אלול – תשרי תתי"ב / ספטמבר 2052

לפי גירסה אחת. ראו לעיל: ד' באלול.

ב-ז' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) נהרגו חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו בידי שודדים מאנשי מנחם הגלילי, ראש המורדים היהודים.

(מלחמות ב, יז, ט)

ב-ז באלול ג'תת"ל (70 לסה"נ) נכבשה ונשרפה העיר העליונה בידי הרומאים. (מלחמות ו, ח, ד)

בז' באלול תשכ"ט (21.8.69), בסביבות 7 בבוקר, לפני פתיחת הר־הבית למבקרים, נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה (בהסכמת שומר הוואקף איברהים חילוואני עמו תיאם מראש), הניח צעיף טבול בחומר דליק על מדרגות בימת הדרשן שבהיכל התפילה, ותחת המדרגות הטמין מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם, הצית את הצעיף ויצא מהמתחם. האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שהיה על תקרת המסגד, ועשן השריפה שהתמר מעל למסגד נראה למרחוק. תוך זמן קצר הגיעו למקום 16 רכבי כיבוי־אש ממערב ירושלים, ומכבי אש נוספים מרמאללה, מחברון ומשכם. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם, למול עיני אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום. האש שגרמה לנזקים כבדים כובתה סופית לקראת הצהריים. בו ביום מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה לחקירת נסיבות ההצתה. ראשי הוואקף טענו שהמצית נכנס דרך 'שער המוגרבים' עליו שמרו חיילי צה"ל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים וציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח 'שער המוגרבים'. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגים קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה. (תקציר ע"פ ויקיפדיה, "הצתת אל אקצה")

בעקבות המקרה הועלתה באונסק"ו הדרישה להחזיר את הר־הבית כולו לשליטת המוסלמים, ולסלק את הנוכחות הצבאית מ'שער המוגרבים'. משרד החוץ החל בקמפיין רחב היקף של הסברה מבית ומחוץ על ערכו וקדושתו של הר הבית לעם היהודי כדי להציב עמדה למול השמצות העולם הערבי ונסיונם לנצל את העיתוי כדי לנתק לחלוטין את הזיקה היהודית להר הבית. כמו־כן הרבו להסביר כי לא יתכן שיהודי יעשה דבר כזה למקום הקדוש ביותר ליהודים. (ע"פ מסמכים בארכיון המדינה, תיק ירושלים – הכותל המערבי ומעלה המוגרבים, שלמה הלל, 1969)

אספסינוס סיים לכבוש את טריכי (עיר מבצר על יד הכנרת) אחרי מלחמות קשות ובשמיני לחודש אלול ג'תתכ"ז (67 לסה"נ) תפס את המורדים היהודים ועשה בהם שפטים והרג רב, ועשרות אלפים מהם מכר לעבדים. (מלחמות ג, י, י).

ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929) – ממשלת בריטניה מינתה ועדת חקירה כדי "לחקור את הגורמים שהביאו לידי המהומות האחרונות בארץ־ישראל, ולהגיש הצעות על הצעדים שיש לנקוט כדי למנוע את הישנותם". בראש הועדה ישב המשפטן סֵר ואלטר שאו, אליו חָבְרוּ צירי 'בית הנבחרים האנגלי' – הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הארי סנל ממפלגת העבודה והנרי בּטרטוֹן מהמפלגה השמרנית.

(כרונולוגיה יב"צ; כותלנו, עמ' 103)

עִם גידול האוכלוסיה היהודית בארץ גדל מיום ליום מספר המתפללים והמבקרים ליד הכותל המערבי, כאשר רבים מהם עולים חדשים, חלוצים ובני נוער שאינם שומרי תומ"צ. לקראת 'הימים הנוראים' וחגי תשרי נוצר צורך לרענן את הנהלים לשמירה על קדושת המקום. גם מושל המחוז בקש מהרבנים הראשיים שיעשו זאת בתור "באי־הכוח הדתיים הרשמיים של היהודים במה שנוגע לכותל", למען שמירת הסדר במקום (בעיקר מפני שחשש להתנגדויות הערבים למעשים בעלי אופי לאומי ליד הכותל…).

בח' באלול תש"ג (1943 לסה"נ) פורסמה "הודעה לקהל" מטעם הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. בין השאר נכתב בה כי "אסור בהחלט לשיר ברחבת הכותל המערבי, שום שיר שאיננו מעצם סדר התפילה הנהוג בישראל"; "הקהל נדרש בכלל לשמור בחרדת קודש על מורא המקום, לא להפריע את השראת המתפללים, על ידי הקלת ראש ועל ידי איזו עבירה שהיא נגד 'תקנות כותל המערבי' כפי שנקבעו ב'דבר המלך'"; "הרב יצחק אורנשטיין [רב הכותל] הוא בא כוחנו המוסמך על יד הכותל המערבי כלפי צבור המתפללים והמבקרים, וכלפי כל האורחים הרשמיים ובלתי רשמיים המבקרים ליד הכותל, ורק אליו יש לפנות בכל הענינים המסודרים שבמקום".

מזכיר הרבנות הראשית שלח העתק של ההודעה הנ"ל לארגון בית"ר, שנעריו הרבו לפקוד את הכותל המערבי במהלך הימים הנוראים (לעתים תוך כדי אווירת הפגנתיות, שירת "התקווה" וכד', והתנהגויות בלתי הולמות לקדושת המקום), ובקש: "לתת לזה את הפרסום המתאים בין חבריכם בכל הסניפים שלכם בארץ".

{תצלום ההודעה והמכתבים בארכיון ז'בוטינסקי, תיק ג6- 7_3}

בח' באלול תשכ"ז (13.9.67) החליטה 'ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים' (הוקמה ע"פ החלטת הממשלה מס' 732 בז' באב):

"א. לא ייעשו שינויים בענין 'שער המוגרבים' (כמעבר פתוח להר־הבית). ב. שר הבטחון מתבקש להורות ל'משטרה הצבאית' השומרת על שער המוגרבים, להקפיד כי לבוש והתנהגות הנכנסים [להר־הבית] יהיו כנדרש במקומות קדושים".

(פרוטוקול הועדה)

בח' באלול תשכ"ח (1.9.68) החליטה 'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים' לקדם את חשיפת המשך הכותל־המערבי לצדדים – תחת ה'מחכמה' מצפון ובשטח הבנוי שמדרום לרחבת הכותל (בהמשך להחלטה מיום ו' באב תשכ"ח): "1. להרוס את כל הבתים מדרום לרחבת הכותל, לאחר פינוי ומתן פיצויים נאותים לדייריהם. 2. להבטיח, גם לאחר הריסת בנין 'אבן־סעוד', אפשרות כניסה להר־הבית דרך שער המוגרבים"

(פרוטוקול הועדה)

'ועדת השרים לענין עקרונות התכנון והפעילות באזור רחבת הכותל' החליטה לאשר לחברי המשלחת הארכיאולוגית לחפור בצמוד לכותל המערבי. לאור זאת קיימה 'מועצת הרבנות הראשית' דיון בח' באלול תש"ל, בו מתח הרב הראשי אונטרמן ביקורת על כך שאף אחד מהרבנים הראשיים לא הוזמן לישיבת הועדה.

חבר המועצה הרב גולדשמידט הסב את תשומת הלב לכך שלא התקבלה תשובה משר הדתות, החבר בועדה הנ"ל, למברק ששלחה ועדת ההלכה בל' באב, וכי מדובר בשאלה יסודית: "האם ענין הכותל יהיה ברשות הרבנות הראשית או ימסר לרשות חילונית".

הראשל"צ הרב ניסים הוסיף כי אין אלו 'שמועות' בלבד, אלא שר הדתות עצמו אמר שנתבקש להקים 'רשות לעניני הכותל', ולכן יש לנקוט בצעדים מעשיים ולפרסם החלטה עקרונית שעניני כותלי הר־הבית ברשותם ובסמכותם של הרבנים הראשיים.

חבר המועצה הרב שלמה גורן הציע לפעול דרך חקיקה בכנסת שתקום 'רשות לענייני הכותל' ויהיו בה אנשים דתיים.

המועצה החליטה לשלוח עוד היום מברק לשר הדתות בנידון.

