בין רומא לירושלים

פרשת תולדות – תשפ"ה

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

עשרים שנות ציפייה עקרות, מסתיימות בתחילת פרשתנו, כאשר הק-ל נעתר ליצחק, ורבקה נפקדת בפרי בטן. אלא שההריון קשה מאוד לרבקה, והיא חוששת לגורל העובר. היא הולכת לשאול את ה' – אצל בנו של נוח – האומר לה את דבר ה' כי היא נושאת תאומים ברחמה, שני גויים המייצגים שתי תפיסות עולם מנוגדות העתידות לשלוט זו על זו.

רבי חיים בן עטר (1696-מרוקו – 1743-ירושלים) מדגיש בפירושו הנערץ 'אור החיים' כי:

"משונה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה משניים – יהיו השניים נוחים וטבעם שווה כאומרו 'תאומי צבייה'…מה שאין כן הריונך… שהם שונים מטבע התאומים, כי מהבטן עצמה אינם נוחים זה לזה ומשונים מזגם וטבעם".

ההבדל התהומי בין התאומים יעקב ועשיו, אינו תוצאה של מטען גנטי שונה או רקע משפחתי חינוכי. יעקב ועשיו מייצגים במהותם שתי נקודות קיצון הפוכות כל כך, עד שאין הם יכולים להתקיים בצוותא, אפילו בתשעת חודשי ההיריון.

הניגודיות בין התאומים אינה מקרית, הם עתידים להתפתח בכיוונים שונים בתכלית. כבר ברגעים הראשונים לחייהם, בולט השוני כאשר עשיו נולד כשהוא 'עשוי' כלומר מוכן ומזומן, מפותח דיו ומחובר לחיים של עשייה בעולם המעשה. בעוד יעקב נולד כשידו אוחזת בעקב עשיו, כאילו הוא זקוק לנקודת אחיזה בכדי לצאת אל העולם.

כשגדלים הנערים הולך ומתרחב הפער ביניהם. עשיו מתגלה כאיש שדה – כלומר, איש העולם השולט בכוח הזרוע, כובש ומרחיב את אזור המחיה שלו. יעקב אחיו הוא יושב אהלים. עוסק בחיי רוח, ומתעמק במושכלות.

אלפי שנים מאוחר יותר, ניצבות זו מול זו רומא- אדום וירושלים – צאצאי עשיו ומבשרות כל אחת בדרכה את בשורתה הייחודית, כאשר הדיכוטומיה ברורה. כיבושיה של האימפריה הרומית, מתרחבים הרבה מעבר לגבולות אירופה. בכל מקום אליו מגיעים חייליה של רומא, הם משנים סדרי עולם. הרומאים שולטים בעולם הזה ללא מעצורים, ומעצבים אותו מחדש על פי צרכיהם.

ירושלים היא עיר רוח. נביאיה ושופטיה עוסקים במוסר של חמלה ודאגה לזולת. עבודת הבורא, והפיכת החומרי למקודש. אין לה לירושלים שאיפות אימפריאליסטיות, והפן היחיד בו היא מתיימרת להיות עיר עולם, הוא בית המקדש השוכן בה, ועליו מתפלל שלמה המלך שבנה אותו לראשונה:

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ, אֶל הַתְּפִלָּה… וְגַם אֶל הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה…"
(מלכים א, ח)

אלפי שנים חלפו, אך הניגודיות של רומא וירושלים מוסיפה להתקיים בעולמנו. כוח מול מוח, חומר מול רוח. תרבותה של רומא המרוממת את החזק והשרירי, המפותח כלכלית והמשדר עוצמה ויוקרה. ומנגד, ירושלים המבקשת להפיץ את אורה, את החכמה ואהבת האדם, ואת החמלה לחלש.

המתח בין גיבורי רומא לחכמי ירושלים לא יימשך לעד. הנביא עובדיה שהיה גר צדק אדומי, כלומר מזרע 'עשיו – הוא אדום' ונבואתו הקצרה (פרק אחד בן 21 פסוקים) עוסקת כולה במתח שבין האחים התאומים יעקב ועשיו, מסיים את נבואתו בפסוק זה:

 "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה".
(עובדיה א, כא)

בגאולה הקרובה נזכה לראות כולנו – כל יושבי תבל, את סיומו הטוב של הסיפור שתחילתו בבית יצחק ורבקה, והוא חוצה יבשות בין  רומא וירושלים, עד לניצחון הרוח על הכוח, וגילוי מלכות ה' בעולם.