אב – אלול תתי"ב / אוגוסט 2052

בהשתדלות קהילת יהודי ג'רבא הועבר כסף לידי הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לישראל הרב יעקב מאיר, על מנת לשלם בו לתלמידי חכמים שיתפללו ליד הכותל להצלחתם.

בו' במנחם־אב תרצ"ב הצהירו בכתב עשרה אברכים לפני הראשון לציון:

"אנחנו הח"מ, חמישה מצד ישיבת "אהל יעקב" וחמישה מק"ק "בית אל", אחרי שצמנו היום, וכולנו יחד הלכנו למקום המקודש 'כותל המערבי' ואחרי קריאת התהלים וכל הסדר הכתוב בספר 'סנסן ליאיר' להגאון חיד"א ז"ל ותפילת המנחה, קבלנו אנחנו הח"מ מיד מו"ר עט"ר הגאון הראש"ל כקש"ת וכמוהר"ר יעקב מאיר שליט"א, כל אחד מאתנו סך חצי לירה א"י, וברכנו את כל יהודי (או: יחידי?) ק"ק ג'ירבא יע"א ובראשם הרה"ג הראב"ד כמוהר"ר כלפון משה הכהן שליט"א.

תקותנו בה' כי תפלתנו נתקבלה ברצון אמן.".

{תצלום מכתב ה"קבלה" – בית מכירות 'קדם' מכירה 27 פריט 460}

בז' לחודש אב שנת ג'של"ח לבריאת העולם, לפי שיטת הספירה היהודית (422 לפנה"ס), החל חורבן בית המקדש הראשון, כמתואר בספר מלכים־ב (כה, ח-ט): "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם, וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ".

סדר האירועים נמסר על ידי חז"ל (תענית כט, א): "בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום [-העשירי] כולו".

ז' מנחם־אב תרפ"ט (1929) – הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק שלח מכתב לרבה הראשי של בריטניה הרב ד"ר הירץ, בו סקר את מצב הענינים בנוגע לכותל, בישר על שליחות סודית באנגליה של "בעל החשמל הנודע" פנחס רוטנברג בקשר לכותל, וביקש מהרב הירץ שיחזק ויאמץ בדבריו את רוטנברג, וינחהו בעצה נאמנה.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 65-66)

אמו של אברהם סטבסקי התפללה ליד הכותל המערבי להצלחת בנה בבית המשפט, לאחר מכן התפללה בקבר רחל ובמערת המכפלה. למחרת זוכה סטבסקי במשפט חוזר מאשמת רצח ארלוזורוב.

[להרחבה ולפרטים נוספים ראו כ' באדר תרצ"ד]

יו"ר הועד־הלאומי יצחק בן־צבי שלח בז' במנחם־אב תרצ"ב לאליהו אפשטין (לימים – ד"ר אליהו אילת, מזרחן ודיפלומט ישראלי, שגריר ישראל הראשון בארצות הברית, ונשיא האוניברסיטה העברית בירושלים), כתב מינוי ל"סדרן ראשי האחראי על סדר ההליכה לכותל המערבי בערב תשעה באב ה'תרצ"ב, ועל התהלוכה של ועדת התרבות מסביב לחומה". עוד צוין במכתב כי מר זאב פלדמן ישמש כסגנו בשמירת הסדר של התהלוכה.

מר דז'יקובס סגן המושל הורה לאפשטין כי בנוגע לסדרים ליד הכותל עליו לעמוד בקשר עם הרב הממונה על הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטין, ושישים לב לדרישת הרב כי בין הסדרנים לא יהיו אנשים הידועים כמחללי שבת בפרהסיה.

בכ"א במנחם־אב כתב בן־צבי לאפשטין: "נתבקשנו מטעם מושל מחוז ירושלים להביע לכב', כאחראי על הסדרים על־יד הכותל, את הוקרתו בעד האופן המעולה שסודר שירות הסדרנים על ידך, בשעת בקורי ההמון את הכותל המערבי בערב תשעה באב. הועד הלאומי מצרף מצדו את תודתו לכב' על מלאו את תפקידו הנ"ל בהצלחה ובאחריות מלאה".

אליהו אפשטין היה אז כבן שלושים. הוא המשיך בתפקיד "ראש הסדרנים ליד הכותל" בלילי ט' באב עד שנת תרצ"ד.

[ע"פ תצלום המכתבים, ותעוד ב'יומן הכותל המערבי' של הרב אורנשטין עמ' 49]

{תצלום המכתבים, ארכיון המדינה פ-2105/5}

ב-ז' באב ה'תש"ח (12.8.1948) פוצצו הירדנים את תחנת השאיבה בלטרון.

Gross336

ח' באב ג'תת"ל (70 לסה"נ) – הושלמו הסוללות שנשפכו סביב חומות העזרה (=הר הבית?) והרומאים החלו מנסים לפרוץ אליה ולכבוש את בית המקדש השני, אך ניגפו קשה. טיטוס ציווה להבעיר באש את העזרה (מלחמות ו, ד, א).

הרבנות הראשית לישראל כתבה למושל מחוז ירושלים בח' במנחם־אב תרצ"א:

"בתמהון רב שמענו מבא־כחנו על־יד הכותל, הרב י. אורנשטיין, כי הממשלה לא תרשה להדליק נרות ברחבת הכותל בליל תשעה־באב זה.

אנו מצטערים מאוד על הדבר כי על־ידי־זה לא תהיה כל אפשרות להמתפללים על־יד הכותל המערבי לקרוא את סדר התפילה הנהוג בליל תשעה־באב. האִסור הזה תמוה לנו בהיות כי הדלקת הנרות בליל זה הוא אחד מצרכי התפילה ולא תתואר תפילה בתשעה באב בשלמותה בלי נרות.

בכלל, הננו בטוחים כי הממשלה תפתור את שאלת המאור על־יד הכותל באופן רדיקלי, אמנם עד אז, נהיה אסירי תודה למע"כ בהואילו לתת צו המרשה הדלקת נרות על־יד הכותל בליל תשעה־באב. הננו בטוחים במלוי דרישתנו הצודקת והמתאימה לחוקה ולמצב הקיים מימים ימימה".

(ארכיון המדינה, תיק מכתבי הרבנות הראשית, גל-10 /57419)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 34}

בליל ח' באב ה'רנ"ב (31.7.1492), הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד מרצון, והחל גירוש אכזרי בכפייה ליהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש יהודי ספרד נחרת בזיכרון הקולקטיבי כאחד מהאסונות שחלו בתולדות העם היהודי סביב תשעה באב.

כחמש שנים מאוחר יותר (1497) החל גירוש בתנאים שונים מעט על יהודי פורטוגל, ושנה אחר כך גורשו גם יהודי ממלכת נווארה. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש יהודי ספרד סימן סיום פרק בתולדות עם ישראל, והותיר רושם משמעותי בספרות ההלכה, בשירה ובתרבות, ובהתפתחות הקהילות היהודיות שליהן הגיעו המגורשים, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים שהראו עצמם כלפי חוץ כנוצרים כדי לא להגרש.

ח' באב ה'תש"ב (22.7.1942), החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים של ליל י' באב, כלומר כ־24 שעות וחצי. חז"ל קבעו את היום לאבלות, לחשבון נפש ולתענית, מפני חמישה אסונות שארעו בו בתולדות עמנו (תענית כט, א; רמב"ם הלכות תעניות, ה, ג):

נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים.

נחרב בית המקדש הראשון.

נחרב בית המקדש השני.

נלכדה העיר הגדולה ביתר, ונפלו רבבות ונהרגו בידי הגויים והיתה זו צרה גדולה כמו חורבן המקדש (זמן מרד בר כוכבא);

חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל וסביביו, והתקיים הפסוק: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".

(פירוט האירועים מופיע להלן בט' באב)

Gross300

ט' באב ג'תת"ל (70 לסה"נ) – ציווה טיטוס לכבות את האש בעזרה, אך [כנראה] ללא הועיל. (מלחמות ו, ד, ג).

בליל תשעה באב תרפ"ט צעדה תהלוכה יהודית לכותל המערבי תוך שמירת הסדר והשקט. למחרת התקיימה תהלוכת צעירים מחצר 'בית ספר למל' אל הכותל. המשטרה הבריטית ניסתה לעכב את התהלוכה, אך לבקשת חיים סלומון ורחל־בן צבי נאותה המשטרה להרשות את מעברה. בדרכם נשאו הצעירים דגל ישראל והשמיעו מחאות וקריאות בוז… בהגיעם לכותל עלה מספר ההולכים על ארבע־מאות איש. במוצאי הצום הגיעו כמה מהצעירים לבית הרב הראשי קוק, אשר שיבח את מעשיהם: "אשריכם, שזכיתם אחרי אלפיים שנות גלות, להניף דגל ישראל ליד הכותל־המערבי, והרמתם כבוד ישראל ותקותו בגאון!".

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 69-70)

ר' שמואל הורביץ, חסיד ברסלב ומצאצאי השל"ה הקדוש, היה מבאי הכותל הקבועים בשנות ה-20 של המאה ה-19. מהאוטוביוגרפיה שכתב בספרו "ימי שמואל", עולה הרושם שהכותל המערבי היה מקום מרכזי מאוד בעבודתו הרוחנית.

