העתיד שמשנה את ההווה

 

ואז התרחש הנס הגדול מכולם: הים נקרע לשניים והעם חצה אותו ברגליו. הצבא המצרי ראה את הטבע קורס מול עיניו, את הים נחצה ועם ישראל עובר בתוכו, אך לא הודה במפלה. המצריים נכנסו גם הם אל תוך הים וקיוו להספיק לחצות את הים וללכוד את עם ישראל הנמלט אל החופש. אולם אלוהים שיכול לקרוע את הים, יודע גם מתי להפיל את גלי המים האדירים ? על ראשיהם של המצריים קרסו חומות המים האדירות והם טבעו במי הים יחד עם מרכבות-הלחימה המשוכללות.

כאשר ראו העבדים המשוחררים את גופות האדונים-לשעבר המצריים נפלטות אל שפת הים, כאשר נוכחו לראות שהחירות שטעמו לא הייתה דמיון אלא אכן מציאות אמיתית, כאשר ראו בעיניהם את השגחת ה’ ושמירתו ? הם פצחו בשירה נרגשת, היא “שירת הים” שתיאורה נפתח במילים הבאות:

הקריאה הפשוטה של פסוק זה קוראת את המילה “אז” כתיאור זמן מסוים. אז, לאחר “קריעת ים סוף” נאמרה שירה זו. אך חכמי המדרש בדרכם המעמיקה יוצקים תוכן נוסף למילה התמימה “אז”:

חכמי המדרש עקבו אחר הופעתה של המילה ‘אז’ בדבריו של משה, וגילו שבפעם הקודמת הוא אמר אותה במנגינה שונה לחלוטין. היה זה לאחר שמשה נשלח על ידי אלוהים להזהיר את פרעה מלך מצרים שישחרר את עם ישראל מעול השיעבוד, אך פרעה, לא זו בלבד שלא נענה לאזהרה, אלא הוסיף להכביד את עולו על עם העבדים ומנע מהם את צרכיהם הבסיסיים ביותר. משה לא יכול היה לשאת את הכישלון ופנה בתלונה אל אלוהים.

עתה, מספרים לנו חכמי המדרש, לאחר “קריעת ים סוף”, נזכר משה באותה תלונה. עתה הוא הבין שראייתו הייתה מוגבלת ותלונתו לא הייתה מוצדקת. עתה הוא מפנים שהתהליך שהתרחש לא היה מקרי אלא מתוכנן, ודווקא מתוך אותה אטימות, רשעות וגאווה של פרעה הוא הגיע לאותה תבוסה מוחצת של “קריעת ים סוף”. וזאת הוא מדגיש בפתח שירת הים.

כבר במילה הראשונה של תיאור “שירת הים” מתגלה לנו סוד נפלא. אנו רואים את ההווה וזוכרים מעט את העבר, אך אין לנו כל ידיעה על העתיד. אין ספק שפעמים רבות היינו מתייחסים באופן שונה אל ההווה אם היינו יודעים כיצד הוא עתיד להתגלגל בהמשך הדרך.

אך אין צורך להמתין לעתיד כדי להבין טוב יותר את העבר. חיים של ענווה ואמונה גורמים לנו לראות באור אחר גם את ההווה שנראה פחות מוצלח. מי יודע איזה דבר טוב עשוי לצמוח מהקושי שאנו חווים? מי יודע כמה אור נוכל לגלות דווקא מתוך החושך? ענווה נצרכת כדי שנסכים להודות שאיננו יודעים את הכל; אמונה נצרכת כדי שהענווה לא תוביל אותנו לחששות מופרזים אלא לאופטימיות מאירה. נכון, איננו יודעים את הכל, אך יש מי שיודע ועליו אנו יכולים לסמוך.