פרשת בשלח תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת בשלח היא פרשה היסטורית, בה מסופר לראשונה על עם שלם, שלאחר שיעבוד קשה ומפרך שנמשך שנים רבות יוצא לחירות עולם.
אפשר לנסות ולדמיין את ההתרגשות העצומה של אותם אנשים: הם בדרכם לפגוש את האלוקים, לקבל תורה, ולהפוך לעם שאמור להשפיע מבחינה מוסרית וערכית על האנושות כולה.
כחלק מביטויי החירות ושכרון השחרור, טבעי שמי שהיה עבד – שכל פעולה שלו דרשה אישור, ושלא היה לו דבר משלו – ישתעשע עתה ויהנה מן השפע שנפל בחלקו. הכסף והזהב הרבים שבני ישראל נטלו מן המצרים, כמתואר בפרשה הקודמת, עוררו התלהבות גדולה והתעסקות טבעית ברכוש. הדבר מובן ואף לגיטימי: מותר לאדם שזה עתה יצא מעבדות להרגיש בעל ערך, מעמד ומשמעות.
ובתוך כל ההמולה הזו מתוארת בתורה סצנה אחת הנושאת עמה מסר עקרוני על תפיסת החיים והדרך הראויה לחיות לפיה. וכך נאמר בתורה:
"וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם"
(שמות יג, יט)
בעוד שבני ישראל עסוקים ברכוש שנטלו ממצרים ובמחשבות על עתידם, משה רבנו עוסק במשימה שונה לחלוטין: קיום הבטחה עתיקה ליוסף הצדיק. יוסף השביע את בני ישראל כי ביום שיצאו ממצרים, יעלו עמם את עצמותיו ויקברוהו בארץ ישראל, בעיר שכם – המקום שממנו ירד למצרים בראשית דרכו.
לא הייתה זו משימה פשוטה. היא דרשה מאמץ, חיפוש ונחישות. על כך מספרים חז"ל בתלמוד בבלי:
"בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י, ח) "חכם לב יקח מצות"
"ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך – מוטב, אם לאו – הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף"
(מסכת סוטה יג ע"א)
התלמוד משבח את משה על התנהגות יוצאת דופן. בעוד שהעם כולו עסוק בהנאה מחירותו ובביטחון הכלכלי לעתידו האישי, משה מניח את טובתו האישית בצד ומתמסר לעשייה מוסרית נכונה לאותו רגע. זוהי תכונת יסוד של מנהיג אמיתי, לפעול מתוך אחריות כללית, ולמלא את זמנו בתוכן בעל ערך נצחי.
בעוד שבני ישראל עוסקים בצרכי הגוף – כסף וזהב – משה עוסק בצרכי הנפש: במצוה.
לעיתים נדמה לנו, כאנשים מן השורה, שבסופו של דבר על כל אדם לדאוג לעצמו. קל לשכנע את עצמנו שאם נעסוק בצרכיהם של אחרים, נפסיד מכך. אולם המסורת היהודית מלמדת: מעשייה טובה למען הזולת – לעולם לא מפסידים.
יוסף טורח לקבור את אביו יעקב בארץ ישראל, ואינו מפסיד מכך – אלא זוכה שמשה רבנו עצמו עוסק בקבורתו. משה, מצדו, זוכה לכך שהקב"ה עצמו עוסק בקבורתו. כל חוליה בשרשרת של נתינה מולידה שכר גבוה ממנה.
לא אחת אנו נקלעים למצבים בהם נדרשת יוזמה, אחריות או עזרה. הנטייה הטבעית היא לומר: "זה לא קשור אלי". אך "חכם לב יקח מצות". יש אנשים שבכל מקום מחפשים היכן ניתן להועיל, כיצד לעשות טוב. לעיתים נדמה שהם מפסידים זמן או הנאה – אך הרווח מובטח וחוזר אליהם כפליים. כפי שאמר החכם מכל אדם (קהלת יא, א): "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
הערכים הללו נדמים לעיתים ככאלה שנסוגו לשוליים. בחברה המודרנית לא תמיד זוכה להערכה מי שמקדיש את זמנו לעשיית טוב לאחרים. ואף על פי כן, על האדם לשאוף לבנות לעצמו שם טוב — להיות מוכר כמי שבכל מקום שאליו הוא מגיע מחפש כיצד להועיל. לדעת לזהות את הרגע, להתבונן סביב ולשאול מי זקוק לעזרה, ולהפוך גם מפגש שגרתי או אירוע סתמי להזדמנות של נתינה והפצת טוב.
מסופר על אחד מצדיקי הדורות שנשאל מה סוד כוח דבריו – שכל היוצא מפיו מתקיים. הוא השיב כי הקפיד תמיד לרוץ לעשות בקשות זולתו בשמחה ובהתלהבות, ועל כן גם בורא העולם שמח למלא את בקשותיו.
אנו רגילים לומר: "מצוה גדולה להיות בשמחה". אולי נכון לאמץ גם ניסוח משלים: "שמחה גדולה להיות במצוה". אם נשמח בעשיית הטוב – השמחה תקרין גם על סביבתנו.