צום 'תשעה באב' הראשון שעשה ליד הכותל היה בשנת תרפ"ד, כאשר ט' באב חל בשבת והתענית נדחתה ליום א'. וכך תאר:

"כששקעה השמש והיה צאת הכוכבים, הפשטתי בגדי שבת ולבשתי בגדי חול באבלות וצער וייסורים, וטעמתי ממש טעם מר מאוד – לצאת מחִיוּת אלקות כזה, מאור כזה, משמחה וחדוה, שביום שבת קודש, ליום שהוא יום חושך ואפילה ועצֵבה ודאגה כזה, ממש מֵהֵפֶךְ אל הֵפֶךְ…

לִבִּי היה מלא מרירות וצער עד הנפש, ובפרט שזה הפעם הראשונה להיותי ביום ט' באב בירושלים עיר הקודש ואצל כותל המערבי, שעליהם כל הבכי והצער מכל ישראל בכל מקומותיהם. וּפֹה היה כל המלחמות והחורבן והכיבוש שנכבשה ירושלים ונחרבה, ובודאי היה הלב מתעורר יותר…

והלכתי לכותל המערבי, והיו כבר הרבה אנשים שבאו לבכות ולומר 'איכה' אצל הכותל המערבי (ואחדים באו עדיין לבושים בגדי שבת, ושם פשטו אותם), ואחר כך נִתְּוַספו עוד אנשים, עד שהכותל המערבי היה מלא מפה לפה, עד שלא היה מקום לצאת ולבוא. והתפללנו ערבית בקול נמוך ונבוך, ואחר כך אמרנו מגילת איכה בבכיה רבה והתעוררות רב ועצום מאוד, אשר אין לשער שבירת לבנו וצערנו עד הנפש. וכך ביליתי כמה שעות בבכיה, ואחר כך הלכתי חזרה לבית מדרשנו באבלות ואנינות על חורבן בית המקדש, ושכבתי על הארץ, וגם שמתי אבן למראשותי, והייתי לומד נביאים בספר ירמיהו המדבר מהחורבן, ומאוד הֵמַר לבי ובכיתי מהלימוד הזה עד קרוב לחצות הלילה".

בליל ט' באב, לאחר שהמרגלים ששלח משה לתור את הארץ אמרו דיבת הארץ, בכו בני ישראל: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ… וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ (-כלומר, הלוואי וכבר היינו מתים), וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה (-כלומר, עדיף לנו לשוב לעבדות מצרים מאשר להכנס לארץ)" (במדבר יד, א-ג).

רק יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה עמדו מנגד "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (שם פס' ז).

בגלל שמאסו העם בארץ הטובה נגזר עליהם להסתובב במדבר ארבעים שנה (כנגד 40 ימי תיירות המרגלים בארץ) עד שכל הדור יכלה במדבר, ורק בניהם יכנסו לארץ.

על בכיית העם ופחדם להכנס לארץ המובטחת נאמר להם כי מפני שבכו בכייה של חנם נגזר על ישראל אותו לילה לבכייה לדורות (ע"פ בבלי תענית כט, א).

נחרב בית המקדש הראשון, בתשעה באב שנת ג'של"ח (586 לפנה"ס; לפי שיטת ספירה אחרת 422 לפנה"ס). הבית שנבנה על ידי שלמה המלך על גבי יסודות שהניח אביו דוד המלך, עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים, עד שהועלה באש על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים והחריבה.

עיקר שריפת המקדש היתה בי' באב, אך תשעה באב נקבע לצום וליום אבלות עיקרי מפני שבו התחילה השריפה (בבלי תענית כט, א). חז"ל מסרו כי הגורם המרכזי שהביא לחורבן הן שלוש עבירות חמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

נחרב בית המקדש השני, בתשעה באב שנת ג'תתכ"ח (70 לספירה), בידי הצבא הרומי והמצביא טיטוס בראשו. חז"ל מסרו כי הגורם המרכזי שהביא לחורבן המקדש היתה 'שנאת חינם' שהיתה ביננו (בבלי יומא ט, ב). ולכן מקובל בידינו לאורך הדורות כי בית המקדש יבנה מחדש כאשר נרבה באהבת חינם.

* בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו (ערך שנאה): כל זמן שאיננו נטהרים מחטא שנאת חינם, אי אפשר להיגאל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: אמר הקדוש ברוך הוא, אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר (תהלים קכב): "שאלו שלום ירושלים".

* הראי"ה קוק: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ח"ג, עמ' שכד).

* רבי יחיאל מאיר מדרוביטש: "ארץ ישראל חרבה בגלל שנאת חינם, ותיקונה – אהבת חינם" (רבבות אפרים חלק ג, עמ' יז).

* עוד רבנים רבים הזכירו רעיון זה, למשל: האדמו"ר מויז'ניץ, הרבי מלאובאויטש חב"ד, הראשל"צ הרב בקשי (ראו ערך "אהבת חינם" בויקפדיה).

ביתר היתה עיר יהודית מדרום־מערב לירושלים, שמלאה תפקיד חשוב במרד בר־כוכבא והייתה מבצרו ומעוזו האחרון. כיבוש העיר ביתר על ידי הרומאים התרחש לפי המקובל בתשעה באב ג'תתצ"ג, 65 שנה לאחר חורבן המקדש השני (135 לספה"נ). הכיבוש והטבח בתושבי העיר סימן למעשה את סוף המרד וחורבן העצמאות היהודית בארץ ישראל עד קום מדינת ישראל בשנת ה'תש"ח (1948 לספה"נ).

בתלמוד בבלי מצוין כי חכמי יבנה הוסיפו בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב" כאשר התאפשרה הבאת הרוגי ביתר לקבורה, לאחר שבתחילה נמנע הדבר על ידי הרומאים.

קווינטוס טיניאוס רופוס (Quintus Tineius Rufus‏), המכונה בתלמוד הבבלי "טורנוסרופוס הרשע", היה נציב רומי בשנים 130-134 לספירה הנוצרית, בונה העיר האלילית "איליה קפיטולינה" על חורבות ירושלים, ובתקופתו פרץ מרד בר כוכבא. לאחר חורבן המקדש והארץ קיים טורנוסרופוס את המנהג הרומאי לחרוש כל עיר כבושה בידם, ובכך התקיים מה שנאמר (ירמיה כו, יח): "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וגו' וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".

ב-ט' באב שנת ה'ן (18.7.1290) הורה מלך אנגליה אדוארד הראשון לגרש את כל היהודים מארצו עד הראשון לחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.

הנביא זכריה (ח, יט) התנבא כי לאחר ביאת המשיח ובניית המקדש השלישי, תשעה באב, כשאר צומות האבלות על החורבן, יהפוך ליום של חג ושמחה.

בברית מילה שחל בט' באב קוראים לילד הנימול "מנחם" (כשמו של המשיח), בתפילה שה' ירחם על עמו ישראל ויבוא להם תשועה ונחמה על־ידי הילד הזה.

נהגו לתרגם את הפטרת ט' באב לערבית כך שכולם יבנו, כדי להגדיל האבל בלב האנשים, נשים, זקנים ותינוקות.

בערב ט' באב אחרי תפילת מנחה סועדים תבשיל אורז ועדשים לסימן אבל. אחרי הסעודה טובל כל אחד ביצה בצלחת אפר המוכנה על המפה ואוכל אותה, ולאחר מכן טובל קצה אצבעו באפר ומעבירו על מצחו מן הרקה האחת אל השניה.

בבית הכנסת בחושך מספר החזן לקהל את אגדות החורבן.

בכל בית מפרישים סכום כסף לעניים ושמים אותו תחת לכרית. לזכר החורבן שמים גם לבנה גסה או חילוקי אבנים תחת הכרית. בבוקר אוסף האב את כל המטבעות ולוקח אותם לבית הכנסת לחלקם לעניים ולהשתתף גם בקניית "קורבן". בזמן התפילה עוברים עניי העיר מאחד לשני וזוכים במטבעות שהיו תחת הכרים.

השמש מכריז על תרומות ל"קורבן" בהם משתתף כל אחד ואפילו העניים, בכסף זה קונים שה או כבש, ושומרים אותו עד שחיטתו בשעת המנחה בחצר בית הכנסת. מנהג זה נחשב כפרה לציבור ונקרא בפי העם "קורבן" בהיותו זכר לקורבנות שנהגו בבית המקדש. בזמן השחיטה סומכים האנשים והילדים את ידיהם על "ראש הקורבן" לכפרת הציבור בדומה למנהג "כפרות" הנעשה בקהילות רבות בערב יום הכיפורים.

בט' באב נהגו נשים לנקות את הבית לאחר חצות היום כהכנה לקראת בואו של המשיח. מנהג זה קיים גם בקהילות רבות בארץ ישראל, ובמיוחד בקהילות צפון אפריקה הנוהגים לעסוק לאחר חצות היום בסידור הבית (ואפילו בסיוד) – לבטא את הכנה לביאת המשיח.

י' באב ג'תת"ל (70 לסה"נ) – המורדים היהודים שהתבצרו בהר הבית ניגפו לפני הרומאים וברחו אל ההיכל, אז שרפו הרומאים גם את ההיכל (מלחמות ו, ד, ד-ו). אחר כך שרפו הרומאים את שארית המקדש והחריבו את העיר ירושלים התחתונה (שם ו, ה, ג).

"והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו [-את הצום על החורבן] אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן [-שקבעוהו בט' באב סברו כי] אתחלתא דפורענותא עדיפא" (בבלי תענית כט, א).

ביום שישי י' באב תרפ"ט (16.8.1929), הודיעה הממשלה כי נתנה רשיון לערבים להפגין ברחבת הכותל־המערבי. במשך היום ניסו ערבים להפגין ליד הכותל מספר פעמים, ובסיום התפילה בהר־הבית, לאחר ששמעו שם נאומי הסתה, התפרצו כאלפיים פורעים ערבים לרחבת־הכותל, מזוינים בנשק חם ובאלות, והבריחו במכות ובצעקות את המתפללים היהודים, השחיתו תשמישי־קדושה והעלו באש ספרי־קודש וחפצים נוספים. כשהסתיימה המהומה הופיעו שוטרים בריטים וסגרו את המבואות לרחבת הכותל.

