בס"ד
הספד על אייל חיימובסקי ז"ל
כ' אייר תשפ"ה
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
אני עומד כאן היום בלב שבור. אייל איננו.
פרשת השבוע שלא זכית לשמוע, אייל, פותחת במילים "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם". למה פעמיים, "אמור" "ואמרת"? פירשו חכמים "להזהיר הגדולים על הקטנים" – תפקידם של הגדולים בגיל ובחכמה להעביר את המסר אל הקטנים מהם. אבל אם נקשיב לעומק המילים, יש פה משמעות עמוקה מאוד. "להזהיר", מלשון זוהר. הגדולים לא ישפיעו על הקטנים בכוח או בציווי. הם ישפיעו אם יזהרו כאור הרקיע. האור שיבקע מהם יסחוף אחריו אחרים. זה היה אייל שלנו. זה היה האור שלו. ועכשיו – חשך עלינו העולם.
הכרתי את אייל במדרשה התורנית של צה״ל. שם שירתתי, והוא – חייל צעיר שניהל את המקום. כבר אז ראיתי בו משהו מיוחד. משהו שקשה להגדיר במילים פשוטות. ראיתי אדם שנושא בתוכו מתנה נדירה – היכולת לחבר בין שמיים לארץ, בין חזון למעשה. לא בקול רעש גדול, אלא בעבודה יומיומית, עקבית. מבין מהר, קולט את המהות, תמיד רואה את התמונה הגדולה.
אייל היה אדם של קשר אמיתי. לא של מילים גבוהות, אלא של מעשים. כשהיה צריך לעזור – הוא היה שם. כשהיה צריך להקשיב – הוא הקשיב בלב שלם. זכיתי ללוות אותו במסעות רבים של חייו. זכיתי לערוך את החופה שלו ושל אביגיל. זכיתי לראות אותו הופך לאבא מסור, איש משפחה בצורה בלתי רגילה. כל מי שהכיר את אייל ידע – המשפחה הייתה עבורו המעוז, המקור, המקום שממנו שאב כוח.
לאורך השנים הייתי עם אייל בתחנות רבות של חייו. מיד אחרי שהשתחרר מהצבא הוא הצטרף אליי לזמן קצר. מאז ראיתי אותו צומח, מתפתח, נוגע בחיים של אנשים רבים. בתפקידיו בעיריית ירושלים, בלשכת ראש הממשלה, ובחזרתו לעיר האהובה עליו, ירושלים.
אייל עמד בצמתים רבים של עשייה. בכל מקום שבו היה, השאיר חותם. לא חותם רועש, לא חותם מתהדר, אלא חותם עמוק, משמעותי, אמיתי. הוא ידע להבין מציאות מורכבת במהירות, לזהות את הנקודות המרכזיות, ולפעול בתבונה. בלי לחפש קרדיט. בלי לרדוף אחרי כבוד. מרוכז בעשייה עצמה, שהייתה עבורו השליחות, המטרה והדרך. שליח ציבור אמיתי. איש של אחורי הקלעים. דואג שהכל יתנהל כראוי, בלי לבקש הכרה או תהילה.
אייל היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. איש עם רגליים על הקרקע שמכיר את המציאות על כל מורכבויותיה, וידע להתמודד עמה בחכמה, בתבונה, במעשיות. ובו בזמן – איש עם ראש בשמיים, שיודע לראות קדימה, לחלום, לדמיין עתיד טוב יותר.
ירושלים הייתה האהבה הגדולה שלו. הוא אף פעם לא ראה בה רק עיר של אבנים, אלא עיר של אנשים, של חלומות, של אפשרויות. היהלום שבכתר היה כמובן העיר העתיקה. המקום המורכב ביותר בעולם שאייל הצליח להבין, להכיל ולהוביל בתבונה ובחוכמת החיים שלו. החותם של אייל על ירושלים הוא אדיר. לא רק בפרויקטים האדירים שהוא הצליח להוביל כאן, אלא בשותפויות שהוא הצליח ליצור, במחסומים שהוא הצליח לפרוץ, באמונה שהוא הצליח להפיח בלבבות של כל כך הרבה אנשים בעתיד של העיר הזאת.
אני לא מאמין שאני עומד כאן היום ומספיד אותך, אייל. לא מאמין שבגיל כה צעיר, בשיא העשייה שלך, אצטרך להספיד אותך. הלב מסרב להאמין. אי אפשר היה להיות בסביבתו של אייל מבלי להפוך לחבר שלו. הוא היה איש מחובר מאוד לאנשים. תמיד מקשיב, תמיד עם מילה טובה, תמיד נוכח באמת. לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. קשה להאמין שכבר לא תלך בינינו.
השנתיים האחרונות היו קשות. אבא נפטר. אחיך נפטר. כל מי שבא לנחם את אייל ב'שבעה' לא יכול היה שלא להתמלא השראה מההרכב הכל כך לא שגרתי של המנחמים. אנשים מכל הקצוות של החברה הישראלית. מכל הדעות. מכל המגזרים. חברים מהשכונה ליד מנהיגים. תסתכל סביב, אייל. תראה את הקהל הגדול שבא ללוות אותך היום. שבא לחבק את אביגיל והילדים. אנחנו אולי לא תמיד ידענו לראות עד כמה כולנו קרובים אחד לשני, אבל אתה ידעת. אתה חיברת בין האנשים. ועכשיו נשארנו להמשיך את הצוואה הזאת בלעדיך.
אייל, אני מבקש להודות לך על הזכות להיות איתך. על הדוגמה האישית שנתת לי ולכולנו. על שלימדת את כולנו מה המשמעות של שליחות, של להיות באמת "משרת בקודש". על איך להבין את גודל התפקיד מצד אחד, ומצד שני לבוא בענווה אל המשימה ולבצע אותה באהבה. להתהלך עם אנשים גדולים ועם אנשים פשוטים באופן שווה.
לימדת את כולנו את המשמעות העמוקה של החיים – לא לחיות למען עצמך, אלא למען משהו גדול יותר. למען המשפחה. למען הקהילה, למען העיר, למען העם. להיות איש של שליחות במובן העמוק ביותר של המילה.
אייל, חבר יקר שלי, אתה נפרד מאיתנו בטרם עת. עטוף בטלית שהכנת בליל שבת לקראת התפילה בבית משפחת לנדאו שכל כך הקפדת עליה. לקראת הקדיש על אבא שעוד לא הסתיימה שנת האבל, ועכשיו צריך לומר עליך קדיש.
הלכת מאיתנו בשבת קודש, בשנתך, בעיר ירושלים שכה אהבת. מוות ששמור לצדיקים. הנשמה שלך עלתה לשמיים, אבל החותם שלך, האור שלך, נשאר כאן איתנו, בלבבות שנגעת בהם, בחיים ששינית, בעיר שאהבת.
אביגיל, ליבי, שי, רות וענת, משפחה יקרה, חברים אהובים, אין מילים לתאר את התדהמה. אין מילים לתאר את הכאב. אין מילים לתאר את החוסר. בבניין ירושלים חייתם עם אייל. אני מתפלל שבבניין ירושלים תנוחמו.