(פרוטוקול מועצת הרבנות)

בט' באלול שנת ה'כ"ז, הגיע הרמב"ן לירושלים, במטרה לחדש בה את הישוב היהודי, שהיה דל במיוחד. אחת מפעולותיו הכבירות אז היתה בניית "בית כנסת הרמב"ן" בעיר העתיקה.

הרמב"ן מצא את העיר שוממה מיושביה, והר הבית חרב וחרוש מכל סממנים יהודים, ועליו מבנים אליליים. בכתביו תאר את בואו למול חומות הר הבית: "ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש קראתי בבכיה רבה: 'בית קדשנו ותפארתנו וכו' וכל מחמדנו היה לחרבה', וקרענו קריעה שניה בתאניה ואניה" (ע"פ כתבי הרמב"ן, "תפילה על חורבות ירושלים"; מסעות א"י, יערי, עמ' 77).

מדברי הר"מ חאגיז ('אלה המצוות', וארשא תרמ"ז, סימן צה עשה לח) נראה שהבין ש"כנגד הבית הגדול והקדוש" היינו מול שריד משמעותי שמסמן את מקום המקדש במערב – הכותל המערבי. וכן נקטו כמה חוקרים.

כשעמד הרמב"ן בעיר החרבה, שממערב להר הבית, מה שראה כציון למקום המקדש יכול להיות רק הכותל המערבי, שהרי כבר בזמנו לא ניכר דבר עתיק בהר הבית וגבולותיו מלבד החומה המערבית, וכפי שבעצמו תאר בתפילתו הנ"ל: "וההיכל והר הבית, לשמיר ולשית, עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, ומרעה הוא לכפירים, ואויבנו פלילים, זה מחריב ועוקר את הגבולים, וזה מציב ומקים אלילים, ובאו בו פריצים ומחללים, ואל אל לא יושיע בתוכו [הפריצים] מתפללים".

עוד כתב הרמב"ן לבנו באותם ימים על היותו ממזרח למקום המקדש: "עליתי אל הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו… ושם, כנגד בית המקדש, קראתי חרוזותיו [של גיס הרמב"ן רבי משה ב"ר שלמה] בבכיה רבה" (נדפס בסוף 'שער הגמול' לרמב"ן). במכתבו תאר הרמב"ן את חורבן הארץ אשר "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, וירושלים יותר חרבה מן הכל", ובהמשך כתב "כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה, וכל גלילות הארץ, לראות בית־המקדש ולבכות עליו. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה הוא יזכנו לראות בנינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה".

רבי רפאל בכ"ר ברוך טריוִיש נלב"ע בט' באלול תצ"ו. בספרו צח ואדום (דף ג, א) כתב כי מאמר חז"ל ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" מרמז על כך שהקב"ה מנהיג את ישראל אפילו בזמן החורבן. ובהמשך הספר הביא 'תפילה לשבתות וימים טובים' ו'סדר תיקון כותל מערבי', וכתב שם כי ה' ברחמיו ובחסדו הותיר לנו בגלותנו ב' שרידים: שארית ישראל וכותל המערבי הקדוש שריד בית המקדש, וזו עדות לישראל שה' לא מאס בנו וישיבנו לארצנו.

ביקורת צבורית הושמעה נגד הצבת 'נרות הזכרון' על גג ישיבת האידרא בידי הרב הראשי לשעבר הרב גורן, ואף הוגשה עתירה לבית המשפט על כך.

בט' באלול תשמ"ז פרסם הרב הראשי לישראל הגר"א שפירא 'חוות דעת' לחזק ידי הרב גורן: "הדלקת אור נרות במקום קדוש היא מנהג ישראל מקדמת דנא והיא מעוגנת הן בספרות ההלכה והמדרשים והן בספרות הקבלה… אנו רואים בהצבת נרות כאלה על מרפסת ישיבת 'בית האידרא' ברחבת הכותל המערבי, לעילוי נשמות קדושי ישראל שנספו בשואה, כמבוססת על המסורת הנ"ל… הערך הדתי שנקבע בהעלאת האור לזכרם. וגם קביעותם במקום קדוש כמו בבנין שברחבת הכותל המערבי – הרי הם מקודשים יותר מאשר במקום קדוש אחר".

{תצלום חוות דעת, ארכיון המדינה}

{תמונת הרב שפירא מתפלל בכותל, ארכיון הרוורד}

בט' באלול נולד (ונפטר) דן בן יעקב אבינו. חי 125 שנה (ע"פ סדר הדורות).

מקובלת המסורת כי נטמן באזור אשתאול, היכן שנמצאת מצבתו כיום ביער צרעה.

רבי פנחס שפירא מקוריץ נלב"ע בי' באלול תקנ"א (1791 לסה"נ).

יש מהחסידים שרגילים לצטט דבריו: "אילו הייתי בארץ ישראל, הייתי מבלה את היום בכותל המערבי ובלילה אצל קבר רחל, כי טוב להמצא תחת סינורה של אמא".

בספר 'אמרי פנחס השלם' הובא מדבריו על הכותל המערבי (חלק א, פרשיות-חנוכה, סימן סא): כמו שמן הנופל על בגד ומשאיר רושם כך השכינה משאירה רושם היכן ששורה, והמקום נעשה מוכשר ביותר להתפלל בו. כך גם הכותל המערבי הוא רושם השכינה שהיתה בבית המקדש הראשון, והוא כעצם לוז שנשארת מגוף האדם ולא מתפוררת בקבר וממנה תהיה תחיית המתים.

בי"א באלול שנת ה'שפ"ה עצרו אנשיו של מושל ירושלים את השל"ה הקדוש וחמישה עשר רבנים נוספים, והחזיקום במעצר עד ראש השנה, בתביעה לכופר רב תמורתם. (מתואר באריכות ב'אגרת חרבות ירושלים').

בי"א באלול תרצ"ה (כשבוע לאחר פטירת הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק), פנתה הרבנות הראשית לישראל אל שופט בית משפט שלום ד"ר אהרן שמש, בקשר לתיק משפטי שמתנהל אצלו לגבי מעמדה של "חצר אור החיים הקדוש" שבעיר העתיקה בירושלים. במכתבם הזכירו הרבנים כי לחצר זאת, השייכת למשפחת אל־כאלדי, יש חשיבות קדושה ליהודים, הואיל ובה נמצא בית מדרשו העתיק של רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש "אור החיים" ז"ל. עוד ציינו כי השוכרים היהודים שהחזיקו בה עד כה טפחו אותה דור אחר דור משך כמאתיים שנה ללא הפסק, בהתמסרות ובטפול של קדושה. במצב זה, הבהירו, כל זעזוע בעניני השכירות של החצר עלול להוציא אותה מידי היהודים ובכך יתבטל ערך קדושתה. את המכתב חתמו הרבנים באמרם:

"מצאנו מחובתנו על פי דין תורתנו הקדושה, בתור ראשות הדת, להודיע לכבודו את הדבר הזה, שאנו חושבים שנחוץ לדעתו, למען הביאו בחשבון – אם ימצא לנכון – בקשר עם המשפט המתברר לפניו".

{תצלום המכתב מארכיון הרבנות הראשית, תיקים מזמן המנדט הבריטי}

י"ב אלול תרפ"ט (1929) – כתוצאה מפרעות תרפ"ט ('מאורעות הכותל'), שפרצו בירושלים והתרחבו לחברון ולכל הארץ, ירד מצבם הכלכלי של מוסדות התורה והחסד ביישוב העברי בירושלים ובשאר הארץ. לכן כתב הרב הראשי קוק 'קול קורא' נרגש בו פנה אל הציבור להענות למגבית שעורכים השד"רים והגבאים של המוסדות (מתוך אוצרות הראי"ה א, עמ' 493): "אחינו היקרים המשתתפים בצרתם של אחים לצרה, מוסדות התורה והחסד… לא בלב היכול להבליג על סערת יגונו אני כותב כעת אליכם דברי אלה. הצרה הנוראה אשר באה כעת על אדמת הקודש ועל כל מקראיה, על ידי הזדים הארורים הרוצחים הטמאים ועוזריהם לרעה (=הערבים והבריטים), שברה לרסיסים את כל עצמותינו… הרציחות, הטביחות האכזריות והחורבנות אשר החריבו בנו שונאינו ומחזיקי ידיהם, פגעו לא רק במקומות אשר הטבח והשוד נקרו שמה, כי אם ערערו את מצב החיים כולו בארץ־הקודש… מוכרחת תרומה מיוחדת… להחזיק כמקודם את ישובותינו הקדושות בעיר־הקדושה ובארץ־הקדושה… עד אשר ירחם ד' ציון… חזקו ונתחזקה בעד ערי אלוקינו וקדושת תורתנו, וד' ינחם את שאר עמו, ודם עבדיו יקום, ויבנה את חורבותינו ויקומם את הריסותינו וינחמנו בבנין שלם בביאת גואל צדק בב"א".