לפנות ערב ניסו שוב כְּמאה ערבים מוסתים להתפרץ לרחבת הכותל, אך קצין משטרה הדפם וסגר הפתח. בערב נערכה תהלוכת לפידים גדולה בסמטאות העיר עד למסגד בהר־הבית, שם קראו הערבים קריאות גנאי נגד הציונים ומנהיגם חיים וייצמן.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 70-71)

בעשירי באב תשס"ה (2005) החל יישום תוכנית ההתנתקות מחבל עזה בידי חיילי צה"ל, כאשר לפי החלטת ממשלת ישראל גורשו היישובים היהודיים שהיו פזורים במקום ומנו למעלה מ-8000 תושבים.

י' באב יום לידתו ופטירתו של יששכר בן יעקב אבינו ולאה אמנו. נולד בשנת ב'קצ"ז (1441 לפנה"ס) וחי 122 שנה. (ע"פ סדר הדורות הקצר).

בשבת קודש י"א אב תרפ"ט (17.8.1929) נדקר למוות אברהם מזרחי הי"ד בידי פורעים ערבים וחמישה יהודים נפצעו, על רקע המתיחות סביב זכויות היהודים בכותל המערבי. במשך השבת נמשכו הפְרעות הערבים לתפילת יהודים בכותל.

(כותלנו, עמ' 71)

י"א אב תרפ"ט (17.8.1929) – עם צאת השבת התכנס ההרכב "המשולש" של הועד־הלאומי, הרבנות־הראשית לישראל ומרכז אגודת־ישראל, כדי לגבש את מחאתם כלפי הארי לוק, ממלא מקום הנציב.

(כותלנו, עמ' 71)

בשנת 1656 לבריאת העולם, 40 יום אחרי שנראו ראשי ההרים, שלח נח את העורב מן התיבה בי"א באלול, כדי לבחון האם ירד מפלס המים וניתן כבר לצאת מן התיבה (שיטת רבי אליעזר; לפי רבי יהושע היה זה בי"א אדר 1657).

י"ב אב תרפ"ט (18.8.1929) – מכתב מחאה נשלח לממלא־מקום הנציב, מטעם ראשי היישוב היהודי בירושלים: "הועד־הלאומי של כנסת ישראל בארץ־ישראל, הרבנות־הראשית לארץ־ישראל ומרכז אגודת־ישראל בארץ־ישראל, מביעים בזה לממשלת ארץ־ישראל את מחאתם הנמרצת על מעשי הנבלה אשר קרו ביום הששי על יד הכותל המערבי, בניגוד לחובתה המפורשת של הממשלה לשמור על קדושת המקום שלא תחוּלל ועל תפילת היהודים במקום ההוא שלא תופרע… אנו דורשים בכל תוקף מאת ממשלת ארץ־ישראל לאחוז מיד באמצעים כדי לענוש את המתנפלים, להפסיק את התעמולה ולהקים את הבטחון בירושלים ובכל הארץ".

כמו כן נפגשו הרב הראשי קוק ונציגים ממוסדות היישוב, עם גורמים בכירים בממשלת המנדט, ומחו על המצב. הממשלה הציעה לעזור בתמורה לפרסום 'גילוי דעת' בגנות קבוצה מהנוער היהודי, שערכה צעדה בתשעה באב אל הכותל, באופן שמטיל עליהם את האחריות למהומות שעשו הערבים. כששמע זאת הרב קוק התנגד בכל עוז נגד הרעיון ועיכב כל גילוי דעת מעין זה.

(ע"פ 'כותלנו' עמ' 71-72)

רב הכותל נפגש בי"ב באב תרצ"א עם הרב הראשי קוק בביתו והרב קוק מסר לו מכתב לידי הנהלת ה'ועד הלאומי-כנסת ישראל':

"היות שהרב יצחק אורנשטיין נתמנה עתה באופן רשמי לבא־כחנו על־יד הכותל־המערבי, לכן נבקשכם לדאוג עבור קביעת תקציב משכורת חדשית, בכדי שיוכל להתמסר כולו לתפקידו הנעלה, וכמו שדאגתם עד עכשיו בסדור משכורתו".

(ארכיון המדינה, תיק מכתבי הרבנות הראשית, גל-10 /57419; יומן הכותל)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 35}

'ועדת הכותל' בראשות השופט ד"ר קיסטר, שמונתה על ידי הממשלה והרבנות הראשית לאחר שחרור הכותל, התלוננה על כך שהופקעו ממנה כל סמכויותיה, עם מינוים של 'ועדת השרים לשמירת המקומות הקדושים' – מצד הממשלה, ו'ועדת ההלכה' – מטעם הרבנות הראשית.

בי"ב במנחם־אב תשכ"ח קיימה 'ועדת הכותל' ישיבה מיוחדת בהשתתפות הראשל"צ הרב ניסים ושר הדתות ד"ר ורהפטיג. יו"ר הועדה השופט קיסטר הביע את רצון חברי הועדה להתפטר.

שר הדתות הזכיר את דברי הראשל"צ (מה' באדר תשכ"ח) אודות הצורך ברשות ביצוע דתית אחת למקומות קדושים, ובמיוחד לכותל המערבי, שתפעל בתאום מלא עם הרבנים הראשיים. לדבריו, למרות שסמכויות 'ועדת הכותל' צומצמו מאוד על ידי הרבנות־הראשית לאחר הקמת 'ועדת ההלכה' עדיין יש ערך רב לקיומה ולפעילותה, מפני ש"הבעיה של הכותל מסובכת מאוד, יש כוחות שרוצים להשתלט על המקום וצפויים מאבקים קשים בעתיד, וכיון שכבר קיימת סמכות שיש לה מעמד מקובל אין לוותר על קיומה". השר הבטיח שיעשה מאמץ לחזק את מעמדה של הועדה ויסייע לה במילוי תפקידה בכל עניין שידרש.

הראשל"צ הרב הראשי הגרא"י ניסים הביע תקווה שהועדה תמשיך לפעול בשיתוף פעולה פורה בינה לבין הרבנים הראשיים, משרד הדתות, וועדת השרים למקומות קדושים, והזכיר את החובה להביא את כל השאלות ההלכתיות לפני 'ועדת ההלכה'.

(פרוטוקול ישיבת הועדה, ארכיון המדינה)

י"ג אב תרפ"ט – נציגי הישוב שלחו לממשלה תקציר המחאות שהובעו בפניה אמש בענין זכויות היהודים בכותל ובטחונם מפני פורעים ערבים, על ידי באי כח הועד־הלאומי, הרבנות־הראשית ומרכז אגודת־ישראל, בפגישתם עם ממלא־מקום הנציב.

(כותלנו, עמ' 72-76)

בי"ד באב תרע"א, בהיותו כבן 22 שנה, פרסם שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (שז"ר), לימים נשיא מדינת ישראל, מאמר מכונן בעתון 'האחדות' לרגל ביקרו הראשון ליד הכותל המערבי, ביקור שהשפיע מאוד על תפיסת עולמו. שז"ר תאר במאמרו את סוד 'הנצחיות שבעבר' המתגלה בכותל, ומעיד על נצחיות האומה ומעלתה. הכותל המערבי, הסביר שז"ר, מחבר את כל הדורות בשרשרת אחת, חוליה תלויה בחוליה שלפניה, ומבטיח שתופיע גם החוליה הבאה בשרשרת. מאז הבין שז"ר כי הציונות לא באה כדי להקים בארץ "חיים חדשים" על יסודות תרבותיים עכשויים, אלא לעסוק בתחיית האומה בארצה כהמשכיות של עם הנצח על כל ערכיו ואוצרותיו הקדומים.

מאמרו הנפלא של הנשיא שז"ר ניתן לקריאה ולהורדה כאן.

במגילת תענית מצויין ט"ו באב כ"זמן עצי הכהנים" שאין להספיד בו. ביום זה בכל שנה ושנה סיימו את כריתת העצים עבור אש התמיד שדלקה בבית המקדש על המזבח. סיום איסוף העצים היה מלווה בשמחה גדולה על הזכות של השלמת המצווה, ועל כך שמכאן והלאה ניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה (ע"פ תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא, ב; ורשב"ם ורבנו גרשום, שם). בתלמוד בבלי סוף מסכת תענית מובאים דברי רב מנשיא: "וקרו ליה יום תבר מגל", כלומר – יום שבירת הקרדום, ביטוי המציין את חגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה (ע"פ ספר הערוך, רש"י ועוד).

בט"ו באב ג'תתכ"ו (67 לסה"נ), יום הבאת העצים עבור האש על המזבח, התגברו המורדים על חיל אגריפס ודחפו אותו אל ארמון המלך ושרפו את בתי אצילי ירושלים (מלחמות ב, יז, ו): "והיום השמיני היה חג קרבן העצים, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר הבית רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להסתער על שונאיהם. ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרא חפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים…".

בט"ו באב ג'תתכ"ו (67 לסה"נ) עלו המורדים היהודיים על מצודת אנטוניה, ו"שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש" (מלחמות ב, יז, ז).

בט"ו באב תרע"ח (24.7.1918) הונחה 'אבן הפינה' לאוניברסיטה העברית בירושלים, חודשים אחדים לפני תום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שקיבלה התנועה הציונית באותם ימים היתר מהבריטים להניח אבן פינה לאוניברסיטה. מתחילה הוחלט להניח שתים־עשרה אבנים כמניין שבטי ישראל, אך בלחץ גופים נוספים מהיישוב היהודי עלה מניינן. הקמת האוניברסיטה על הר הצופים ארכה כ-7 שנים והושלמה בשנת תרפ"ה, ובכך היתה לאוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל ולמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). הרעיון להקמת אוניברסיטה בירושלים הייתה חלק מחזון המפעל הציוני, כפי שכבר הוצע בשנת תרמ"ה (1884) בוועידת קטוביץ, ונידון בקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ"ז (1897) בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא.

