פרשת בשלח – תשע"ז
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
השבת שבה קוראים את פרשת 'בשלח' מכונה "שבת שירה", זאת על שם "שירת הים" אותה קוראים בחגיגיות בבוקרו של יום השבת בבית הכנסת. מתי ועל מה נאמרה "שירת הים"?
שישה ימים לאחר שעם ישראל יצא ממצרים, הוא הגיע למבוי סתום. המדבר והים סגרו עליו משלושה כיוונים, ומאחור הגיע הצבא המצרי האדיר להשיב אותם אל העבדות וההשפלה במצרים. נראה היה בעיניהם כי כל אירועי השנה החולפת ? עשרת המכות והיציאה המופלאה ממצרים ? היו לריק. ההבטחות שהבטיח להם משה בשם אלוהים, לא נראו כעומדות להתממש. הייאוש פשה בהם והם הגיעו לשפל שאותו יכול לחוות רק מי שטעם מעט מן החירות ומבין שהיא אינה בהישג ידו.
ואז התרחש הנס הגדול מכולם: הים נקרע לשניים והעם חצה אותו ברגליו. הצבא המצרי ראה את הטבע קורס מול עיניו, את הים נחצה ועם ישראל עובר בתוכו, אך לא הודה במפלה. המצריים נכנסו גם הם אל תוך הים וקיוו להספיק לחצות את הים וללכוד את עם ישראל הנמלט אל החופש. אולם אלוהים שיכול לקרוע את הים, יודע גם מתי להפיל את גלי המים האדירים ? על ראשיהם של המצריים קרסו חומות המים האדירות והם טבעו במי הים יחד עם מרכבות-הלחימה המשוכללות.
כאשר ראו העבדים המשוחררים את גופות האדונים-לשעבר המצריים נפלטות אל שפת הים, כאשר נוכחו לראות שהחירות שטעמו לא הייתה דמיון אלא אכן מציאות אמיתית, כאשר ראו בעיניהם את השגחת ה' ושמירתו ? הם פצחו בשירה נרגשת, היא "שירת הים" שתיאורה נפתח במילים הבאות:
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו…"(שמות טו, א)
הקריאה הפשוטה של פסוק זה קוראת את המילה "אז" כתיאור זמן מסוים. אז, לאחר "קריעת ים סוף" נאמרה שירה זו. אך חכמי המדרש בדרכם המעמיקה יוצקים תוכן נוסף למילה התמימה "אז":
"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יודע אני שחטאתי לפניך ב'אז', שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך', והרי הטבעת אותו [-את פרעה] בים, לכן אני משבחך ב'אז'."(שמות רבה כג, ג)
חכמי המדרש עקבו אחר הופעתה של המילה 'אז' בדבריו של משה, וגילו שבפעם הקודמת הוא אמר אותה במנגינה שונה לחלוטין. היה זה לאחר שמשה נשלח על ידי אלוהים להזהיר את פרעה מלך מצרים שישחרר את עם ישראל מעול השיעבוד, אך פרעה, לא זו בלבד שלא נענה לאזהרה, אלא הוסיף להכביד את עולו על עם העבדים ומנע מהם את צרכיהם הבסיסיים ביותר. משה לא יכול היה לשאת את הכישלון ופנה בתלונה אל אלוהים.
עתה, מספרים לנו חכמי המדרש, לאחר "קריעת ים סוף", נזכר משה באותה תלונה. עתה הוא הבין שראייתו הייתה מוגבלת ותלונתו לא הייתה מוצדקת. עתה הוא מפנים שהתהליך שהתרחש לא היה מקרי אלא מתוכנן, ודווקא מתוך אותה אטימות, רשעות וגאווה של פרעה הוא הגיע לאותה תבוסה מוחצת של "קריעת ים סוף". וזאת הוא מדגיש בפתח שירת הים.
כבר במילה הראשונה של תיאור "שירת הים" מתגלה לנו סוד נפלא. אנו רואים את ההווה וזוכרים מעט את העבר, אך אין לנו כל ידיעה על העתיד. אין ספק שפעמים רבות היינו מתייחסים באופן שונה אל ההווה אם היינו יודעים כיצד הוא עתיד להתגלגל בהמשך הדרך.
אך אין צורך להמתין לעתיד כדי להבין טוב יותר את העבר. חיים של ענווה ואמונה גורמים לנו לראות באור אחר גם את ההווה שנראה פחות מוצלח. מי יודע איזה דבר טוב עשוי לצמוח מהקושי שאנו חווים? מי יודע כמה אור נוכל לגלות דווקא מתוך החושך? ענווה נצרכת כדי שנסכים להודות שאיננו יודעים את הכל; אמונה נצרכת כדי שהענווה לא תוביל אותנו לחששות מופרזים אלא לאופטימיות מאירה. נכון, איננו יודעים את הכל, אך יש מי שיודע ועליו אנו יכולים לסמוך.