חג השבועות תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בערבו של יום חמישי הקרוב ניכנס כולנו, בני ובנות העם היהודי, אל חג השבועות – "זמן מתן תורתנו". ביום זה התרחש המאורע המכונן, החשוב ביותר בתולדות העם היהודי: מעמד הר סיני. במעמד זה שמע העם כולו את 'עשרת הדיברות' – תמציתה של התורה כולה. המקרא מתאר ש'עשרת הדיברות' היו התגלות א-לוקית ייחודית, שבה נשמעו הדברים מפיו של א-לוקים בעצמו. כמובן, לא-לוקים אין גוף וגם לא פה. הכוונה בדברים אלו שההתגלות הייתה ישירה ולא עקיפה באמצעות שליח כמשה רבינו.
כאשר התורה מתארת את ההכנות לקראת מעמד הר סיני, היא מספרת על בני ישראל שנדדו במדבר והגיעו למרגלות ההר –
"ויחן שם ישראל נגד ההר"
(שמות יט, ב).
רש"י מדייק את לשון היחיד "ויחן", השונה משאר תיאורי החניות של בני ישראל במדבר שבהם נאמר "ויחנו" בלשון רבים. על כך כותב רש"י את הדברים הבאים:
ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת.
(רש"י לשמות שם)
החניה למרגלות הר סיני הייתה מיוחדת. הייתה בה אחדות "כאיש אחד בלב אחד". הרב פינחס הורביץ, רבה של פרנקפורט שבגרמניה בסוף המאה ה-18 ומתלמידיו של המגיד ממזריטש – מאבות תנועת החסידות, מפרש בספרו 'פנים יפות' כי אחדות זו הייתה תנאי הכרחי לקבלת התורה. הוא ממשיל את עם ישראל לגוף האדם – "כאיש אחד": כאשר כל אחד מהאיברים קיים לבדו, אין בו חיות; רק כאשר האיברים כולם מתאחדים הם מסוגלים לתפקד כגוף חי. גם עם ישראל כך: כאשר העם מפולג ומסוכסך, הוא איננו מתפקד כגוף חי ואינו ראוי לקבל את התורה. רק כאשר העם יודע לחיות באחדות הוא נעשה ראוי לקבלת התורה.
אצל רבים "אחדות" משמשת כסיסמה קלה מדי. אחדות אינה נוצרת כאשר כל אדם מצפה שהזולת יתחשב בו אלא כאשר הוא עצמו לומד להכיל את הזולת וללכת לקראתו. במילים אחרות: התנאי לקבלת התורה הוא התנהלות בינאישית תקינה שמתחילה מן היחיד והולכת ומתפשטת ומשפיעה על העם כולו.
התלמוד מספר על חכם בן המאה השנייה בשם רבי חייא שהבחין בהיעדר בתי ספר לילדים ודאג משכחת התורה בדורות הבאים. באותם ימים היו לומדים מתוך מגילות קלף ורבי חייא היה צריך לייצר מגילות כאלו לצורך הלימוד.
כך מסופר עליו:
הוא זרע כותנה וכאשר היא צמחה עשה ממנה רשתות צייד. ברשתות אלו הוא צד צביים, האכיל את בשרם ליתומים עניים ומן העור ייצר מגילות שעליהן כתב את חמישה חומשי תורה ומהן לימד ילדים
(מסכת בבא מציעא דף פה).
אם נבחין, בסיפור זה קיים פרט אחד שאיננו חלק מתהליך יצירת המגילות: האכלת בשר הצביים ליתומים עניים. זהו אומנם מעשה נאצל, אך מדוע פרט זה מסופר כחלק מן התהליך?
מדוע משנה לנו מי אכל את הבשר? התשובה היא שאכן, מעשי חסד הם חלק בלתי נפרד מלימוד התורה. אדם הרוצה להתחבר אל התורה ולזכות לקבל אותה נדרש להתמקד לא רק בלימוד התורה אלא גם ביחסים תקינים עם הזולת, ובפרט עם האדם הנזקק והמסכן.
ברחבי העולם היהודי מפורסמת ישיבת "פוניבז'" בבני ברק, אחת הישיבות הגדולות והחשובות ביותר. אך לא רבים יודעים שהאדם שהקים את הישיבה בעמל רב, הרב יוסף שלמה כהנמן (1886-1969), הקים לצידה מוסדות רווחה שיועדו בתחילה לילדים שורדי השואה ולאחר מכן לילדי עולים ומשפחות נזקקות. בכך הוא גילם את דרכו של רבי חייא, הדרך שאינה מפרידה בין מעשי חסד לפיתוח עולם התורה.
בחג השבועות נהוג בתפוצות ישראל לקרוא את מגילת 'רות'. מגילה זו מספרת על שורשיו המשפחתיים של דוד המלך, כאשר במרכזה של המגילה עומדת רות – אישה שהצטרפה לעם היהודי מתוך נאמנות לחמותה האלמנה והענייה, וזכתה שממנה תצא השושלת של מלכי בית דוד. נימוקים רבים ניתנו לקריאת המגילה בחג השבועות, אך דומה שדברים הכתובים במדרש מספקים את הטעם ההולם ביותר. המדרש שואל:
"מגילה זו – אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה?".
במילים אחרות: מה באה מגילת רות ללמדנו? איזו תועלת אנו אמורים להפיק ממנה? האם מדובר בסיפור היסטורי בלבד? תשובת חכמי המדרש היא:
"ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים"
(מדרש רות רבה פרשה ב).
אותה אישה אלמונית שגמלה חסד עם חמותה, זכתה וממנה יצאה מלכות בית דוד.
כאשר אנו עומדים בחג השבועות ומשחזרים בלבותנו את מעמד הר סיני וקבלת התורה, אנו נקראים לזכור שהתורה איננה עומדת לעצמה, מנוכרת לאנושות. התורה היא תורת חיים, תורת חסד – תורה שבשביל לקבל אותה צריך, קודם כל, להיות "בן אדם" במובן המלא של המושג.