{תמונה: נאום חיים ויצמן לרגל המאורע –מקור מארכיון המדינה}

{סרטון על האוניברסיטה עם קטעי וידאו ממעמד הנחת האבן בתרע"ח}

בט"ו באב ה'תשמ"ב (1982) נחנך בית הכנסת הגדול בירושלים, ברחוב קינג ג'ורג במרכז העיר החדשה, בצמוד למבנה "היכל שלמה". מאז משמש בית הכנסת מרכז רוחני ודתי המושך אליו תיירים ומבקרים רבים, בעיקר סביב שבתות וחגים ותפילות חגיגיות. בני הזוג וולפסון, התורמים העיקריים לבנין בית הכנסת המרהיב, הקדישו את המבנה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה ולחללי צבא ההגנה לישראל.

באולם הכניסה של בית הכנסת מוצג כיום אוסף מזוזות מרשים.

ט"ו באב תרפ"ט (21.8.1929) – התקיימה הלוויה המונית לקדוש אברהם מזרחי הי"ד, שנרצח בידי פורעים ערבים בשבת י"א באב. התהלוכה אחרי מיטתו העלתה את רמת המתיחות שכבר היתה באותם ימים סביב המאבק על הכותל, עד שהרב הראשי קוק נאלץ להרגיע את הרוחות. בעת ההלוויה פצעו שוטרים בריטים 24 יהודים, לאחר שהקהל סטה מהמסלול שנקבע לתהלוכה מראש.

בסיום הלוויה התכנסו חברי ההנהלה הציונית הזמנית והנהלת הועד־הלאומי הזמנית (ראשי ההנהלות היו בקונגרס הציוני בציריך), עם הרבנים הראשיים ועם נציגי אגודת־ישראל, והחליטו לפנות לישוב העברי בארץ ב'גילוי־דעת' פומבי בנושא.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 76)

בט"ו באב תרפ"ד (1924) נולד בתוניס הרב מאיר יהודה גץ, תלמיד חכם וצדיק נסתר, עו"ד מוסמך, תלמידם של הרב מצליח מזוז, הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה, ציוני נלהב, ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולימים רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים (הרב גץ נפטר לבית עולמים בכ"ג באלול תשנ"ה-1995).

הרב בן־ציון יאדלר נולד בירושלים בח' בכסלו תרל"ב (1872), והצטיין מילדותו בשקידת התורה ובידיעת ש"ס ופוסקים, ובמיוחד נודע כשרונו לדרוש לפני הציבור בדברי אגדה ומוסר. רבה של ירושלים ר' שמואל סלנט מינה אותו ל"מגיד מישרים" בבתי הכנסת. בשנת תרע"ג ארגן והשתתף ב"מסע המושבות" בהנהגת הראי"ה קוק והרי"ח זוננפלד. דרשותיו־הטפותיו ליד הכותל המערבי משכו תשומת לב רבה בקרב תיירים ומבקרים מכל חלקי הארץ והקנו לו שם של מטיף עממי מקורי (ע"פ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג [1949], עמ' 1213).

הרב יאדלר היה ממונה מטעם בית הדין בירושלים על העירוב בעיר. נפטר בט"ו באב תשכ"ב (1962) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

הסופר אברהם אדלר תאר את יחסו של ר' בן־ציון יאדלר ל"חלוצים" מזוית מעניינת: המוני חלוצים, פרועי בלורית ודוברי רוסית, שפרקו מעצמם עול תורה ומצוות, הגיעו בתקופתו לארץ. ר' בן ציון יאדלר ראה בעמלם הקשה ובחיי הדחק והעוני שלהם והעריך זאת. למרות שלא קבלו את דברי המוסר וההלכה בדרשות שדרש לפניהם, הם הקשיבו לדבריו והחשיבוהו. ר' בן־ציון מצא אמנם נחמה כשראה את אותם 'חופשיים' ניגשים לעיתים קרובות לעיר העתיקה, משוטטים בסמטאותיה השוממות, נכנסים לבתי הכנסת, ושעה שהם מבקרים ליד "הכותל" עומדים הם בדממה ושפתיהם רוחשות תפילה זכה. כשנודע לאותם צעירים שהערבים מציקים ליהודים המתפללים ליד הכותל – החליטו לשים קץ להשתוללות זאת. זוגות זוגות החלו להתהלך בדרך המובילה לכותל, ולא פעם תפסו פרחחים ערבים שהציקו ליהודים, והפליאו בהם את מכותיהם… ומאז, פסקו הערבים לידות אבנים או להתנפל על היהודים. מאז עלתה קרנם מאוד בעיניו של ר' בן־ציון והוא החל להתייחס אליהם כאל יתר אנשי ירושלים (היה צדיק – וראו: איננו עוד, ירושלים תשכ"א, עמ' 119).

{מסמך סקירה על הרב יאדלר והכותל המערבי – מכתביו ומעשיו}

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה־עשר באב וכיום־הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? 'בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוֹי תן עיניך במשפחה'. 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל), ואומר (=וכן כתוב): 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' (שם, לא). וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג, יא), ביום חתונתו – זה מתן תורה. וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו". (לשון המשנה בסיום מסכת תענית).

במגילת תענית מצויין ט"ו באב כ"זמן עצי הכהנים" שאין להספיד בו. בתלמוד בבלי (בבא בתרא קכא, ב) מובא כי ביום זה בכל שנה ושנה סיימו את כריתת העצים לבית המקדש עבור אש התמיד שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוח החמה וכבר ניכרת לחות בעצים שעלולה לגרום להופעת תולעים הפוסלות את העצים למזבח. סיום הבאת העצים למקדש היה מלווה בשמחה גדולה על שזכו להשלים המצווה, כפי שחוגגים סיום מסכת בלימוד הגמרא וכדו' (רשב"ם, בבא בתרא שם). וכן שמחו על כך שמכאן והלאה ניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה (רבנו גרשום).

ככפרה על חטא המרגלים שאירע בתשעה באב בשנה השניה ליציאה ממצרים, נגזר על בני ישראל למות במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ. בכלל הגזירה היה שכל אחד יחפור קבר לעצמו בט' באב בכל שנה ויכנס בתוכו עם רדת הערב. מי שהתעורר בבוקר ידע שקבל עוד שנה לחיות, וכך משנה לשנה היו מתים דור יוצאי מצרים. בט' באב של שנת הארבעים לא מת אף אחד בקברו, ולכן המשיכו בלילות הבאים להכנס לקברים, שמא טעו בחישוב התאריך. כשהגיע ליל ט"ו באב, וראו את הירח המלא זורח מתחילת הלילה, אמרו: "ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו", ועשו משתה ושמחה ויום טוב. בו ביום חזר "הדיבור" (-דבר ה') אל משה רבנו והתחדשה הנבואה שנפסקה לפני 38 שנים, והיה הדבר כסימן לסיום הנדודים של 'דור המדבר' ותחילתו של דור הנכנס לארץ ישראל.

בעקבות פרשת בנות צלפחד נקבע שכל בת שעתידה לרשת נחלה מאביה תתחתן רק עם בן שבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר דרך ילדים שיהיו מיוחסים לשבט האב. מצב זה יצר כנראה מצב ששבטים נמנעו מלהתחתן אלה באלה באופן גורף, ונוצר מתח בין השבטים. עם התבססות בני ישראל בארצם והתייצבות כל שבט ושבט בנחלתו, בוטלה בט"ו באב תקנה זו שהייתה מיועדת רק לדור המדבר.

כתוצאה ממלחמת האחים שארעה בקשר ל"פילגש בגבעה" (סוף ספר שופטים), נשבע העם לא לתת לבני בנימין לשאת נשים מישראל. לאחר מכן הצטערו על כך ששבט שלם עומד להיכחד, ולכן הציעו לבטל את החרם ולעודד את צעירי בנימין הרווקים להגיע בט"ו באב לכרמי שילֹה ו"לחטוף" כלות מבין המחוללות, כנהוג בחג זה "מימים ימימה".

הרוגי ביתר, שהיו מוטלים בשדות מאז מרד בר כוכבא בשלטון רומי, הובאו לקבורה בט"ו באב. חז"ל ציינו שהיה בכך נס, שלמרות הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. לזכרון מאורע זה תיקנו חכמי יבנה את הברכה הרביעית בברכת המזון: "הטוב והמטיב", דהיינו: 'הטוב' – שלא הסריחו, 'והמטיב' – שניתנו לקבורה.

בט"ו באב הסיר הושע בן אלה המלך את הפרוסדאות [=משמרות] שהעמיד ירבעם בן נבט כדי למנוע מיהודים לעלות לרגל לירושלים ובכך לפלג בין מלכות יהודה וישראל ולהעצים את שלטונו. עם ביטול המשמרות שבמעבר הגבול התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים יחד עם בני ממלכת יהודה, לראשונה מאז פיצול מלכות ישראל בימי ירבעם.

בט"ו באב ה'תרמ"ב (1982) עלו שבעה עשר מייסדי המושבה ראשון לציון על הקרקע. כיום ראשון לציון היא אחת הערים הגדולות והמפותחות במדינת ישראל.

בט"ו באב ה'תש"ד (1944) נתפסו אנה פרנק ובני משפחתה בידי הגסטאפו הנאצי באמסטרדם, בעקבות הלשנה של מודיע הולנדי על מקום מחבואם. כעבור כחודש הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ, ומשם הועברה אנה ואחותה מרגוט למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם נפטרו ממחלת טיפוס. מאוחר יותר נודעו שמה וסיפורה המיוחד של אנה פרנק, בעקבות יומן אישי שכתבה ממקום המחבוא, אשר התפרסם בכל העולם.

בט"ו באב ה'תשכ"ט (1969) עלתה היאחזות ראש צורים על הקרקע.

