אמונה, תלות ועצמאות

פרשת בשלח תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

בארבעים שנות נדודיו של עם ישראל במדבר, מהיציאה ממצרים עד ההגעה לארץ ישראל, זכה העם לחסד מופלא וחד-פעמי המתואר בפרשת השבוע 'בשלח':

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה.
(שמות יג, כא)

לפני מחנה ישראל היה הולך עמוד ענן ומנחה אותם לדרך הנכונה, ובלילה היה הולך לפניהם עמוד אש להאיר להם את הדרך. חז"ל מוסיפים שענני כבוד היו מקיפים את מחנה ישראל מכל הצדדים, והענן שהיה הולך לפניהם היה אף סולל לפניהם את הדרך: "כל הנמוך מגביהו, וכל הגבוה מנמיכו, ושורף נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ את הדרך לפניהם".

עמוד הענן שהלך לפני עם ישראל שימש כעדות שהשכינה שורה בתוכם ומגינה עליהם, כפי שאמר משה רבינו מאוחר יותר:

כי אתה ה' בקרב העם הזה, אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה
(במדבר יד, יד)

התלמוד הבבלי מספר מעשה מעניין המלמד על משמעות עמוד הענן שהיה הולך לפני עם ישראל במדבר:

אונקלוס בר קלונימוס (בעל תרגום אונקלוס לתורה, שחי במאה הראשונה) היה גוי רומאי והתגייר. שלח הקיסר הרומאי גדוד של חיילים רומיים אחריו. משך אונקלוס את ליבם של החיילים באמצעות פסוקים שדרש בפניהם, והחיילים התגיירו.

שלח הקיסר גדוד נוסף של חיילים אחריו וציווה עליהם שלא ייכנסו עם אונקלוס בדברים, כדי שלא ישפיע עליהם כפי שעשה לגדוד הקודם. כאשר נטלו החיילים את אונקלוס והחלו ללכת, אמר להם אונקלוס: אומר לכם דבר: פקיד זוטר הולך עם אבוקה בידו להאיר לפני פקיד בכיר ממנו, והפקיד הבכיר מאיר לדוכס, והדוכס מאיר להגמון, וההגמון מאיר לפני הקיסר. האם הקיסר עצמו מאיר את הדרך לאנשים אחרים? השיבו לו החיילים: לא, הקיסר איננו מאיר לאחרים. אמר להם אונקלוס: בשונה מהקיסר, אלוקים מחזיק לפיד ומאיר את הדרך לפני עם ישראל, שנאמר "וה' הולך לפניהם… להאיר להם". שמעו זאת החיילים והתגיירו גם הם.
(מסכת עבודה זרה, דף יא, בתרגום חופשי)

אונקלוס הגר ראה בעמוד הענן ביטוי לכבוד שהעניק אלוקים לעם ישראל. אך תובנה זו מעלה תמיהה: מדוע, אם כן, כאשר הגיע עם ישראל לארץ ישראל, הפסיקו עמוד הענן ועמוד האש ללכת לפניו? האם אין עוד צורך בהשראת השכינה? האם מעתה עם ישראל אינו ראוי, חלילה, לכבוד? לשאלה זו השיבו חכמי המדרש במשל מעניין:

אמר רבי לוי: משל לאותה תרנגולת – כשאפרוחיה קטנים, היא מכניסה אותם תחת כנפיה ומחממת אותם ועודרת לפניהם לבקש אוכלם; וכשהם גדלים, אם מבקש אחד מהם להיכנס תחת כנפיה, היא מנקרת בראשו ואומרת לו: לך עדור באשפתך ובקש בעצמך מזונותיך.

כך כשהיו ישראל במדבר, היו… עמוד אש וענן הולכים לפניהם; כיון שנכנסו לארץ, אמר להם ה': כל אחד מכם יטול מכושו ויצא ויטע נטיעות בעצמו.
(ויקרא רבה, פרשה כה)

תהליך ההתבגרות דורש עמידה עצמאית על הרגליים. הורים שיסייעו לבנם הפעוט ללכת, יפריעו בכך להתפתחותו האישית. באותה מידה, אלוקים שהגן על עם ישראל בהיותם במדבר, תובע מהם בשלב הבא ליטול אחריות.

כאשר הנער המתבגר נוטל אחריות על גורלו, הוא מגלה שהוא מפתח את התכונות שאותן ירש מהוריו. עצמאות אינה התנכרות אלא להיפך: היא מוציאה אל הפועל את החינוך שאדם קיבל מהוריו וממחנכיו. ההתבגרות של העם עוברת מתלות מוחלטת באלוקים מגונן לשלב הבא: הליכה בדרכיו של אלוקים, צעידה עצמאית לאור הערכים והתובנות שקיבלנו.

זהו מסר לאומי וחינוכי כאחד. כשם שאלוקים מעניק עצמאות לעם ומצפה ממנו ללכת בעקבות ערכי התורה; כך ההורים נדרשים לתת עצמאות לילד המתבגר לאחר שהטביעו בו את חותמם וסללו לו את הדרך אשר ילך בה, ועצמאות זו אינה סותרת את תפקידם החינוכי, אלא אדרבה, מעצימה אותו.