למה בני ישראל לא באו למקדש בירושלים?

פרשת ראה – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

זה עתה עברנו את תקופת "בין המצרים" שהסתיימה בצום "תשעה באב". בתקופה זו הפנינו את תשומת לבנו לחלל שעדיין פעור במציאות הלאומית של העם היהודי: חסרונו של בית המקדש. והנה, בפרשת השבוע, אנו פוגשים שוב נושא זה והפעם מזווית חיובית ואף שמחה. בפרשת 'ראה' אנו קוראים את עיקרון "ריכוז הפולחן": על בני ישראל המתכוננים להיכנס אל ארץ ישראל, נאסר להקים מקדשים, במות ומזבחות בכל מקום, אלא אך ורק "במקום אשר יבחר ה'".

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים… על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן… לא תעשון כן לה' א-לוקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-לוקיכם מכׇל שבטיכם לשום את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה
(דברים יב, ב-ו)

ושוב בהמשך:

והיה המקום אשר יבחר ה' א-לוקיכם בו לשכן שמו שם – שמה תביאו את כׇל אשר אנכי מצווה אתכם… ושמחתם לפני ה' א-לוקיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם… השמר לך פן תעלה עולותיך בכׇל מקום אשר תראה! כי אם במקום אשר יבחר ה', באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך
(שם שם, יא-יד)

הכנענים היו עובדים את אליליהם על פסגות ההרים, והיו מקדשים עצים נישאים ובולטים כמקום פולחן. בני ישראל נצטוו שלא לאמץ את תרבות הפולחן הכנענית אלא לייחד מקום מסוים שבו ייבנה המקדש ורק בו יקריבו את הקורבנות. לימים, מי שבנה את המקדש בירושלים היה שלמה המלך, כפי שמתאר בהרחבה ספר מלכים א'.

אך האם ציווי זה בוצע כראוי? האם בני ישראל אכן הקריבו קורבנות רק במקדש שבירושלים? ספרי הנביאים ולצידם הממצאים הארכיאולוגיים מספרים סיפור אחר: מלבד תקופות קצרות בימי המלך חזקיהו והמלך יאשיהו, התקיים פולחן יהודי בכל רחבי הארץ, בבמות ובמקדשים. מתברר שהיה קושי גדול לבצע את הציווי לרכז את הפולחן במקדש אחד בלבד. השאלה היא: מדוע היה קשה כל כך לאבותינו לציית לצוו האוסר על הקרבת קורבנות ברחבי הארץ?

באופן מפתיע, את התשובה לכך נוכל לקבל מפיו של שר אשורי ששמו רבשקה. בשנת 701 לפני הספירה, סנחריב מלך אשור יצא למסע כיבושים באזור ארץ ישראל, והחריב את רוב ממלכת יהודה מלבד ירושלים הבירה שבה נשאר חזקיהו המלך. מסע זה מתועד במקרא, ב'מנסרת סנחריב' (כרוניקה אשורית) ובאופן ויזואלי – ב'תבליטי לכיש' המפורסמים שנמצאו בארמונו של סנחריב בעיר נינווה.

סנחריב שלח את רבשקה, השר האשורי, לשכנע את תושבי ירושלים להניח את נשקם ולהיכנע לצבא האשורי. "נאום רבשקה" שנאמר מול חומות ירושלים, הוא תיעוד קדום של לוחמה פסיכולוגית מקצועית. בתוך הדברים פנה רבשקה אל החיילים שעל החומה ואמר להם את הדברים הבאים:

וכי תאמרון אליי "אל ה' א-לוקינו בטחנו" – הלוא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו ויאמר ליהודה ולירושלי͏ם "לפני המזבח הזה תשתחוו בירושל͏ים"!
(מלכים ב' יח, כב)

רבשקה הצביע על זווית הפוכה מזו שבפרשת השבוע. לטענתו, ריכוז הפולחן בירושלים הוא גם צמצום הפולחן, ומן הסתם א-לוקים אמור לכעוס על כך! מסתבר שזו הייתה מחשבתם של בני ישראל הקדומים שלא צייתו לצוו על ריכוז הפולחן ב"מקום אשר יבחר ה'". הם הרגישו כי צווי זה מרחיק ומנתק אותם מעבודת א-לוקים, כאשר הם יכולים להקריב קורבנות אך ורק בירושלים. מתוך מחשבה ראויה זו ומתוך הרצון הטוב לזכות בקירבת א-לוקים מתמדת, הם שגו ולא צייתו לחוקי התורה.

זהו רק סיפור אחד שבו מבט בוחן, ולפעמים מידע שולי שנעלם מן העין, מגלה שמאחורי מעשה שאינו ראוי עומדת כוונה טובה ורצויה. עלינו ללמוד מכך לא לשפוט בחומרה אדם שאינו נוהג כראוי אלא להתחשב גם בכוונה הטובה המניעה את האדם. ומאידך, אנו נקראים לאזן בין הכוונות הטובות ובין ההיצמדות לחוק – כוונה טובה אינה מתירה מעשים אסורים!