ט"וּ באב (חמישה עשר בחודש מנחם־אב) הוא יום טוב המצוין בעם ישראל עם הרבה שמחה ורגשי חום ואהבה. בימי קדם נהגו בנות ישראל בארץ לצאת בט"ו באב לרקוד בכרמים בבגדי לבן שאולים (כדי שלא יהיה ניכר למי אין בגד ובכך למנוע בושה מבנות עניות שאין להן משל עצמן), והיו מתאמצים ביום זה לשדך את הבנים עם הבנות לשם נישואים. בבתי הכנסת אין אומרים תחנון ביום זה, ומגבירים בו את לימוד התורה. תאריך ט"ו באב מציין מספר תכנים ואירועים חשובים שהתרחשו בו, חלקם שייכים באופן ישיר לחיזוק מוסד הנישואים והקמת בתים בישראל, וכפי שמפורט כאן בסמוך על פי התלמוד בבלי ומקורות נוספים.

ט"ז באב תרפ"ט (22.8.1929) – פורסם 'קול־קורא' מטעם מוסדות הישוב העברי כלפי הממשלה להעניש את הפורעים הערבים. הישוב היהודי נקרא לשמור על השקט ולאפשר למנהלי המוסדות להוביל "פעולה מרוכזת ומאוחדת". כמו כן נתבע הישוב למשמעת, וגונתה הפרת ההסכם עם המשטרה בדבר מסלול הלוויה שנערכה אמש.

(כותלנו, עמ' 76)

נציגי מוסדות היישוב נפגשו עם ממלא־מקום הנציב לוּק, והביעו חששותיהם בענין ביטחון היהודים בירושלים (מספר ימים לפני פרוץ "מאורעות תרפ"ט"). לוק ניסה להרגיע באומרו כי הממשלה נוקטת בכל האמצעים לשמור על השקט.

הרב הראשי קוק ביטל את הצטרפותו לבני משפחתו הנופשים בהר־הכרמל, משום שהרגיש בסכנה העלולה ח"ו לפרוץ בכל רגע, ובמכתביו אליהם כתב: "המאורעות האחרונים אינם מרשים לי לעזוב כעת את העיר־הקדושה, וכפי הנראה אצטרך להתעכב… אני מקושר בהענין הציבורי שלפי המצב, ואיני יכול עדיין להחליט מתי נוכל לבוא בעזרת ד', כי סוף־סוף עניני הכלל קודמים לכל".

(כותלנו, עמ' 77)

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע, המוכרת יותר בשם העט: "רחל" או "רחל המשוררת", התגלתה בסביבות שנת תר"פ כחולת שחפת, ונאלצה לגלות מקיבוץ כנרת לצפת ומשם נדדה לירושלים, ולאחר מכן לתל־אביב – שם התאפשזה מזמן לזמן בבית החולים, עד פטירתה ממחלתה בשנת תרצ"א (1931).

במכתב מרתק לחברתה שולמית קלוגאי, היא כותבת ממיטתה בבית החולים בי"ז באב תרפ"ה (7.8.1925): "בתענוג רענן קראתי היום ב'דבר' את ה'מרפסת' וצחקתי הרבה. אֵחַי, איזו מתת אלוהים הוא הוּמור, וכמה יקר המציאות. לוּ קָמוּ לנו בספרותנו העברית דִיקֶנְסִים ומַרְק טְוֶינִים, וָלֹא – צר, צר על ילדי ישראל!…".

ובהמשך, לאחר שמתארת מחוויותיה בבית החולים בטיבול הומוריסטי, כותבת רחל בערגה מהולה כאב על ירושלים, העיר בה שהתה בבדידות בתקופה האחרונה: "כמה מוזר צלצלו דבריך: 'כשתבואי לירושלים'… כל כך מהר נגמלתי מעיר זו והרי שלש שנים עברו עלי בחומותיה. והרי אהבתיה אהבה רומנטית, שחדרה ללבי ולשכלי כאחד. מסופקני אם לחורף הזה אציג את עצמי לרוחותיה ודלקותיה. ואולם – נראה!".

(תצלום מכתב ידה כאן – מאוסף יד יצחק בן־צבי בארכיון המדינה)

בי"ז במנחם־אב תש"מ (30.7.1980) נתקבל בכנסת "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל".

(באתר הכנסת: (http://www.knesset.gov.il/yovel/yovelframe.html

ביום ששי בצהרים, י"ז במנחם־אב תרפ"ט (23.8.1929), פרצו פרעות נוראות בירושלים על רקע מאבק היהודים לזכויותיהם הדתיות בכותל המערבי (בפי הערבים נקראות הפרעות ثورة البراق, כלומר: "מהפיכת אל-בוראק"). אלפי ערבים מוסתים יצאו ממסגד־עומר על הר־הבית, לאחר ששמעו נאום שִׂטְנה מהמופתי. במשך היום ובשבת למחרת, השתוללו ברחובות העיר כשקריאות "איטבח אל־יהוד" (=שִׁחטו את היהודים) מאיימות על היהודים שהסתגרו בבתיהם. הפורעים פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי־המסחר. תוך יומיים נרצחו בירושלים שבעה־עשר יהודים ושלושים־ושמנה נפצעו. בעקבות הפרעות, נטשו את איזור "הרובע המוסלמי" מרבית תושביו היהודיים. מהר מאוד התפשטו הפרעות ברחבי הארץ, ונמשכו כשבוע עד כ"ד במנחם־אב.

בשבוע הדמים נהרגו 133 יהודים ברחבי הארץ ונפצעו 339. מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והנזק בנפש וברכוש, היה זה הזעזוע הקשה ביותר שארע ליישוב היהודי בארץ מראשית המפעל הציוני, ונדמה היה שהתיישבות בסכנת חיסול.

בעקבות המאורעות, שכונו אז "מאורעות הכותל", מונתה "ועדת שאו" לחקירת האירועים. הוועדה הובילה להגשת "דו"ח הופ-סימפסון" לאחר מספר חודשים, ובעקבותיו פורסם "הספר הלבן של פאספילד" (הלינקים לויקפדיה).

(ע"פ 'כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל', עמ' 78; ועוד)

בח"י באב (ויש גורסים: בי"ז) בימי המלך אחז כבה נר המערבי של המנורה, שדלק במקדש בנס. ויש מתענים ביום זה משום צרה זו שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי תקפ).

בי"ח באב תרפ"ט, היום השני ל"מאורעות הכותל" (פרעות תרפ"ט), נעשה בחברון טבח נורא ואכזרי. בבוקר אחד נרצחו שִשים־ושבעה תושבים, עשרות גברים נשים וטף נפצעו קשה, בתי היהודים נבזזו וגורשה כל הקהילה היהודית שישבה במקום מאות שנים. עד ראיה סיפר: "את האופה היהודי תקפו הפורעים ושרפו ראשו באש של פרימוס שהדליקוהו, וכאשר ראו שעודנו חי – ביתקו את מעיו בפגיונות… ומעשה בצעירה אחרת שהפשיטוה והיא ניצלה מאונס על־ידי המוות. היא התחננה בפני המרצחים שיהרגוה וכאשר 'נכמרו רחמיהם' עליה הם ריטשו את בטנה ושרפו את מעיה" (ספר חברון, עמ' 418).

ביום השני ל"מאורעות הכותל" (פרעות תרפ"ט) המציא העתון המוסלמי 'אקדאם' עלילת שקר שהיהודים הם שהתחילו בטבח, והאשימם בזוועות נוספות. אומות העולם הוכהו בתדהמה והעתונות העברית לא יכלה להגן, משום שעם פרוץ הפרעות אסרו הבריטים הדפסת כל עתונות עברית. למרות אווירת הייאוש שאחזה ביישוב העברי, הרב הראשי קוק ראה מחובתו להפריך את עלילות השקר. באמצעות סוכנות הידיעות S.T.A. פרסם הרב מברקים בכל העולם בנוסח כזה:

"בקשר עם העלילות ודברי השיטנה שעיתונות אויבינו מפיצה, ביחוד בקשר עם העלילות הנוראות שהופיעו בעיתונות הסורית, כי היהודים חיללו את המקומות הקדושים של המוסלמים, זרקו פצצות על מקדש עומאר (=מסגד־עומר), אנסו נשים ערביות, שחטו ילדים ושאר עלילות נתעבות מסוג זה, מוסר הרב קוק יפוי־כוח לבאי כוח ה-ס.ט.א. להצהיר כי כל העלילות האלו בשקר וכזב יסודן. היהודים רק הגנו על עצמם, במידה שהיה בידם, בפני התנפלויותיהם הפראיות של הערבים. בהצהרה זו – מזמין הרב קוק את הישרים והחשובים שבאנשי הדת והמדע המוסלמים שבעולם, לבוא לארץ־ישראל ולהיווכח במו עיניהם, כי אין כל יסוד לכל העלילות הנ"ל, וכי כל מעשי הנבלה האלה נעשו אמנם בארץ, אולם לא על־ידי היהודים, אלא על־ידי הערבים לשכניהם היהודים" (ספר חברון, עמ' 86).

ראש העיר טדי קולק וגורמים נוספים החלו במגעים עם 'הקרן לירושלים' לשם הקמת גן ארכיאולוגי בסמוך לחלק הדרומי של הכותל המערבי. בתגובה פנה הרב הראשי הגרא"י אונטרמן במכתב לשר הדתות ויו"ר 'ועדת השרים לעניני מקומות קדושים' ד"ר זרח ורהפטיג בי"ט באב תשכ"ט:

"שמענו בדאגה מרובה על רעיונות ומגמות לערב רשויות חילונית בסדרי שמירת המקומות הקדושים, בכותל המערבי, ולבנו נחרד לגורלו של קדושת המקום הזה שריד מחמדנו… דעתנו, דעת תורה, שאסור לפגוע בקדושת המקום באיזו צורה שהיא, ויש לשמור על האווירה הקדושה שלו, שלא תחוּלל על ידי עבודות של חולין.