בי"ב באלול תש"ח (16.9.1948) העביר הרוזן השוודי פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט למרכז האו"ם את תכניתו החדשה לחלוקת הארץ, במסגרת נסיונות האו"ם להשגת הפסקת אש במלחמת העצמאות. בהצעתו החדשה חל שינוי משמעותי: מרחב ירושלים – בית לחם הוצא מהריבונות הירדנית והוחזר לריבונות בינלאומית, כמו כן נמל חיפה ושדה התעופה לוד נקבעו כאזור ניטרלי. בתכניתו הוצעו גבולות חדשים למדינה יהודית: הנגב, יהודה ושומרון – הוקצו לירדן, ואזור החוף והגליל – למדינה היהודית. מבחינה מדינית הציעה התכנית הקמת קונפדרציה בין ישראל לבין ירדן. ממשלת ישראל התנגדה להצעה, אך הביעה נכונות להמשך משא ומתן בנושא. למחרת התנקשו אנשי לח"י בחייו של בֶּרְנָדוֹט בירושלים.

בי"ג באלול תש"ח (17.9.1948) נרצח בירושלים הרוזן ברנאדוט (ראה לעיל י"ב אלול) על ידי אנשי לח"י. בעקבות הרצח נחקקה "פקודת מניעת טרור" על ידי 'מועצת המדינה הזמנית'. כתוצאה מהחקיקה הוכרזו לח"י ו'חזית המולדת' כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש.

ט"ז באלול תרס"ו (6.9.1906) דוד בן גוריון עלה לארץ ישראל, בהיותו כבן 20. לימים, היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא נהג לומר שנולד פעמיים, אחת כשיצא מבטן אמו, ובבואו לארץ נולד בפעם השניה.

ראו בסרטון עוצמתי על בן גוריון, מארכיון המדינה בהנחיית עוזרו האישי הנשיא יצחק נבון.

הרומאים הלכו בדרכי מלכי יון קודמיהם, והיו מענים את הכלות היהודיות ואונסים אותן לפני שנישאו לבעליהן, "ומנעו את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם". לכן נאלצו היהודים לקיים חתונות בחשאי, ולא יכלו להכנס ולצאת מהעיר ביום אלא בלילות. וביום י"ז באלול יצאו הרומאים מעצמם מירושלים, ונעשה יום טוב ליהודים.

(מגילת תענית, ופירוש האשל)

מר ישראל ליפל כתב בי"ז באלול תשכ"ז (1967) לשר הדתות ורהפטיג לרגל התחלת החפירות של קשת וילסון ומנהרות הכותל, שבוצעו בסודיות בידי משרד הדתות זמן קצר לאחר שחרור העיר העתיקה, כי הוא מציע שבהזדמנות זו תערך בדיקה יסודית לידיעה שהגיעה מערבי המתגורר באל־עזריה, תושב 'שכונת המוגרבים' לשעבר (שפונתה ונהרסה בידי המדינה מיד עם שחרור הכותל). לדברי הערבי הנ"ל, נמצאות אבנים גדולות עם כתובות עבריות מתחת למבנה ה'מחכמה', סמוך לכותל המערבי. הוא הסכים, אם יש צורך בכך, להגיע ולהראות לחופרים את המיקום המדוייק, אך ביקש לעשות זאת בלילה שלא יראוהו.

{תצלום המכתב}

עשרת המרגלים שאמרו דברי גנות על ארץ ישראל נענשו בי"ז בתמוז ונמשכה מחלתם עד שמתו בי"ז (ויש אומרים ב-ז) באלול. יש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח תקפ, א-ב). עיקר התענית היא מפני שמסתבר שעשו תשובה, ובכל זאת נענשו עונש גדול על חטאם ולא זכו שתתקבל תשובתם להצילם ממיתה, והמתענה מתעורר על ידי כך להתאמץ לחזור בתשובה שלמה (בית יוסף שם, ושו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' יד).

ח"י באלול תרצ"ב – שוב נזרקו אבנים על המתפללים בכותל המערבי. הרבנים הראשיים זרזו את רב הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטין, שיתלונן על כך לפני סגן מושל מחוז ירושלים – הפקיד היהודי הבכיר מר יהודה דז'יקובס.

(ע"פ כותלנו, עמ' 200)

הממשלה הציעה 'הסכם פשרה' בנוגע לשטח שבדרום הכותל המערבי – לעשות חלוקה במקום בין אזור תפילה לאזור חפירה ארכיאולוגית.

בי"ח באלול תשכ"ט קיבל רב הכותל הרב גץ הוראה מהראשל"צ הגר"י נסים שעליו להשתתף בישיבת 'מועצת הרבנות הראשית לישראל' שתתכנס בעוד יומיים בהיכל שלמה לדון בהצעת הפשרה של הממשלה (למעשה הישיבה נדחתה עקב הלווית הגאון הרב כהנמן מפונוביז' שהתקיימה באותו יום בבני ברק).

בישיבת 'מועצת הרבנות הראשית' בג' בחשון תש"ל בראשות הרב הראשי הגרא"י אונטרמן, ובנוכחות רב העיר תל־אביב הגר"ע יוסף, התקיים דיון ממצה וקולע בהשתתפות רב הכותל הרב גץ ויועץ שר הדתות ד"ר אריה קימלמן המתמחה בנושא. הרב הראשי אונטרמן דרש שתופיע משלחת רבנים מחברי המועצה בפני 'ועדת השרים' ותביע את דרישות הרבנות, והדגיש כי "כל הכותל המערבי הוא מקום תפילה", והציבור לא ישלים בשום אופן עם מניעת גישה לחלק ממנו, באשר "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי כולו".

בהחלטות הישיבה נרשם: "מועצת הרבנות הראשית לישראל… קובעת כי הכותל המערבי לכל אורכו מקודש ומיוחד לתפילה, ביחידות ובהמונים, הבאים לשפוך שיח לפני הקב"ה, מאֶת בני־ישראל עם קדושו, הנוהרים למקום ההוא בכמיהה גדולה בכל הדורות… הרבנות הראשית דורשת שלא תעשינה שום חפירות בחזית הכותל, אלא כשירחיקו לפחות עשרה מטר מחזית הכותל לתוך הרחבה, ולאפשר לצבור המתפללים לשפוך לבם בתפילה ללא הפרעה".

('יומן הכותל המערבי' של הרב גץ בתאריכים הנ"ל; פרוטוקול מועצת הרבנות)

ח"י באלול תרפ"ב (11.9.1922) הוא המועד הרשמי בו ממשלת בריטניה [או מדוייק יותר – המנהל האזרחי הבריטי בראשות הנציב העליון] קבלה את המנדט מחבר הלאומים על ארץ ישראל. כוונתו המוצהרת של שלטון המנדט הייתה להקים "בית לאומי ליהודים בארץ ישראל", ברוח הצהרת בלפור, ולמטרה זו עודד כתב המנדט עלייה של יהודים והקצאת קרקעות מדינה להתיישבותם. בהמשך חלו שינויים לרעת היישוב היהודי ולמעשה חרגו הבריטים יותר ויותר ממטרה ראשונית זו.

בח"י באלול ה'תנ"ח נולד הבעש"ט מייסד תנועת החסידות (ע"פ מסורת חב"ד).

*ישנן דעות נוספות לגבי שנת הולדתו: שמעון דובנוב כתב שנולד בשנת ה'ת"ס (אך יש טוענים שזו טעות סופר). לפי מסורת מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), נולד הבעש"ט בשנת ה'ת"נ.

בי"ט באלול תר"צ באה משלחת מאנשי 'הועד־הלאומי' אל הרב קוק ובפיהם טענה שהמדיניות הבריטית מחייבת את חתימתו והסכמתו של הרב הראשי לויתור בענין בעלות היהודים על הכותל, ועל הרב לחתום משום שבזה תלוי שלום הישוב, ואם לא יחתום מאיים ה'מופתי' שיהיו פוגרומים, ויש כאן סכנת־נפשות… המשלחת ישבה אצל הרב קוק שעות, וכל הזמן היו ויכוחים ודיבורים וטענתם חוזרת ונשנית: 'חיי הישוב תלויים בזה'!

