אחד בכל שבוע לא ירד מן ? בשבת. המזון עבור השבת ירד ביום שישי בכמות כפולה: "לחם משנה", וממנו ניזון העם ביום שישי ולמחרת ביום השבת.
אם את סיפורה של 'קריעת ים סוף' אנו קוראים פעמיים בשנה ? בפרשת 'בשלח' ובחג הפסח, הרי שאת סיפור המן אנו מזכירים לעצמנו בכל שבת: בכל אחת מסעודות השבת יהודים בוצעים שני ככרות לחם המונחים על מגש מיוחד או על מפת השולחן, ומעליהם מפית המכסה אותם ? זכר למנה הכפולה שירדה מן השמים לאבותינו לכבוד שבת כשהיא עטופה מתחת ומעל.
היהדות אינה 'רואה' את אלוהים רק בקריעת ים סוף, אלא גם בקיום הבסיסי היומיומי, במנת הלחם. בכל שבת אנו מבטאים את ההכרה כי הלחם המונח על שולחנינו הוא מתנה שקיבלנו מאלוהים, מתנה כפי שקיבלו אבותינו את ה'מ?ן' במדבר. אנו מבטאים בכך את האמונה כי הקיום איננו מובן מאליו, אלא חסד נפלא.
עם צאת השבת, אנו מבקשים לשמר את טעמו המיוחד של החסד. ב'הבדלה' הנערכת לאחר צאת השבת, אנו מצהירים זאת במילותיו של הנביא ישעיהו, מילים המבטאות את ההישענות האמונית על חסדו של אלוהים: "הנה אל ישועתי, אבטח ולא אפחד" (ישעיהו יב, ב).
אדם החי בתודעה של חסד, איננו מבקש לשמור את החסד לעצמו. הוא שואף להעביר אותו הלאה ? לגמול חסד עם הזולת. אדם שרואה בכל פיסת לחם מתנה, חי בתודעה של נתינה המובילה אותו להשתתף באותו קיום מופלא של נתינה והענקה לסובבים אותו.