חלילה להעלות על הדעת למסור הנהלת העניינים במקום קדוש זה לידי גוף חילוני, שאינו הולם את ההדרכה הנחוצה לשמירת מקום קדוש זה.. הכותל המערבי לכל אורכו, כולל המקומות שנחשפו זה עכשיו אחרי שהרחיקו מהם את המבנים של חולין, הוא קודש לתפילה ולהתבוננות בקדושת הדורות; חס וחלילה להכניס שם אוירה של ענייני חולין".

(תצלום המכתב, ארכיון הרבנות הראשית)

בעשרים באב ג'תת"ל (70 לסה"נ), לאחר חורבן המקדש ושריפת העיר התחתונה, שפכו הרומאים סוללות על חומת העיר העליונה ובהמשך שברו את החומות וכבשו את העיר (מלחמות ו, ח, א).

בעקבות ניסיונות מבית ומחוץ למנוע קריאה בתורה ליד הכותל, ולאחר שהוָעַד האחראי על עניני הכותל המערבי מטעם הישוב העברי כמעט נכנע ללחצים, כתב המזכיר הכללי של הרבנות הראשית אל הועד בכ' במנחם אב תר"צ (חברי 'הועד לעניני הכותל' היו: יוסף בר"נ מיוחס, הר"מ אוסטרובסקי ור"מ בלוי):

"נפקדתי מאת נשיא וחברי הרבנות הראשית לארץ־ישראל, להודיעכם שבשום אופן וענין לא נוכל להסכים שזכות אחת מהזכֻיות שהֻחזקו בידנו בקשר עם כותל־המערבי תהא נחלשת אף לשעה, ביחוד בזמן התוסס הזה. ומאחרי שהזכות של הבאת ספר־תורה הוחזקה והובלטה גם אצל 'ועדת שאו' [הבריטית] וגם אצל 'ועדת הכותל' [של חבר־הלאומים] באופן רִשמי, על־כן הננו בזה דורשים מכבודכם שתשגיחו שהזכות הזאת של הקריאה בספר־תורה לפני הכותל־המערבי, שהובלטה בתור מלואה של התפילה השלמה, לא תהא נפסקת אף באופן זמני, כדי שלא ליתן יד לשונאינו לגרוע את זכיותינו בהמקום הקדוש הזה, שעיני כל ישראל אליו נשואות".

(ארכיון המדינה גל-10 /57419)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 31}

התפתח ויכוח ציבורי אודות קטע הכותל־המערבי שנחשף על־ידי הריסת המבנים בחלקו הדרומי. לאחר שהחלו במקום חפירות ארכאולוגיות עשירות ממצאים עלתה דרישה להמשיך ולפתח את המקום בכיוון זה. בכ' באב תשכ"ט פרסם הראשל"צ הרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים 'גילוי דעת' כנגד הרעיון:

"הכותל המערבי ויתר הכתלים של בית קודשינו ותפארתנו בקדושתם הם עומדים, וגם אחרי החורבן לא זזה שכינה מהם. המוני בית־ישראל עלו למקום זה ושפכו לפני הבורא שיח ותפילה על גורלו של העם ושטחו בפניו בקשות הכלל והפרט, פעם ליד הכותל המערבי, ופעם ליד הכותל הדרומי, ובתקופות הקדומות ליד הכותל המזרחי… גילוי עברו וצפונותיו של המקום ענין הוא להסברת תפארת העבר, וכל אשר ייעשה – דין הוא שלא ייעשה אלא לצורך חישופם של הכתלים בכל פארם לצורך קדושתם והחזרת כל שטחיהם למקום תפילה. לפיכך, על החופרים במקום לנהוג בכבוד ובצניעות הראויים למקום, ועליהם לתכנן עבודתם באופן שתסתיים תוך תקופת זמן קצרה ומוגבלת והמקום יוכשר לייעודו… אנו מקווים שהמקומות הקדושים ישמשו מפגש לכל חלקי האומה ומרכז המשכין שלום בעם… ובזכות תפילות כל ישראל המופנות אל המקום הזה יפר השם עצת אויבינו ויחדש ימינו כקדם וארמון על תילו ישב". ('לדור ולדורות' חלק שני, שער א סימן יח)

קהילות הספרדים נוהגים לערוך התרת נדרים, 40 ימים לפני ראש השנה.

בכ"א באב תרפ"ט, היום החמישי ל"מאורעות הכותל" (פרעות תרפ"ט), פרצו פורעים ערבים אל הרובע היהודי בצפת ודקרו והרגו ללא רחם. תוך חצי שעה נרצחו שמונה־עשר יהודים ונמצאו קרוב למאה פצועים. הערבים השתוללו ביישובים נוספים באזור, בזזו ורצחו יהודים חסרי הגנה, ומשטרת המנדט הבריטי לא עשתה דבר להשקיטם. רק בחיפה ותל־אביב הצליחו צעירי בית"ר וכוחות 'ההגנה' להדוף את הפורעים במעט נשק ובמאבק עיקש.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 79; ועוד).

ערבים בנו בנין צמוד לסמטת הכותל ויצרו פתחים חדשים לכיוון רחבת התפילה.

לאחר שהרבנות הראשית לישראל כבר שלחה למזכיר הממשלה מכתבים בענין הבניה המטרידה, וכן שוחחו נציגים מטעמה בנושא זה עם הקצין המחוזי מ. קוריאנסקי, בכ"ה במנחם־אב תרצ"ד הוציאה הרבנות מכתב למושל עם הבהרה על הבעיות המשפטיות שבבניה בלתי חוקית זו.

(ארכיון הרבנות הראשית, גל-57419/10; {אגרות חדשות מהראי"ה קוק})

כ"ו מנחם־אב תרפ"ט (1.9.1929) – הנציב העליון ג'והן צ'נסלור פרסם מנשר ראשוני לתושבי הארץ, בשלוש שפות, בו הביע הזדעזעות מהפרעות האכזריות שנעשו כלפי היישוב היהודי. הוא הצהיר כי בכוונתו להעניש את הפורעים, והודיע כי יפסיק מיד את המשא־ומתן שהחל בלונדון לבקשת הערבים להקים בארץ 'מועצה מחוקקת'.

כמו כן פרסם הנציב הוראות זמניות בדבר הכותל־המערבי, לאחר התייעצות עם ועדה מיוחדת ששמעה את טענות היהודים והמוסלמים. הנציב קבע כי מותר ליהודים להציב ארון קודש ליד הכותל המערבי, אך רק בחגים ובימי צום. ספסלים, תאורה, מחיצות ותקיעה בשופר – הוגדרו כאסורים.

(כרונולוגיה יד יב"צ; כותלנו, עמ' 101)

כ"ז אב תשמ"א (27.8.1981) – קול ישראל במהדורת החדשות של הבוקר הודיע על גילוי מנהרה למרגלות הר הבית. בידיעה נאמר כי פיתחת המנהרה נתגלתה בתוך מנהרת הכותל כ-70 מטר צפונית מרחבת התפילה. לידיעה מסעירה זו היתה תהודה רבה בארץ ובחו"ל. (מתוך מסמכי משרד הדתות, קלסר ס פריט 17ד)

{תזכיר הלכתי-מדיני סודי שכתב הרב קורן עבור מקבלי החלטות בנוגע למנהרה}

כ"ז אב תרפ"ט – משלחת מאוחדת של הועד־הלאומי, הרבנות־הראשית ומרכז אגודת־ישראל נפגשה עם הנציב העליון ג'. ר. צ'נסלור, והגישה לו תזכיר מפורט ונוקב על מהלך פרעות תרפ"ט, שנקראו אז: "מאורעות הכותל". הנציב שב ארצה בכ"ג במנחם־אב, לאחר שנעדר מן הארץ בכל השנה שחלפה.

התזכיר הופץ ברחבי העולם ועל ידו נודעה לַכל האמת המרה על היקפם ואכזריותם של המאורעות, ועל משמעותם לגבי סכנות עתידיות ליישוב העברי בארץ.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 81)

כנראה שהופעלו לחצים על השמש האשכנזי שניהל את תפילות השבת בבית הכנסת שליד הכותל (במבנה שכיום נמצאת ישיבת 'נתיב אריה'), שלא יתן את חפצי הקודש לקריאה בתורה ברחבת הכותל עצמה (ע"ע לעיל כ' באב). לכן הורתה הרבנות הראשית לשמש האשכנזי ר' נח גלאזשטיין, בכ"ז במנחם־אב תר"צ להמשיך ולא לבטל את מנהגו להפקיד בידי השמש הספרדי את הדרוש כדי לקיים קריאה בתורה ליד הכותל בכל שבת.

(ע"פ התכתבות מתיק מכתבי הרבנות הראשית בארכיון המדינה, גל-10 /57419)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק}

כ"ח במנחם־אב ה'תשל"ב – נפטר הרב דוד כהן, המכונה: "הרב הנזיר". נולד בשנת ה'תרמ"ז, ולמד בצעירותו בישיבת ה"חפץ חיים" בראדין. היה מחשובי תלמידי הראי"ה קוק ועורך 'אורות הקודש', חוקר ומקובל. עם נפילת העיר העתיקה בידי הירדנים בשנת תש"ח נדר הנזיר לא לצאת מביתו עד לשחרור ירושלים, ואכן בכ"ח באייר תשכ"ז היה יחד עם הרצי"ה קוק, מהאזרחים הראשונים שהגיעו לכותל המערבי המשוחרר. באותם רגעים, כאשר כתב עיתונאי שאל אז את הרב הנזיר "מה יש לך לומר?", ענה הרב: "היא תימשך לעולם ועד, ויותר לא יוציאונו מכאן".

על הקשר המיוחד של הרב הנזיר עם הכותל המערבי, ועל 'חזיונות קודש' שנתגלו לו שם – ראו בקובץ מיוחד כאן (מארכיון הקרן למורשת הכותל).