אך הרב קוק בשלו: "על הכותל אין לותר!". הוא הסביר להם, שגם מבחינה מעשית לא הוויתור מצדנו יציל את המצב. למרות שהרב היה מלא צער ודאגה מפני הבאות, והענין אף עלה לו בבריאות – הוא לא זז מעמדתו: "הואיל ועלי לחתום, הווי אומר, שאני מאשר בחתימתי על וויתור מהבעלות שלנו על הכותל המערבי, והואיל והדבר תלוי בי ובחתימתי, איך אני יכול לוותר על מתנת הקב"ה לעם ישראל?".

לאחר שליווה הרב קוק את האנשים לדרכם, אמר לשמשו: "משער אני שהמשלחת שהיתה אצלי, תבוא גם לפני הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד. תזדרז איפוא אל הרב זוננפלד ומסור לו את דברי אלה. רצוי שהגאון רבי יוסף חיים ידע על תשובתי". אלא שבדיוק באותו זמן ששליחי הועד־הלאומי שהו אצל הרב קוק, היתה משלחת בהרכב אחר בביתו של הרב זוננפלד, ועוד משלחת בבית הראשון־לציון הרב יעקב מאיר. בכוונה עשו כן, כדי שהרבנים לא יהיו מתואמים ואולי כך יצליחו לקבל את חתימתם… ואולם הרב זוננפלד הודיע גם הוא בדומה לתשובתו של הרב קוק: "שאין הוא יכול להתכחש להבטחת הקב"ה, ולא יוותר אף על שעל־אדמה מאדמת ארץ־ישראל". גם הרב זוננפלד מצא לנכון לשלוח תיכף שליח מיוחד אל הרב קוק, להודיע לו את תשובתו, וכך אירע שהשליחים נפגשו באמצע הדרך, מבלי שידע האחד על שליחותו של השני, ובפיהם אותה התשובה.

(ע"פ כותלנו, עמ' 174-180; ראו שם בהרחבה)

רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ נלב"ע בכ"א באלול תקכ"ד.

מדבריו על הכותל המערבי בספרו 'יערות דבש' (חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם): אף על פי שהקב"ה סילק שכינתו מכל הבית הוא השאיר רושם מקדושת כבודו אצל הכותל המערבי, וכביכול תקע שם יתד נאמן ושריד שממנו תשרה השכינה בעתיד על המקדש. לכן "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני", כי כשם שאי אפשר לשכוח את יד ימין כך שיכחת קדושת המקדש היא בלתי אפשרית כי עדיין רוח קדשו במערב.

בכ"א באלול ג' תתכ"ז החל מרד יושבי גמלא, עיר מבצר בגולן, באגריפס השני וברומאים, ואספסינוס עלה עליה עם חילו. (מלחמות ד, א, י).

רבי רפאל עמנואל חי ריקי, בעל ה'משנת חסידים', הגיע לירושלים בכ"ב באלול תצ"ז. בספרו 'אדרת אליהו' (חלק ב שו"ת 'מי נדה' אות לו, דף יא ע"ב) כתב על פי ממצאים בחומות הר הבית שראה עולה כי אף שחומות העיר [וההר] נבנו על ידי מלך ישמעאל שנים רבות אחרי חורבן בית שני, מכל מקום על היסודות הראשונים נבנו".

אחרי שגברה יד החשמונאים על היוונים וגרשום מארץ ישראל, קבעו מחדש בתי דינים לפי מנהג ישראל ושבו להרוג את המשומדים שהמירו דתם ונעשו מנוכרים לעדת ישראל. בתחילה נתנו למומרים שלשה ימים לשוב בתשובה, אך משלא שבו מרשעתם הרגום, ואותו יום היה כ"ב באלול ועשאוהו יום טוב שקיימו בהם את הדין.

(מגילת תענית, ופירוש האשל)

עם פרוץ פרעות תרצ"ו-תרצ"ט ניצלה 'המועצה המוסלמית העליונה' את הימים בהם נמנעו יהודים מלהגיע לכותל מאימת הפורעים, על מנת להתקין דלת ברזל חדשה בקיר שבדרום רחבת התפילה, ועליה פסוקים מספר ה"קוראן".

כששמעו על כך הרבנים הראשיים לישראל בכ"ג באלול תרצ"ו, פנו למושל המחוזי במכתב נוקב:

"נרעשנו לקראת הידיעה… הסירו את דלת העץ שבחצר הגובלת לכותל המערבי, משמאל, ושָׂמוּ דלת של ברזל ובה טבועים פסוקים מה'קוראן'.

דבר זה יש בו משום הפרת פסק־דינה של ועדת מועצת חבר־הלאומים בדבר ה'סטטוס קוו' על יד הכותל המערבי וסביבתו,

ועומד בניגוד לסעיף א' של תוספת א' ל'דבר המלך במועצתו על הכותל המערבי', שלפיהו 'חובה על המוסלמים לבלתי לתקן כל בנין בתוך רכוש הוואקף הסמוך לכותל, באופן שתקון זה יביא לידי הפרעה לתפילות היהודים', ואין לך הפרעה גדולה מזו של הבלטה לפני מתפללים בני דת אחת פסוקים של דת אחרת, שמטבע הדברים זה מבלבל את רכוז מחשבתם של המתפללים וכוונתם בתפילה.

בהביענו את מחאתנו הנמרצה נגד זה, הננו בטוחים שמע"כ יעשה מצדו את כל הדרוש לבטל הפרה זו, ולהחזיר את הסטטוס־קוו למקומו".

(תצלום המכתב מארכיון המדינה, תיקי הרבנות הראשית גל-57419/10)

"רב הכותל" המקובל הרב מאיר יהודה גץ, מתוך סודות הכמוסים עמו, בקש מהרבנים הראשיים הסמכה כ"רב הכותל והמקומות הקדושים", וכוונתו היתה לכלול גם את הר הבית. הראשל"צ הרב הראשי הגר"מ אליהו שאל את הרב גץ: 'והלא אסור לנו להכנס למקום זה!'. השיב הרב גץ: 'כשיבוא המשיח, יבואו צדיקים וחסידים מדורי דורות, ומי יתחשב בי? או אז אוציא את ההסכמה שקיבלתי, וכך תהיה לי הזכות למסור לו את המפתחות של הר הבית ולדבר עמו'.

ואכן בכ"ג באלול תש"נ (1990 למנינם) קיבל הרב גץ את מבוקשו, במכתב שכתב לו הראשל"צ הרב מרדכי אליהו:

"לכבוד ידידי וחביבי, ידיד ה' שומר משמרת הקודש, הרה"ג רבי מאיר יהודה גץ שליט"א, הרב הממונה על הכותל המערבי ויתר המקומות הקדושים מסביב להר־הבית. אחדשו"ט, הקב"ה זיכה את כבוד תורתו להיות האיש הממונה על שריד בית מקדשנו ותפארתנו, וחפץ ה' בידו הצליח ומנהל את הענין בצורה הטובה ביותר, ורואים שיש לכבוד תורתו סייעתא דשמיא. ועתה הנני ממנה את כת"ר להיות 'איש הר־הבית' ו'אמרכל בית המקדש' וכל המסתעף מזה והקשור לזה. ויהי רצון שבעגלא ובזמן קריב כת"ר ימסור את המפתחות לידי מלך המשיח, שיגלה ויראה בב"א. ואני בטוח שמשיח צדקנו אשר יריח את קדושת כת"ר, ויכיר את מעלותיו, יאמר לכבודו: 'המשך בתפקידך'. ויתברך מפי עליון בכל מידי דמיטב ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה, אמן כן יהי רצון".

(ע"פ ספר 'רב הכותל' – דברי הערכה בפתח הספר, ומכתב בעמ' 130)

בכ"ג באלול תשנ"ה (18.9.95 לסה"נ) עלתה בסערה השמימה נשמתו הטהורה של רב הכותל והמקומות הקדושים, המקובל רבי מאיר יהודא גץ. "הכותל נותר יתום", אמרו אז סדרנים בכותל ומפקדי המשטרה מהשנים האחרונות.

מדבריו על הכותל המערבי: "תפקיד 'רב הכותל' שונה מתפקיד כל רב, הן באיכות והן בכמות… זהו המרכז הרוחני־דתי של כלל עם ישראל בכל העולם כולו, והפניות שמגיעות, באות לא רק מאנשים בארץ אלא מכל העולם כולו.

