בשלח – תש”פ
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
נקודת הפתיחה של פרשת ‘בשלח’ היא יציאת עם ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. אך כאשר ממשיכים לקרוא את הפרשה, מגלים כי היציאה עדיין לא הייתה מושלמת. לאחר מספר ימים של צעידה, גילו העבדים-לשעבר כי החירות אינה מובטחת להם. הצבא המצרי ובראשו המלך פרעה, יצא לרדוף אחרי עם ישראל והשיג אותם חונים על שפת ים סוף. המלכודת הייתה מושלמת: הים מלפנים והצבא המצרי מאחור.
סוף הסיפור מוכר בשם “קריעת ים סוף”. הים נחצה והפך ליבשה שבה יכלו בני ישראל להתקדם. המצריים שחנו מאחוריהם לא נסוגו. הם המשיכו לרדוף אל תוך השביל היבש שבתוך הים. אלא שאז, מיד לאחר שהישראלי האחרון עלה על הגדה השנייה של הים, הוצף השביל היבש במים והצבא המצרי טבע למוות יחד עם מרכבותיו וכלי נשקו.
לסוף מוצלח יותר מזה לא יכלו היהודים לקוות. כאשר נפלטו גופותיהם של המשעבדים המצריים, האדונים-לשעבר, המענים והמתעללים – פצח העם בשירה, היא “שירת הים” הכתובה בפרשת השבוע ונאמרת בכל יום בתפילת שחרית.
בשירה נשגבת זו הביע העם את שמחתו ואת הכרתו בניסים שעשה א-לוקים עבורו. מתוארת בה המצוקה והישועה, זדוניותו של פרעה מול אהבתו וישועתו של א-לוקים. אך מתואר גם ייעוד:
“תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך
מכון לשבתך פעלת, ה’
מקדש – ה’ כוננו ידיך”
(שמות טו, יז)
במילים אלו הביע העם את ההכרה כי היציאה לחירות איננה מטרה סופית. החירות נחוצה וחיונית כדי להתקדם אל השלב הבא: להגיע אל ארץ ישראל ולבנות בה מדינה יהודית עצמאית שבמרכזה מתנוסס בית המקדש, על הר המוריה בירושלים.
אכן, התקווה היהודית המוכרת, הבאה לידי ביטוי בתפילה “שייבנה בית המקדש במהרה בימינו”, החלה כבר אז, על הגדה של ים סוף. בית המקדש נבנה, עמד על תילו מאות שנים ונחרב. שוב הוא נבנה ושוב נחרב. ומאז לא שכח העם היהודי את השאיפה לראות את בית המקדש ניצב לתפארה בירושלים.
מדרש מעניין, מגלה רובד נוסף בפסוק ייחודי זה. כאשר קוראים את הפסוק, משתכנעים כי בית המקדש נבנה על ידי א-לוקים בכבודו ובעצמו. אך כל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע כי המקדש הראשון בירושלים נבנה על ידי שלמה המלך והמקדש השני נבנה על ידי עולי ‘שיבת ציון’. מיהו זה שבנה, אם כן, את המקדש?
“דרש בר קפרא: גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, שהרי במעשה שמים וארץ כתוב ‘אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים’, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתוב ‘מקדש ה’ כוננו ידיך’.”
(תלמוד בבלי, מסכת כתובות דף ה)
בר קפרא, חכם ארץ-ישראלי בן המאה הראשונה, מדייק את לשונות הפסוקים. ביחס לבריאת העולם הוזכרה ידו של א-לוקים – כביטוי מטאפורי כמובן – בלשון יחיד; ואילו ביחס לבניית המקדש הוזכרו ידיו של א-לוקים בלשון רבים. מכאן, הוא מסיק – שמעשי צדיקים גדולים יותר מבריאת העולם כולו.
הצדיקים, אותם אנשים נעלים שהקדישו את עצמם למטרה של בניית המקדש, נחשבים ל”ידיו של א-לוקים”. לכן בניית המקדש נחשבת “מעשי צדיקים” והיא גם מיוחסת לידיו של א-לוקים. את זה מבקש בר קפרא ללמד אותנו. כאשר אדם פועל למען מטרות חיוביות, כאשר אדם מבקש להנכיח את הקדושה במציאות האנושית – הוא זוכה להיות “יד” של א-לוקים.