בכ"ח במנחם־אב תר"צ (22.8.30) פורסם דו"ח הועדה בראשות הופ סימפסון, שמונתה על־ידי הבריטים כדי לבחון את המצב הכללי בארץ, בטרם תחרוץ ועדת החקירה בראשות שאו את משפטה בנוגע ל'סכסוך הכותל' ולגורמים שהביאו לפרוץ מאורעות תרפ"ט. סימפסון קבע בדו"ח כי אין "בארץ הקטנה" מקום אף לא למתיישב נוסף אחד. הדו"ח יצא נגד דרכי הפעולה של רכישת הקרקעות על־ידי הקרן־הקיימת־לישראל והמליץ לגרש את כל העולים היהודים הבלתי־ליגאליים ולהגן על פרנסת האריסים הערביים.

(כותלנו, עמ' 172)

בתגובה ל'דבר המלך במועצתו על הכותל המערבי', התכנסו חברי הרבנות־הראשית לדיון בבית הרב הראשי קוק והחליטו להביע הסתייגות מהאיסורים החדשים ולהעלות על הכתב את הערותיהם ודרישותיהם בעניין הכותל. בכ"ח במנחם־אב תרצ"א שלח הרב קוק מכתב בנושא אל הנציב העליון הבריטי בצרוף חתימת הראשל"צ הרב מאיר.

הרבנים מחו על כך שעדיין קיימת הפרעת מוסלמים לתפילה על ידי המואזין וטקסים הנעשים בכוונה צמוד לכותל, וכן העירו כי נחוץ להתקין תקנות שיחייבו את מבקרי הכותל לכבד את קדושת המקום והתפילה בו, כגון שלא לעמוד ברחבת הכותל בזמני התפילה בגלוי ראש או בחוסר־צניעות, שלא לעשן, לא להרשות ערבוב גברים ונשים בתפילה, ולא להרשות צלומים בזמני התפילה ובימי שבת ומועד. כמו כן ביקש הרב לסדר את ענין התאורה ברחבת התפילה, להרשות עריכת "הבדלה" במוצאי שבת וחג, ולהרשות לזקנים וחלשים לשבת בזמני התפילה בצידי הרחבה ולטעום דבר מה אחרי ימי צום.

(כותלנו, עמ' 192)

כ"ט במנחם־אב ה'תרס"ט – נפטר הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים במשך 70 שנים (44 מתוכם באופן רשמי). הרב סלנט עלה לירושלים באדר תר"א, והתגורר כל ימיו בעיר בדירה קטנה במתחם חורבת רבי יהודה החסיד. במשך השנים שימש הרב סלנט לתקופות קצרות כשד"ר לגיוס כספים למען יהודי ירושלים, בערי ליטא ופולין, בגרמניה, הולנד ואנגליה, ואסף כסף לבנייתו מחדש של בית הכנסת 'החורבה'.

כ"ט מנחם־אב תרפ"ט – בהוראת הרבנות־הראשית־לישראל הוכרז ערב ראש־חודש אלול ל"יום צום, תפילה ותשובה, בעקבות הרג היהודים בפרעות האחרונות בכותל־המערבי ובארץ־ישראל כולה", ונקבע כי מי שאינו יכול לצום יתן "מעות פדיון תענית".

(כותלנו, עמ' 92-93)

כ"ט מנחם־אב תרפ"ט – בלחץ טענות והפחדות מהצד הערבי נגד המנשר הראשון שפרסם הנציב (ראו כ"ו באב), פרסם כעת מנשר שני, שבו הודיע כי נאשמי המאורעות משני הצדדים יישפטו בבית משפט בריטי, שייתן יחס שווה לשני חלקי האוכלוסיה ללא משוא פנים.

(כרונולוגיה יד יב"צ)

בערב ר"ח אלול תשט"ז (1956 לסה"נ) נערך כנס רבני ישראל בנושא "הרבנות, המדינה והתפוצות". בסיום נאומו קרא הראשל"צ הרב נסים לחברי הרבנות לא לשקוט: "אינני רשאי לסיים דברי מבלי להשמיע קול ברמה, שזו השנה השמינית לתקומת מדינת ישראל, ועדיין הכותל־המערבי שדוּד הוא מאתנו.

הכותל המערבי מסמל לנו את הקשר בין העם, אמונתו וארצו, הוא מקשר לב ישראל עם אביהם שבשמים. מעולם לא חדלה רגל יהודי ליד הכותל, גם בימים שהישוב היהודי בירושלים היה פחות ממנין. לנו זו שאלת־נפש ולא מדיניות.

על הרבנות לפתוח בפעולה רחבה, להזעיק את הממשלה וראשי היהדות בעולם, ולא לשקוט עד שהעוול הנורא יתוקן, ונשוב ונעלה להיראות בפני ה' בחצרות קדשו".

('לדור ולדורות' חלק א, עמ' קנה)

ב-ל' באב תשכ"ז (5.9.67) – ניתנה הוראה להרוס את שרידי המבנים הישנים שנותרו בדרום רחבת הכותל מחשש להתמוטטותם, מפני פגיעתם בקדושת המקום וכדי לחשוף חלק נוסף מהכותל המערבי ולפארו. ההחלטה כללה את פינוי ופירוק מתחם בתי 'עבו סעיד' הצמוד מדרום לשער המוגרבים, לאחר משא ומתן ממושך עם התושבים על פיצוי הוגן תמורת הפינוי. בפועל, נדחתה ההוצאה לפועל של ההחלטה, והיא נעשתה חלקים חלקים ונמשכה למעלה משנתיים.

(ע"פ תכתובות בארכיון המדינה ו'יומן הכותל' של הרב גץ)

'ועדת ההלכה למקומות קדושים' מטעם הרבנות הראשית לישראל שיגרה בל' במנחם־אב תש"ל (1970 למנינם) מברק לשר הדתות ולראש הממשלה בתגובה לשמועות שבכוונת הממשלה להקים רשות חילונית שתנהל את עניני הכותל המערבי וסביבתו:

"הזדעזנו לשמוע על דיון בהקמת רשות לעניני הכותל, שתוציא את המקום הקדוש ביותר לישראל מידי 'הרבנות הראשית לישראל'… חלילה להעלות על הדעת מסירת הנהלת הענינים במקום קדוש של הכותל־המערבי לידי גוף חילוני. וכפי שגם באה לידי ביטוי בשעתו על־ידי ראש הממשלה המנוח ה' לוי אשכול ז"ל, שהכותל המערבי וניהולו הוא בסמכותם הבלעדית של הרבנים הראשיים, בהתאם לחוק של שמירת המקומות הקדושים. תובעים מכב' שר הדתות בכל תוקף לעמוד על המשמר ולהתנגד לכל הקמת רשות חילונית [בעניני הכותל], שיהא בה משום חילול הקודש והשפלת כבוד ישראל".

על המברק חתומים: הרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב יצחק אריאלי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב ישראל גרוסמן, הרב בצלאל ז'ולטי והרב שאול ישראלי.

(תצלום המברק, ארכיון המדינה)

בראש־חודש אלול ג'ת"ז (3407 לבריאת העולם) היתה נבואת ה' לחגי בה נצטווה לעסוק בבניית בית המקדש השני:

"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת, וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (חגי, א, א-ח).

בא' באלול תרצ"ג (23.8.1933), במסגרת פגישת באי־כוח הישוב העברי עם הנציב העליון הבריטי ארתור גרנפל ווקופ בנושא צביון השבת בעיר תל־אביב, עורר יו"ר הועד הלאומי יצחק בן־צבי בפני הנציב את שאלת 'כלי הכותל המערבי'. בן־צבי הזכיר שמזה כשנה וחצי שאנו מטפלים בזה ולא מגיעים לתוצאות. מושל המחוז כבר הסכים לחידוש הכלים, והעיכוב הוא מצד המזכירות הראשית של הממשלה. בן־צבי ביקש מהנציב להחיש את הוצאת התקנות, כדי שתהיה אפשרות להכין את הכלים לפני החגים הקרובים. הנציב הבטיח לעיין בדבר.

(ע"פ פרוטוקול הפגישה שרשם בן־צבי, ארכיון המדינה פ-1941/35)

בראש־חודש אלול תשכ"ז (1967) פתחה 'ישיבת הכותל' של בני־עקיבא, בהנהגת הרב אריה בינה, את 'זמן אלול' בבנין 'בית־הדין הגדול', הנמצא מטרים ספורים מפינתו הדרומית של הכותל־המערבי. הרב שאר־ישוב הכהן, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל, החזיק בידו במפתחות המבנה, ובלא כל התייעצות עם ראש־העיר קולק מסר את המפתח לרב בינה. בחורי הישיבה התגייסו להעברת הציוד הדרוש לפתיחת הלימודים וסחבו על גבם מזרנים לפנימיה

(גב' ברכה סליי בשם הרב שאר־ישוב הכהן זצ"ל; שמעתי מהרב הדרי זצ"ל)

בראש־חודש אלול ב'תמ"ט עלה משה רבנו להר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, אחרי ששבר את הראשונים בחטא העגל (שבת פח; משנה ברורה תחילת סי' תקפא).

בראש־חודש אלול ה'תרנ"ז (29.8.1897) התכנס הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל שבשוויץ, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל, ובהשתתפות 197 צירים. ביום ו' באלול הוחלט בקונגרס על הקמת "ההסתדרות הציונית העולמית" (ראו להלן).

לאחר מספר ימים כתב הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים… לכל היותר בעוד חמישים שנה, הכל יראו זאת!". וראה איזה פלא – לאחר כחמישים שנה, ב-29 בנובמבר 1947, אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח, החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה עצמאית ליהודים בארץ ישראל.