רש"י בפירושו לגמרא אומר (ברכות ח, א): 'יש אוזניים לכותל' [גדולי ישראל דרשוהו על הכותל המערבי], וההסבר הוא שהכותל פרוץ ופתוח, השכינה שורה בו, כי היא קולטת בתוך אבניה את כל פניותיהם ובקשותיהם הפרטיות.

הכותל המערבי הוא ה'פסיכיאטר' של האומה הישראלית. בעצם מה תפקידו של פסיכיאטר? קודם כל הוא נותן אפשרות לאדם לשוחח, מדובב אותו שיגלה מה לוחץ עליו, מה מעיק עליו. כך הכותל, מעורר את האדם ומדובבו. וכשאדם משִׂיח את מר לבו, הוא מרגיש הקלה, הוא יודע כי לאחר שתשקע השמש ואפלה תרד לעולם, יבוא המחר ושוב יפציע השחר, ושוב תזרח השמש".

לינק ל'סיור רדיופוני מוקלט' במנהרות הכותל בהדרכת הרב גץ.

{מגוון תמונות יחודיות של הרב גץ}

בכ"ה באלול שנת 1657 לבריאת העולם, שבעה ימים לאחר ששלחה בפעם הראשונה, שוב שלח נח את היונה מחלון התיבה, והיא לא חזרה. אז ידע נח כי ירד מפלס המים וניתן למצוא מקום יבשה לרדת מן התיבה. (ע"פ שיטת רבי אליעזר; לפי רבי יהושע היה זה בכ"ה באדר שנת 1657).

בכ"ה באלול ג'תכ"ה (3425 לבריאת העולם), במסגרת 'שיבת ציון', הושלמה בניית חומת ירושלים וביצורה על ידי הבנאים היהודים: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו, טו-טז).

כשעלה נחמיה הנביא לירושלים מצא את העיר חרבה, החומה פרוצה ושעריה אכולי אש. נחמיה דרש מהעם לבנות את חומת ירושלים מחדש, ואכן למרות התנכלויות צרי-יהודה, החלה המלאכה ביום ג' במנחם־אב ונמשכה 52 ימים: "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח, וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" (נחמיה ד, יא-יב).

הרבי מלאובאויטש, מנהיג תנועת חב"ד העולמית, כתב בכ"ה באלול תשכ"ט לסופר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), שאיננו יכול להתאפק מלהגיב במילים ספורות על המתרחש לאחרונה בארץ ישראל, לאור העובדה שמעלימים עין מפירוש הבלעדי של המאורעות המתרחשים, והסביר: "כוונתי בזה להרעש שהקימו עתה עם הצתת השריפה על ידי אינו־יהודי במקום שאינם־יהודים מחשבים אותו מן המקודשים שלהם (ראו לעיל ז' באלול). שלכאורה אינו מובן כלל – למה קרה זה דוקא בשבועות שקרה, ובכלל מהו 'התכלית' כיון שתיכף ומיד נמצא מצית האש והוברר שאינו יהודי וכו' אבל מי שאינו מתעלם מכיוון הזמנים תיכף ומיד יסכים שיש בזה אות ומופת! שהרי כשהתחיל הרעש בנוגע למקום המקודש ליהודים, להבדיל [ממוסלמים], הוא כותל המערבי שריד בית תפארתנו ומקדשנו, לרגלי השקלא־וטריא בזה אם זהו מקום קדוש או… אתר הסתורי, ועד כדי כך שמנעו בעד יהודים להתפלל בחלק ממנו וכו', ודעת הטועים להחליט עליו כאתר היסתורי התחילה מתפשטת וגוברת, [אז] בא אינו־יהודי והצית אש במקום הנ"ל, המקודש אצל האינם־יהודים, וראה זה פלא – תיכף ומיד הוחלט שאין זה אתר היסתורי, וביתר שאת אלה שהרעישו לקפח קדושת הכותל המערבי – קפצו בראש להגן על הנ"ל, לגנות מעשה ההצתה ולהכריז שבודאי ובפשטות – ליהודים אי אפשר שיהיה להם חלק בחילול קדשים שכזה וכו' וכו'". הרבי מלאובאוויטש סיים מכתבו באומרו כי מאורע ההצתה הוא סוג של 'דפיקה בדלת' שהקב"ה כביכול דופק על דלתות הלב של כל אחד ואחת מישראל, ובודאי גם לב הטועים עשוי להתעורר מכך ואף תינוקות שנשבו ואינם יודעים ערך קדושת הכותל יכולים לשוב בתשובה עילאה. (מתוך אגרות קודש, כרך כו, ט'תשמא)

בכ"ה באלול ג'ת"ר נמסרה המלכות בישראל לידי החשמונאים.

כ"ה באלול הוא היום הראשון למנין ימי העולם הנברא, בו החלו ששת ימי בראשית שהסתיימו בבריאת האדם ביום א' בתשרי (שחל ביום ו'). עם תחילת בריאת העולם נבראו גם הניגודים המשלימים זה את זה – שמים וארץ, אש ומים, אור וחושך…

יש הנוהגים לקרוא בכל יום בין כ"ה באלול לראש־השנה את פסוקי התורה המתארים את הבריאה של אותו יום. בכ"ה באלול מ"בראשית" עד "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", וכן הלאה.

החוק הטורקי והבריטי אסר בתוקף העמדת ספסלים ליד הכותל, אך בימי אלול ותשרי רבו המבקרים ליד הכותל, ביניהם זקנים ותשושים, ונוצר צורך קריטי במקומות ישיבה עבור המתפללים. לכן פנה הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק במכתב בהול למושל ירושלים בכ"ו באלול תרפ"ב: "מבלי להכנס ברגע זה לעצם הדבר של הזכות הברורה של היהודים בכותל המערבי, אנו מוצאים להעיר את תשומת־לבו אל הקושי הגדול שיש להמתפללים היהודים אם לא יהיה להם מקום לשבת, בעיקר בימי החגים הבאים־עלינו־לטובה. כנהוג מעולם, מרבים הבאים להתפלל בימי ראש־השנה ויום־הכפורים וחג הסוכות, ביניהם זקנים ותשושי־כח שהדבר נוגע לנפשם לעמוד על רגליהם כל משך התפילה הארוכה של הימים הקדושים האלה.

אנו מבקשים אפוא ממע"כ שיאחז בכל האמצעים הדרושים לתת את האפשרות והרשות לשמשי המקום היהודים להעמיד ספסלים לפחות בימים האלה. היות והזמן דחוק אנו מחכים לתשובתו החביבה מיד".

(ארכיון המדינה, תיק הרבנות הראשית גל-3 / 57419)

{זקן על שרפרף ליד הכותל}

לאחר שפרסמה ממשלת המנדט תקנות חדשות בנוגע לסדרים ליד הכותל, פנתה הרבנות הראשית בכ"ו באלול תרצ"א (1931 לסה"נ) לנציב העליון בדרישה למספר שינויים נצרכים. להלן חלק מהערות הרב הראשי קוק לתקנות:

"א. הפרעות בתפילה… קורא המואזין מעל גג הזָאוְוִיָה הדרומית של רחבת הכותל בזמן תפילת היהודים בערבי שבתות ומועדים בעת שקיעת השמש ובימי שבתות ומועדים בשעות התפילה בין הערביים. קריאת המואזין בזאוויה הונהג מחדש וגורם להפרעה בתפילת היהודים, נחוץ אפוא לבטלה…

ב. כבוד המקום והמתפללים על ידי המבקרים. נחוץ לתקן שעל מבקרי הכותל לכבד את קדושת המקום והתבודדותם של המתפללים, שלא להרשות לעמוד ברחבת הכותל בזמני התפילה בגלוי־ראש, ולא בבגדי אי־צניעות של הנשים כמו זרועות חשופות וכיוצא־בזה, שלא לעשן שמה, לא להרשות את כניסת הנשים בין הגברים המתפללים, לא להרשות צלומים בזמני התפילה בכלל ובשבתות ומועדים בפרט.

ג. הארת הרחבה. יש צורך לפתור את שאלת הארת רחבת הכותל בצורה רדיקאלית…".

