הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
אנו עומדים בפתח חג השבועות, החג המרומם שאותו אנו מכנים בתפילה: "זמן מתן תורתנו". עם ישראל נוהג לחגוג את חג השבועות בכל שנה מתוך שמחה רבה. מבין שלושת החגים המרכזיים: פסח, שבועות וסוכות, יוצא מן הכלל הוא חג השבועות: את חג הפסח אנו חוגגים במשך שבעה ימים שבהם אין אוכלים חמץ, ובחג הסוכות אנו יושבים בסוכות ונוטלים לולב. שונה מהם הוא חג השבועות, אותו אנו חוגגים יום אחד בלבד, וללא מצוות מיוחדות. מה מהותו של חג השבועות? ומה מקורה של השמחה ביום זה?
במקרא אנו מוצאים תיאור קדום של חג השבועות, שנחגג בירושלים לפני כמעט שלושת אלפים שנה:
וכשמוע אסא הדברים האלה… ויקבוץ את כל יהודה ובנימין… מאפרים ומנשה ומשמעון… וייקבצו ירושלים, בחודש השלישי לשנת חמש עשרה למלכות אסא. ויזבחו לה' ביום ההוא… ויבואו בברית לדרוש את ה' א-לוקי אבותיהם, בכל לבבם ובכל נפשם… ויישבעו לה' בקול גדול, ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות. וישמחו כל יהודה על השבועה, כי בכל לבבם נשבעו, ובכל רצונם ביקשוהו, ויימצא להם, וינח ה' להם, מסביב.
(דברי הימים-ב טו, ח-טו)
המקרא מתאר בפסוקים אלו מעמד רב רושם ומלא רגש של ברית מחודשת אותה כרתו בני יהודה עם א-לוקים. מי שהוביל מעמד זה היה אסא מלך יהודה, שכפי המתואר במקרא היה מלך צדיק שצעד בדרכים ישרות. קודם לכריתת ברית זו, יצא אסא למסע טיהור הארץ מעבודת אלילים, ומיד אחר כך קיבץ את בני יהודה, ויחד באו בברית מחודשת עם א-לוקים. על פי הנאמר במקרא, אירוע זה התקיים בחודש השלישי – חודש סיוון. המתרגם הקדום של ספר דברי הימים מוסיף ומציין, כי התאריך בו הוא התרחש היה ו' בסיוון – חג השבועות.
בתורה, חג השבועות הוא חג הקרבת 'מנחת הביכורים' בבית המקדש – שני לחמים הנאפים מראשית קציר החיטים. חג השבועות מכונה גם 'חג הקציר', שבו חוגגים את סיום תקופת הקציר. אין התורה מזכירה את הקשר שבין חג השבועות ליום מתן תורה בהר סיני, זאת למרות שהוא חל באותו תאריך בשנה. חכמי ישראל הם אלו שהורו להזכיר בתפילת החג את 'זמן מתן תורתנו', ועד ימינו בחג השבועות אנו חוגגים את קבלת התורה ומעמד הר סיני.
בסיפור על המלך אסא, אנו מוצאים עדות מן המקרא לציון חג השבועות כיום מתן תורה. ממנו אנו יכולים ללמוד גם את האופן שבו חוגגים את מתן התורה, ואולי אף את הטעם לכך שבתורה אין מצווה המקשרת בין חג השבועות לקבלת התורה.
אי-אז במדבר סיני, נגלה א-לוקים בעולם, באש ועשן, בקולות ובברקים, וכרת ברית בין השמים ובין הארץ, בין א-לוקים ובין האדם. במסגרת ברית זו, הפכנו להיות נציגיו של א-לוקים עלי אדמות, שגרירים שמימיים של טוב, צדק, מוסר ורוממות. הופעה א-לוקית זו הייתה חד-פעמית: מאז, אין א-לוקים שב ומתגלה עוד בעולם במלוא הדרו. אנו עשויים לתהות, מדוע אין עוד התגלויות א-להיות כאלו במהלך ההיסטוריה, מדוע אין א-לוקים מתחזק את הברית הזה שבינו לבין האדם?! התשובה לכך פשוטה בתכלית: תוכן הברית שנכרתה בהר סיני, הוא שמעתה האדם הוא האחראי להופעה הא-לוקית בעולם. אין א-לוקים מופיע שוב, מכיוון ששאיפתו היא שנוכחותו בעולם תתבטא דווקא דרך עם ישראל, על ידי אור המוסר והיושר שהם מפיצים בעולם.
אין אנו מצווים לחגוג את טקס מעמד הר סיני, מכיוון שאין טעם לשחזר אותו. מעמד הר סיני התקיים במדבר, מקום ללא ייחוד תרבותי או גאוגרפי, מכיוון שאין משמעות מיוחדת למקום בו התגלה א-לוקים, או לתאריך בו הוא נגלה, אלא למה שהאדם נושא בליבו מהתגלות זו. כשהאדם מתנהל בהתאם לחוקי הצדק והמוסר אותם נתן לנו א-לוקים בהר סיני, הוא בעצם חוגג בכל יום ובכל רגע את קבלת התורה.
אם ברצוננו לחגוג את התאריך בו ניתנה התורה, אנו יכולים לחגוג אותו כפי שחגגו אותו המלך אסא ובני יהודה, כעם וכיחידים: לכרות מחדש את הברית הישנה שבין א-לוקים לאדם, ולהפנים מחדש בליבנו את המחוייבות והרצון לברית זו. על פי המובטח במקרא, מחוייבות זו נענית אף היא במחוייבות א-לוקית לאדם: לשגשוג, לצמיחה ולשלום.
