פרשת דברים תשפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
ספר 'דברים', החמישי שבספרי התורה, שאותו אנו מתחילים לקרוא בשבת הקרובה, מורכב ברובו מנאומים של משה רבינו שנשא בפני העם לפני פרידתו מהם. העם חנה בערבות מואב – בשטח המישורי שממזרח לנהר הירדן, מול יריחו שבגדה המערבית של הנהר, והמתין להוראה לחצות את הירדן מערבה ולהיכנס לארץ המובטחת, ארץ כנען.
הנאום הראשון של משה הוא נאום היסטורי. הוא מתאר בפני העם את המאורעות העיקריים שאירעו בארבעים שנות הנדודים במדבר, וקורא לעם להפיק מהם את הלקחים הראויים. אחד הסיפורים שאותם מספר משה בנאומו הוא סיפור המרגלים, סיפור שאותו קראנו בהרחבה בפרשת 'שלח' שבספר 'במדבר'.
וכך מספר משה:
ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר – את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן.
וייטב בעיניי הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים…
(דברים א, כב-כג)
על המשפט "וייטב בעיניי הדבר" מביא רש"י את דברי הספרי (מדרש תנאים ארץ-ישראלי מהמאה ה-3). חכמי המדרש מדייקים את המילה "בעיניי" בדרך הבאה: "בעיניי – ולא בעיני המקום". כלומר, הדבר היה טוב בעיניו של משה אך לא בעיניו של א-לוקים. עם זאת, כאשר אנו חוזרים לספר 'במדבר' וקוראים בו את הסיפור המורחב, אנו מגלים כי א-לוקים דווקא הסכים לשליחת המרגלים לארץ כנען. שם מתואר כך:
וידבר ה' אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…
וישלח אותם משה…
(במדבר יג, א-ג)
מדוע הסכים א-לוקים לבקשת העם שלא הייתה טובה בעיניו? מדוע לא הורה למשה להשיב לעם תשובה ברורה האוסרת עליהם לעשות את הצעד שיפגע בהם בהמשך?
כמו בסיפורים רבים המתארים את מערכת היחסים בין א-לוקים ועם ישראל, גם סיפור זה מלמד אותנו על מערכת היחסים הנכונה שבין אב או מורה לבן או חניך. את ההשוואה הזו אנו מורשים לעשות בדרכו של הרמב"ם, גדול פוסקי ההלכה והפילוסופיה היהודית, שטען בתוקף כי אדם שנמצא בעמדת הנהגה נדרש להתבונן בדרכיו של א-לוקים ולהסיק מהם כיצד עליו לנהוג בסיטואציות שונות.
ובכן, א-לוקים לא היה מרוצה מבקשת העם לשלוח מרגלים לארץ כנען, ועם זאת העניק את הסכמתו למעשה זה. מה אנו יכולים ללמוד מכך?
פעמים רבות עומדים הורים או מחנכים בפני סיטואציה דומה. הבן, הבת או החניך מעוניין לעשות מעשה שנראה לאדם המבוגר כמעשה שטות, אולי אף מעשה שעלול להזיק לו, והאדם הבוגר נוטה שלא לאפשר לילד או לנער הצעיר לנהוג כרצונו.
אך כיצד ילמד הנער את הדרך הנכונה אם לא יתנסה בטעויות? הרי לא לנצח נוכל אנו, ההורים או המחנכים, לגונן על החניכים או הבנים שלנו ולמנוע מהם לטעות. עלינו ללמוד מתגובתו של א-לוקים לבקשת העם – הוא הסכים למרות שלא היה מרוצה מהבקשה. א-לוקים העדיף לאפשר לעם לטעות מאשר לכפות עליו את הדרך הנכונה. רק כך יכול היה העם לא לשגות. ואת זה מלמד אותנו סיפור המרגלים לדורות.