(ארכיון המדינה, הרבנות הראשית, גל-57419/10)

שלוש פעמים בשנה היו "תורמים את הלשכה", כלומר, נוטלים מהלשכה את כספי 'מחצית השקל' ומעבירים לשלוש קופות (תשעה סאים כל אחת), ובכסף זה קנו את הקורבנות. התרומה השלישית, משקליהם של הרחוקים, כגון יהודי בבל, נעשתה בפרוס החג – 15 יום קודם חג הסוכות – לפי שרק בתאריך זה הגיעו שקליהם ללשכה. ריכוז המטבעות נקבע בלשכה מיוחדת בבית המקדש: "לשכת מחצית השקל".

בכ"ט באלול תרפ"ט, ערב ראש השנה תר"צ, פרסם הרב הראשי קוק בעתונות "תשובה לגילוי דעת המופתי" (=דברי הסתה שפרסם המופתי בקשר למינוי ועדת החקירה למאורעות תרפ"ט, בטענה כי ליהודים אין כל זכויות בכותל, ולכן הם האשמים בפרוץ הפרעות ואין מה לחקור בדבר).

הרב קוק פתח תגובתו במילים: "אני חושב שזה למטה מגדר הכבוד להשיב על גידופים שאיש מגדף עַם שלם. אבל אחרי שסוכנות רויטר מסרה את גלוי דעתו של המופתי שבירושלים, בתור השקפת הערבים על המאורעות, אני מוצא את עצמי מחוייב להשיב את כבודה של האמת המחוללת מתוך ההשקפה הזאת, שאיננה השקפת העם הערבי בכלל, ואפילו לא של כלל הערבים בארץ ישראל". וביחס לכותל המערבי כתב בין השאר: "כל העולם התרבותי יודע שמעולם לא חדלו היהודים שבאו לארץ־ישראל – בין בתור מתיישבים קבועים ובין בתור תיירים – להתפלל על יד הכותל המערבי. השם 'כותל הדמעות' שרכש לו הכותל הזה בתקופת חורבן הבית וגלות העם מעל ארצו הקדושה, יודעים הכל שהוא על שם הדמעות של היהודים שנשפכו שמה דורות על דורות, בתפילות חודרות כל לב ונפש".

(כותלנו, עמ' 104-105)

א' בתשרי שנת ב'פ"ז נעקד יצחק אבינו על המזבח בהר המוריה (כדעת הזוה"ק וכמסורת הנזכרת בתפילות ראש השנה; התאריך ע"פ שמות רבה א, א), ולאברהם אבינו נאמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי", והקריב אברהם על המזבח איל לעולה תחת בנו.

אז "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה", והתברך מאת ה': "בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, יב-יח).

בספר עזרא תחילת פרק ג נאמר: "וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים, וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב… וְאַחֲרֵיכֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לה'. מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לה', וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד".

יש מסבירים כי מאז שיבת ציון ועד ראש השנה זה לא הקריבו 'קרבן תמיד' מפני שמרבית הזמן לא היה בידם הכח. רק באירועים מיוחדים, כשהתאסף עם גדול, יכלו לגשת אל מקום המקדש לבנות את המזבח במקומו המדויק, כפי שנודע להם על ידי נביאי הדור, ולהקריב עליו קרבן, ולאחר מכן היו מפרקים את האבנים ומכסים אותם למשמרת. בימי זרובבל התחולל חידוש – נבנה מזבח קבוע 'על מכונתיו', כלומר על היסודות של המזבח מעל ה'שיתין' ומכאן והלאה החלו להקריב בוקר וערב בכל יום תמיד, מפני שכבר נבנה מזבח קבוע (בשם הרב אלחנן בן-נון).

החסיד הברסלבי ר' שמואל הורביץ תאר את האווירה ליד הכותל המערבי סביב ראש־השנה תרפ"ה (שנת 1924 לסה"נ):

"בערב ראש־השנה, וימי ראש־השנה, ההתעוררות גדולה אצל כותל המערבי, כי כמעט בכל הימים האלו מלא אנשים אצל כותל המערבי, שבאים לבקש ולהתחנן עליהם ועל בני ביתם ועל קרובים ועל כל כלל ישראל, שתהא השנה הבאה עלינו שנת ישועה. ובערב ראש־השנה – מבוקר השכם ועד הערב – הכותל המערבי מלא אנשים מפֶּה לְפֶה, עד כי אין מקום לעמוד, והכל בהתעוררות ובכיה.

וכן בשני הימים של ראש־השנה – מלבד המניינים שיש שם אצל כותל המערבי, שמתפללים שמה כל התפילות של ראש השנה בציבור כמו בבית המדרש – באים גם כן מכל הבתי מדרשים שבעיר קודם שחרית, ובין שחרית למוסף, לומר תהלים ולבקש רחמים מאת השם־יתברך. וקודם תקיעת שופר, וכן אחר כך במנחה, יש הרבה אנשים הבאים אחרי סעודת היום לומר תהלים ולהתפלל מנחה שמה".

('ימי שמואל' פרק קמא)

{בקישור: לקט ערוך מתורת ברסלב על קדושת מקום המקדש והכותל המערבי – ושם דברי הרב שמואל הורביץ בהרחבה}

ראש־השנה הראשון בעולם, הוא יום בריאת אדם הראשון [לדעת רבי אליעזר], ואף הבהמות נבראו בו ביום (תלמוד בבלי ראש־השנה ח, א). כיון שאז נברא האדם והחלה להיות לעולם משמעות, מקובל להחשיב את היום הזה כיום יצירת העולם, או כלשון הפייטן "יום הרת עולם" (מוסף לראש השנה).

בראש השנה א'תתקנ"ח נולדה האם הראשונה של עם ישראל – שרה אמנו. וכן יום פטירתה בגיל 127 חל בראש השנה (מסכת ר"ה; סדר היום הקצר).

בראש השנה ב'ר"ל יצא יוסף מבית האסורים במצרים, שנתיים לאחר שפתר את חלומות שר האופים ושר המשקים אשר שכחוהו (בראשית פרק מא; ר"ה יא, א). בסה"כ שהה כ-12 שנה במאסר, מפני עלילת שקר של אשת פוטיפר כאילו ניסה לאונסה.

על פי מסורת חז"ל (תלמוד בבלי ראש־השנה י ע"ב), בראש־השנה נפקדו בבנים כשנכנסו להריונם – שרה אמנו, רחל אמנו, וחנה אמו של שמואל הנביא.

בראשית ימי הבית השני כנס עזרא את העם בראש השנה קרא לפניהם בתורה ועוררם לתשובה (נחמיה ח, ב). "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה… לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (שם ט, י).

השריפה השנייה בגודלה של ספרי התלמוד הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. ספרי התלמוד, ועימם ספרים תורניים רבים, הוחרמו ונאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש. בכוונה נבחר יום זה לשריפה המרכזית כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. בחודשים הבאים התקיימו שריפות דומות בערי איטליה: בולוניה (י"ג בחשון), וונציה (י"ד בחשון), אנקונה (חודש שבט), ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.

נוהגים לומר את פיוט "ונתנה תוקף" בחזרת שליח הציבור בתפילות מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, לפני אמירת "קדושה". פיוט זה, הנאמר כשארון הקודש פתוח, מעורר חרדה והתרגשות רבה אצל המתפללים.

הפיוט "ונתנה תוקף" (נתנה=נספר) מיוחס לרבי אמנון ממגנצא, עיר בגרמניה, אשר חיברו בראש השנה עת שקידש שם שמים ברבים.

רבי אמנון היה מגדולי הדור באותם ימים ולכן ניסו ההגמון ושרי העיר להפציר בו ללא הרף כי ימיר דתו. פעם אחת, כשניסה להסירם מפניו אמר להם: "תנו לי זמן שלושת ימים ואשיבכם דבר". ברגע שיצאו מילים אלו מפיו הבין עד כמה טעה. האם בכלל יש אפשרות כזו?! התפלל רבי אמנון לפני ה' ובכה על שגגתו. כעבור שלושה ימים, משלא התיצב רבי אמנון בפני ההגמון, שלח ההגמון חיילים להביאו, וכשהמשיך רבי אמנון בסרובו להמיר דתו, קטעו באכזריות את ידיו ורגליו. היה זה בראש השנה, ובתוך שהוא מתייסר על משכבו מקטיעת אבריו ביקש שיביאוהו לבית-הכנסת, להיפרד מאחיו היהודים העומדים בתפילה. אז, אמר רבי אמנון ממגנצא לפני ארון הקודש את התפילה המרטיטה, המספרת על תוקף קדושת יום ראש השנה ויום כיפור, ובסיום אמירתה יצאה נשמתו בטהרה. לאחר זמן, נגלה רבי אמנון לרבי קלונימוס בן רבי משולם ולימדו את התפילה כדי שילמדה לכל תפוצות הגולה.