{גלויה מיוחדת לרגל יובל להסתדרות הציונית, כ"ח באב תש"ז – סריקת מקור אצלי}

בא' באלול תרצ"ג (23.8.1933) נפגשה משלחת רבנים וראשי הישוב העברי עם הנציב העליון הבריטי הרביעי לארץ ישראל סר ארתור גרנפל ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope), ודנו בנושא צביון השבת בעיר תל־אביב. בפגישה נכחו: הרב הראשי הראי"ה קוק, הרבנים הראשיים לתל־אביב הרב אהרנסון והרב מאיר־חי עזיאל, יו"ר וחבר הנהלת הועד־הלאומי יצחק בן־צבי וראש עירית תל־אביב מאיר דיזינגוף.

הרב קוק פתח בהסברת ערכה של השבת וערך מנוחתה, והוסיף שתקומת עם ישראל בארץ־ישראל קשורה עם השבת, ושאנו מצטערים לראות חילול שבת בזמן שהממשלה יכלה לעזור לנו לקיומה על ידי חקיקת "חוק מנוחת השבת בתל־אביב". והאריך בדברים ברוח זו.

דיזינגוף המשיך ואמר שמחובת הממשלה לעזור לסדור האוטונומיה של החיים הדתיים והלאומיים של העם העברי בביתו הלאומי. בעבר החליטה עירית תל־אביב על 'חוק עזר' בדבר סגירת החנויות והפסקת התנועה הצבורית בימי שבתות וחגים, אולם משפט שהתנהל מול העיריה ביטל את התוקף החוקי של החלטת העיריה. כעת מבקשת העיריה שהממשלה תוציא 'חוק יסוד' שמייפה את כוחן של העיריות והמועצות המקומיות העבריות להוציא 'חוקי עזר' שיבטיחו את מנוחת השבת ומועדי ישראל, וכך תוכל תל־אביב לחדש את חוק העזר למנוחת השבת. דיזינגוף הוסיף שמובן מאליו שחוק כזה יתחשב גם במיעוטים שאינם יהודיים על ידי שיבטיח להם את השמירה על מועדיהם.

(ע"פ פרוטוקול הפגישה שרשם בן־צבי, ארכיון המדינה פ-1941/35) {תצלום מקור מהתיק}

בג' באלול תשכ"ח (1968) הכריז הרב צבי יהודה הכהן קוק בשיחתו בישיבת 'מרכז הרב': "יש לזכור את ההלכות העובדתיות והמעשיות של קדושת מקום מקדשנו וקדושת הר הבית, המוזכרות בסוף מסכת ברכות: 'לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו… ורקיקה מקל וחומר'. מצוות עשה של 'מקדשי תיראו' מתפשטת למדרגות הקדושה שמסביב להר הבית, מתוך קל וחומר של רקיקה (ברכות סב, ב), הכולל כל ביזיון כלפי כל מה שממעל לו ומסביב לו… יש להתהלך בחרדה ופחד מסביב להר הבית… רק מתוך אחיזה ב'מקדשי תיראו', נזכה להמשך קידוש ד' על כל ישראל, להמשך הבניין של ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון'" (שיחות הרצי"ה תלמוד תורה א, הוספה סעיף 3).

{תמונת הרצי"ה קוק מדבר במיקרופון, ספריה לאומית}

בג' באלול תש"ב (1942 לסה"נ) נודע שהממשלה החלה לבצע תיקונים בנדבך העליון של הכותל המערבי על ידי 'המחלקה לעבודות ציבוריות'. אבנים רבות הוצאו ונקבעו חדשות במקומן. הרבנות הראשית לישראל דרשה, על פי הקבוע גם 'דבר המלך' באופן חוקי, שכל תיקון באבני הכותל וסביבתו יתבצע רק על ידי ישראל ובתאום עם הרבנות הראשית.

כיון שתיקון הנדבך העליון של הכותל מתבצע על ידי עמידה על גבי הכותל עצמו ואף הכרחית כניסה להר הבית כדי לעלות ממנו אל הכותל, עלתה השאלה האם עדיף שיעשו זאת יהודים (לאחר שיטבלו מטומאה היוצאת מהגוף) ותתקיים בכך קצת מצוות 'ועשו לי מקדש', או שמפני חשש כרת ובעיות נוספות מוטב שיעשו זאת ערבים.

הרב הראשי הגריא"ה הרצוג נדרש לסוגיה בצדדיה השונים תוך התייעצות עם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי. בתשובה מנומקת שכתב ניסה הרב הראשי למצוא היתר לדבר, והסתפק שמא יש כאן כבוד המקדש ו"צורך תיקון" משום שגם בחורבנו לא זזה שכינה מכותל מערבי והמקום קדוש אף בשוממתו (ע"פ שהש"ר ומגילה כח, א), אך סבר ש"קשה לתלות היתר על יסוד זה" ו"אין לנו ראיה שמותר משום כך להתיר איסור טומאה", ולכן הכריע הלכה למעשה: "אינני רואה דרך להתיר לפועל ישראל לעשות את המלאכה הקדושה הזאת, ולדעתי אנו מוכרחים להעסיק נכרים".

לימים נדפסה תשובתו במעט שינויים בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן יח [סי' לג במהדו"ב]. (ע"פ 'יומן הכותל המערבי'; תצלום התשובה בכת"י הרב הרצוג)

ג' באלול- יום פטירת הראי"ה קוק בשנת תרצ"ה (1935 לסה"נ) – מצויין באופן מיוחד ברחבי הארץ, במוסדות החינוך, בגרעינים התורניים, ובעיקר בישיבות הציונות הדתית, ורבים עוסקים ביום זה במשנתו והגותו של הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ומורה דרכה של התנועה הדתית-ציונית. בשנים האחרונות מתקיים אירוע רב משתתפים של לימוד תורה כל הלילה בהר הזיתים למול מקום המקדש, סמוך לקברו של הרב קוק, במסגרתו מועברים שיעורים ושיחות מרבנים מובילים.

{תצלום מבט מבית העלמין בהר הזיתים לעבר הר הבית}

ביום ד' באלול (ויש גורסים: ז' באלול) התקיימה חנוכת חומת ירושלים על ידי בית חשמונאי, לאחר שפרצוה היוונים. ונקבע ליום טוב שאסור להספיד בו. ואמנם את השערים העמידו רק לשנה הבאה בז' באייר.

(מגילת תענית, ע"פ פירוש היעב"ץ; ציון היום בטל עם חורבן בית שני)

בישיבת הועד־הלאומי בד' באלול תר"צ (28.8.30), נערך דיון מיוחד על הצעת 'ועדת הכותל' של חבר הלאומים להגיע לפשרה עם הערבים בענין זכויות היהודים בכותל, על ידי הימנעות מקביעה מפורשת שזכות היהודים להתפלל בכותל איננה עומדת למיקוח. בדיון נידונה משמעותו של ההסכם המוצע, ונשמעה תרעומת כלפי הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים על עצם הצעה של וויתור שכזה. בסיכום דבר המליאה הודגש כי עִם כל הרצון לבוא לידי הסכם עם הערבים, לא תוכל שום הצעה לשמש בסיס למשא ומתן אם יחסר העיקר: "הכרת הערבים בזכותם של היהודים לגישה חפשית לכותל בכל עת, כדי לשפוך שיחם ולהתפלל בכבוד ללא כל הפרעה".

(כותלנו, עמ' 173)

לגבי שאלת הבעלות הקנינית על הכותל התגלתה חולשה מסויימת בהנהגה הציונית, מחמת לחצים מבית ומחוץ ומאימה שמא יפרצו שוב מאורעות דמים כפי שארע בקיץ תרפ"ט. "בהנהלה הציונית ובועד־הלאומי שררה הדעה (מלבד יחידים בועד־הלאומי), שאין לעמוד על כך שהכותל־המערבי שייך לעם ישראל, אלא רק לעמוד על זכותנו לגשת לכותל בכל עת ובכל שעה, להתפלל, ללמוד וללמד, גם לגדולים וגם לתינוקות של בית רבן כרצונם".

(כותלנו, עמ' 174, ע"פ רש"ז שרגאי, זכרון ראי"ה, עמ' ר).

בה' באלול ג'שצ"ה, בשנה הששית לגלות יכניה (3395 לבריאת העולם; 591 לפנה"ס הנוצרית), ראה יחזקאל מראה נבואה נפלא: "אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי, וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדוֹנָי ה'. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה, וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי, וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה… וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי, וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת…" (יחזקאל ח, א-ו).

ב-ו' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) עלה מנחם ראש הקנאים לכבוש את מצודת הורדוס בירושלים. עם היהודים אנשי חיל אגריפס שהתבצרו שם עשה ברית ושלחם לשלום, והרומאים נמלטו אל שלשת מגדלי הארמון: הפּיקוֹס, פצאל ומרים. אך הרומאים שנשארו ולא הספיקו להמלט נפלו בידי אנשי מנחם (מלחמות ב, יז, ח).

בו' באלול תרנ"ז (3.9.1897), במסגרת 'הקונגרס הציוני הראשון' שהתכנס בבזל שבשווייץ, הוקם ארגון 'ההסתדרות הציונית העולמית' (World Zionist Organization) על ידי התנועה הציונית, ביוזמתו של בנימין זאב הרצל. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם, ופעלה עם המוסדות הלאומיים להגשמת מטרתה של התנועה הציונית – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בתחילת דרכה ייצגה ההסתדרות הציונית את היישוב היהודי בארץ ישראל אל מול השלטון העות'מאני ואחר כך את כל העם היהודי מול השלטון הבריטי. בשנת תרפ"ט (1929) עברה הפעילות הביצועית של ההסתדרות הציונית לידי 'הסוכנות היהודית', וההסתדרות הציונית נותרה כגוף קובע מדיניות.

{גלויה לרגל יובל 50 להסתדרות הציונית, ערב הקמת המדינה (14.8.1947) – עם חותמת דואר מיוחדת מצ'כוסלובקיה לרגל המאורע – סריקת מקור אצלי באוסף}