Einhorn211

שמש הכותל האשכנזי, נח גלאזשטיין, פעל במשך שנים לשיפוץ ותחזוק בית־כנסת ובית־מדרש בסמוך לכותל, לרווחת המתפללים. לאחר ראש־השנה תרפ"ב (1921 לסה"נ) פורסם בעתון: "בבית־הכנסת החדש הזה התפללו ותקעו בשני הימים דראש־השנה, ובשעת קריאת התורה נכנסו לבית־המדרש הנזכר. אחר גמר התפלה פתח מר נח גלאזשטיין את דלת הכניסה לבית־המדרש, והרבה מבקרים באו כל היום מאשר באו להתפלל שם. בין המבקרים היו מחברי משרד הרבנות ורבים מנכבדי ירושלים. כולם הביעו את ברכותיהם למשתדל מר נ. גלאזשטיין על השתדלותו בענין הזה, שעל ידו נתנה האפשרות להתפלל לפני כותל המערבי את כל התפלות בקביעות בכל הימים" (דֹאר היום, ז' בתשרי תרפ"ב, עמ' 3).

ביום ב' של ראש־השנה תש"ז, במושבה מוצא, נפטר לבית עולמים רבי שמעון צבי הורוויץ, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים'. מנוחתו בהר הזיתים. בשנת תרמ"ז עלה מאירופה לארץ ישראל ולמד בירושלים תורת הנגלה בישיבת 'עץ חיים' בראשות רבי שמואל סלנט, ותורת הנסתר בישיבת המקובלים 'בית אל' בראשות רבי ששון בכר משה פרסיאדו. נהג בענווה גדולה כלפי כל אדם והיה רגיל בסיגופים שונים מחמת אבלותו על חורבן המקדש. בשנת תר"צ (1930 לסה"נ), לקראת דיון ועדת החקירה הבריטית על הכותל־המערבי, הכין הרב הורוויץ 'תזכיר' בכתב ידו עבור יו"ר הועד הלאומי יצחק בן־צבי, כדי שישמש נגד טענות הערבים להוכיח את יחס הקדושה של היהודים ובעלותם על הכותל המערבי.

את ישיבת 'שער השמים' ייסד הרב הורוויץ בירושלים העתיקה למול הכותל המערבי בשנת תרס"ו, יחד עם הרב חיים יהודה לייב אוירבך (אביו של מרן הגרש"ז אויערבאך). מבנה הישיבה נהרס כליל במלחמת השחרור והישיבה עברה לעיר החדשה. בשנותיה הראשונות עמד בנשיאות הישיבה הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק.

{תזכיר הרב הורוביץ על הכותל – תצלום מקור+רקע ומ"מ}

ב' בתשרי תשמ"ח (ספטמבר 1987) נפטר אַבָּא קוֹבְנֶר, כבן שבעים, ונטמן בקיבוצו 'עין החורש' שבעמק חפר. קובנר היה משורר עברי, סופר, אמן, חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, פעיל מרכזי נגד הנאצים לאחר השואה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי "בית התפוצות".

בספרו 'על הגשר הצר' (עמ' 121) תאר חוויה מיוחדת שזכה לה בהגעתו לראשונה לכותל המערבי:

"בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין.

אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה מרכזה העבודה, נשמתה – – תפילה.

אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך.

הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי,

ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים –

לעשירי, והאחד לתשעה. אשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר

ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.

תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור.

גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה ולא יותר.

אין משמעות לחיים אם הם – לעצמם. רק בזיקתם אל ההווייה, אל המלים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש – משמעות לעמידה. אחד אבל אחד בציבור".

"וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי (-לחודש תשרי) נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר (=וציוו אשר) יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח, יג-טו).

Einhorn31, Einhorn32 , Einhorn33, Einhorn34

Moldovan36

Gross28, Gross29

Gross30, Gross31

Gross32, Gross33

Gross42, Gross71

Gross76, Gross77

Gross78, Gross79

Gross144, Gross247

Gross248, Gross249

Gross250, Gross251

Gross252, Gross253

Gross254, Gross255

Gross256, Gross257

Gross258, Gross259

Gross260, Gross261

Gross262, Gross263

Gross264, Gross265

ג' בתשרי נקבע ליום תענית לזכרון מותו של גדליה בן אחיקם, מנהיג שארית הפליטה בארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. כשחל ג' תשרי בשבת נדחה הצום למחרת. בעת הישועה השלימה במהרה בימינו יהפך צום גדליה – עם כל צומות החורבן – ליום שמחה ומועד.

לאחר חורבן המקדש וירושלים השאיר נבוכדנצר מלך בבל קומץ יהודים ביהודה ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם, וקבע משכנם במצפה.

עינו של מלך בני עמון היתה צרה בשארית יהודה זו, ולכן שלח את ישמעאל בן נתניה לרצוח את המנהיג גדליהו: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת, וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה" (מלכים־ב כה, כה).

חז"ל אמרו שיום הריגת גדליה נקבע כצום, כפי שיום חורבן המקדש נקבע כצום – "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו" (ראש השנה יח ע"א). אולם הצום והאבל אינו רק על רציחת הצדיק, אלא בעיקר על כך שמעשה זה השלים את חורבן ירושלים והביא להגליית שארית הפלטה שנותרה ביהודה.

* נחלקו רבותינו הראשונים מהו הזמן המדויק בו נהרג גדליה בן אחיקם. לפי הגמרא במסכת ראש השנה והתוספתא במסכת סוכה משמע שגדליה אכן נהרג ביום ג' תשרי, וכך כתב הרמב"ם. אך רבינו ירוחם כתב שנהרג בראש השנה, ומכיון שאסור להתענות ביום טוב, תקנו להתענות למחרתו, כלומר ביום ג´ בתשרי. דבריו הובאו בבית יוסף (סוף סימן תקמט).

האדמו"ר החמישי מלעלוב הרב שמעון נתן בידרמן (נולד בי"ח באייר תרכ"ט) נלב"ע בג' בתשרי תר"צ (1929 למנינם). אדמור"י לעלוב לדורותיהם היו קשורים בקשר נפשי עמוק לכותל המערבי, והדבר ניכר בזיקה החזקה של חסידי לעלוב לכותל עד היום.

האדמו"ר רבי שמעון בידרמן היה אומר שבשביל לזכות לארץ ישראל ישנם שתי עצות: רבי, והשתטחות על קברי אבות (שהיו 'מרכבה לשכינה'). לכן לפני כניסת המרגלים 'לתור' את הארץ, משה רבינו התפלל על יהושע תלמידו, וכלב נשתטח על קברי אבות. ואמנם, הוסיף האדמו"ר מלעלוב, משה רבינו אין אתנו כיום, אולם אותו הכותל המערבי ואותה מערת המכפלה ישנם אתנו גם היום.

(ע"פ ליקוטי דברי דוד, פרשת שלח, ירושלים – תשכ"ח, עמ' כ)

בימי אלכסנדר מלך יון גזרו על היהודים לכתוב בשטרות: "כִּפְרוּ במלכות שמים וְאִמְרוּ אין לנו חלק באלוקי ישראל". כשגברו החשמונאים שינו וכתבו כנגד: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול, הוא כהן לא־ל עליון". ואמנם דעת חכמים היתה שאין ראוי לכתוב שם ה' בשטרות, משום שאדם פורע שטר וקורעו ומשליכו באשפה בבזיון. לכן כשביטלו את הזכרת ה' על השטר עשוהו יום־טוב. (מגילת תענית, ע"פ 'צדה לדרך' לר"מ בר זרח).

בד' בתשרי תרל"ט (1878 למנינם) נלב"ע רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי, מראשוני אבותיה הרוחניים של הציונות הדתית (ע"פ ד"ר רש"ז כהנא).

במאמר 'שלום ירושלים' שחיבר (בתוך כתבי הרב יהודה אלקלעי כרך א, ירושלים תשל"ה, פרק ג אותיות יב-יד, עמ' 71-72) כתב כי יעקב אבינו התפלל לה' שכשיחרב המקדש ישאר הכותל המערבי והשכינה תהא שורה עליו, על מנת שישמש הכותל כמצבה שתבשר כל העת לעם ישראל על ביאת המשיח הצפויה ושיבת המקדש לקדמותו, וממנה ישאבו בגלותם תקוה לגאולה.

הרב אלקלעי גם ציין שם מספר רמזים לכך מן הפסוקים, כגון מהפסוק (ישעיה נא, יב): "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" – "'מנחם' הוא שמו של משיח (סנהדרין צח, ב), 'כם' הוא ר"ת כותל מערבי, לאמר של הכותל המערבי… שיבנה במהרה בימינו, ואל תתייאשו מיָחל למשיח". וכן מהפסוק (בראשית לה, יג): "וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" – "שמ"ן סכומו השכינ"ה [שניהם בגימטריה 390], מכאן אתה למד שביקש שלא תזוז השכינה מן הכותל המערבי לעולם (כדברי חז"ל בשמות רבה ב, ב; ועוד)".

על רקע ריבוי המבקרים ליד הכותל המערבי בעשרת ימי תשובה וחגי תשרי דיווח עתון 'מוריה' ביום ד' בתשרי תרע"ב (1911): "ראש העיריה עומד על דעתו ואומר לתלות את הנרות [מאורי־לוּקס, בהשתדלות הנדיב ר' זליג פרסיץ] בעל־כרחם ושלא ברצונם של המערבים [=הערבים המרוקנים הגרים ליד הכותל]… כמו־כן העמידו מחיצה ארעית של קרשים בחצר כותל־המערבי כדי להפסיק בין האנשים והנשים הבאים להתפלל שמה".

("בחצר כותל־מערבי", מוריה, 26.9.1911, עמ' 3)

ראש העיר דאז היה הערבי-פלסטיני חוסיין אל-חוסייני, שתחת הנהגתו רוצפו רחובות העיר העתיקה, שופרו שירותי הניקיון והתברואה, והחל ביצועו של פרויקט ביוב שמומן גם בידי יהדות התפוצות. מאמצי הפיתוח שלו זכו להערכת תושבי העיר המוסלמים, הנוצרים והיהודים. בראיון לעיתון המצרי "אל-אקדאם" במרץ 1914 עמד אל־חוסייני על כך שהציונות אינה מאיימת על פלסטין, ובשנות מלחמת העולם הראשונה קידם הבנה בין ערבים ויהודים בעיר.

ד' בתשרי תשנ"ג – מנכ"ל 'רשות הדואר' עמוס ברכה כתב במכתב תודה מפרגן לרב הכותל הרב גץ:

"ברצוני להביע בשמי ובשם כל הנהלת רשות הדואר את תודתנו והתפעלותנו מהסיור המאלף והמענין במערות הכותל המערבי.

אין ספק כי סיור זה תרם רבות להבנת הקשר בינינו – אזרחי מדינת ישראל כיום, על כל גווניהם – לבין מורשתנו העתיקה הבאה לידי ביטוי במקום המהווה סמל בלעדי לקשר בין עבר לעתיד.

אודה לך אם תעביר את תודתנו גם למר סולי, אשר ליווה אותנו במהלך הסיור, והסבריו המקצועיים והרהוטים תרמו רבות להבנת הנושא.

כמזכרת מסיור זה ברצוני להעביר לכם אלבומי בולים של רשות הדואר, הכוללים בתוכם ארועים מיוחדים בחיי העם והמדינה".

{תצלום המכתב מארכיון המדינה}

בזמן שבית המקדש קיים, שבעה ימים קודם יום־הכפורים הכהן הגדול פורש מביתו בירושלים ל"לשכת פרהדרין" שבמקדש, כדי להישמר מכל טומאה וללמוד מפי זקני הסנהדרין את הלכות סדר העבודה המוטלות עליו לקראת עבודתו במקדש ביום־הכפורים.

בה' בתשרי תש"א (8.10.40), סיפר יו"ר 'ועד העיר העתיקה' מר וינגרטן לחבר הנהלות הועד הלאומי והסוכנות היהודית יצחק בן צבי, כי שניים ממנהיגי תנועת בית"ר אמרו לו שזה עתה חזרו מן הכותל המערבי אחרי שראו במו עיניהם שכמה אבנים מתפוררות, ושההתפוררות חשודה בעיניהם כי ראו סימנים כימיים בסביבתה, והם בטוחים שהערבים משתמשים בחומרים כימיים כדי לפורר את הכותל. הם היו בהתרגשות גדולה ודרשו לאחוז מיד באמצעים ולפנות לממשלה וכו'. מר וינגרטן, המבקר בכותל מידי יום, אמר שלא ראה דברים חשודים אלו, אך הם עמדו על דרישתם ודיברו על הצורך בחיזוק השמירה הקבועה על יד הכותל. מתוך כך הבין וינגרטן כי אנשי בית"ר חושבים לחדש את "פלוגת הכותל", שהיתה קיימת מאז תרצ"ז ועד לפני כשנה (1937-1939).

"כל הענין הזה היה חשוד בעיני, אולם מכיון שהשאלה היא עדינה ביותר, החלטתי לבקר בעצמי את הכותל בלוית מהנדס מומחה ובלויתו של האדון וינגרטן", כתב בן־צבי. וכך הגיעו לכותל המהנדס פייטלסון, הבקי בעניני אבנים ומחצבות בכלל ובעניני ירושלים והכותל בפרט, ומר וינגרטן יליד ירושלים, ויצחק בן צבי, שאף הוא מבקר בכותל לעתים קרובות מאז היה שם לראשונה בשנת תרס"ד (1904) – ואחרי ששהו שם כשלושת רבעי שעה באו בדעה אחת למסקנה שאין שום סמנים של התפוררות מיוחדת באבני הכותל. אמת כי כמה אבנים מפוררות בהשפעת הגשמים והשמש ובעקבות שורשי עשבים שחדרו בין נקיקי האבנים, אך לא נראו סימני פעולה אנושית חדשה. ה'סימנים הכימיים' שנמצאו אינם אלא סימני זרם מים שפרץ לפני מספר שבועות מבין חגוי האבנים והשאיר כעין שכבה דקה מאוד שיש לה טעם מלוח.

מכל זאת הגיע בן־צבי למסקנה שהדיווח של הביתרי"ם אינו מתאים עם המציאות, ולכן אחת מהשתיים: או שיש כאן בהלת שוא, או שיש כאן כוונה מיוחדת 'להכשיר את הקרקע' לפעולה מהירה לקראת יום כיפור. יתכן שבכך מנסים הם 'ליצור אוירה' נוחה לחידוש "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה. "במקרה זה", כתב בן צבי, "יש להזהר ולאחוז באמצעים כנגד הרפתקאות מסוכנות אשר ניסו בהם אנשים אלו לא פעם, וסכנו בזה את שלום הישוב".

לגבי חיזוק אבני הכותל מפני התפוררות טבעית הנמשכת על פני דורות, בקש בן־צבי מהמהנדס פייטלסון להציע תכנית מתאימה שיוכלו להגישה לממשלה.

(ע"פ מזכר 'פנימי וסודי' מאת יצחק בן־צבי אל חברי ההנהלה)

{מצ"ב תצלום מקור מארכיון המדינה, פ-1 / 890}

ה' בתשרי נולד נפתלי ליעקב אבינו (מבִּלְהָה שפחת רָחֵל).

על־פי המסורה אף נפטר ביום זה לאחר 133 שנה.

בחמישה בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש רבי עקיבא בבית האסורים הרומאי.

יש המתענים ביום זה מפני צרות אלו שאירעו לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).

[ראו בסמוך תאור "תפיסתו והריגתו של רבי עקיבא" ע"פ חז"ל]

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות?…

לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס, מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת־שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת־קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד".

(בבלי ברכות סא ע"ב. עיינו שם לסיפור המלא)

ז' בתשרי נולד זבולון ליעקב אבינו (בנה הששי של לאה אמנו).

על־פי המסורה אף נפטר ביום זה, ומקום קבורתו בצידון, ליד יששכר אחיו.

בשביעי בתשרי (ויש גורסים: בששי) נגזרה גזרה על אבותינו שימותו במדבר בחרב, וברעב, ובמגפה – מפני מעשה העגל.

יש מתענים ביום זה מפני הצרה שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ א-ב).