פרשת ראה – תשפ"ב
הרב הגאון שואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע 'ראה' אנו פוגשים מצווה נדירה המתקיימת אחת לשבע שנים, ובימינו – כפי שנראה בהמשך – היא הפכה להיות נדירה ביותר וכמעט שאין מי שמקיים אותה. עם זאת, רוחה של מצווה זו והמניעים שלה השפיעו ועודם משפיעים על המורשת היהודית ועל תרבותו של העם היהודי עד ימינו. הכוונה למצוות 'שמיטת כספים'.
מצווה זו עוסקת בהלוואות שבין אדם לזולתו. אדם שהלווה לרעהו סכום כסף, נדרש – אחת לשבע שנים, עם סיומה של שנת השמיטה – לוותר על החוב ולא לגבות אותו. מצווה זו נשמעת בימינו בלתי אפשרית. היא עלולה למוטט את הכלכלה המודרנית המבוססת על אשראי זמין. קיומה בימינו של מצווה זו, כפשוטה, עלול להוביל לעושק ולניצול שאינו הוגן. אם רק נחשוב על סיטואציה שבה הבנקים מוחלים על כל החובות, הרי שבאותו רגע הבנקים יתמוטטו והכלכלה תיחרב. לשם כך קיים פיתרון הלכתי המכונה 'פרוזבול'. אין כאן המקום להיכנס אל הפרטים המעשיים של פיתרון זה, אך הוא מציע דרך כשרה לגבות את החובות גם לאחר סיום שנת השמיטה.
בעת העתיקה, כאשר הכלכלה הייתה מבוססת על חקלאות ולא על אשראי, הלוואות נועדו לנזקקים בלבד. מי שהגיע עד כדי נטילת הלוואה מחברו, היה במצב כלכלי גרוע במיוחד. מצוות 'שמיטת כספים' מתייחסת למצב כזה, ויוצרת אחת לשבע שנים, מציאות כלכלית המקנה הזדמנות גם לאותו עני: כל החובות נמחקים.
כמובן שמצווה כזו עלולה להביא גם נזק שהתורה מתייחסת אליו במפורש:
הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: 'קרבה שנת השבע, שנת השמיטה' ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא!
נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו!
(דברים טו, ט-י)
התורה מצווה עלינו להלוות בנדיבות לאותו "אחיך האביון" ולא לחשוש מהנזק שבשמיטת החובות. תמורת זאת הוענקה הבטחה א-לוקית ברורה:
כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך!
(שם)
ספר 'החינוך' הוא ספר שנכתב במאה ה-13 על ידי מחבר שהעדיף להעלים את זהותו, והוא עוסק בפירוט מצות התורה, הטעמים להן ועיקרי הלכותיהן. לימוד ספר זה יכול להיות מבוא מצוין להכרת היהדות, ואכן, הספר התקבל בכל תפוצות ישראל כאחד מספרי היסוד בארון הספרים היהודי. בקשר למצוות 'שמיטת כספים' כותב בעל ספר החינוך שמצווה זו נועדה כדי:
ללמד נפשנו במידות המעולות מידת הנדיבות ועין טובה, ונקבע בלבבנו [את] הביטחון הגדול בה'… וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאוד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נישא קל וחומר בנפשנו לאמר: 'אפילו הלויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה אמרה התורה להשמיט בידו את המלוה – שלא לגזול ושלא לחמוס משלו ודאי שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון'.
(ספר החינוך, מצווה תעז)
מצווה זו מלמד בעל ספר החינוך, נועדה למספר מטרות המשתלבות זו בזו: לרכוש את מידת הנדיבות, לסגל לעצמנו עין טובה ופירגון כלפי הזולת, להתרגל לבטוח בא-לוקים שהורה לנו למחול לאחינו האביון על חובו, וגם – לתפוס מרחק בטוח מן הגזל והחמדה של רכוש הזולת.
כאמור, הכלכלה המודרנית אינה מאפשרת כמעט את קיומה של מצווה זו, ולשם כך קיים פיתרון הלכתי מסודר. עם זאת, קיימות יוזמות שונות לקיומה של המצווה באמצעות תרומה לנזקקים המוגדרת כ'הלוואה' ובסיום שנה זו – שנת השמיטה – החוב נמחק וההלוואה הופכת למענק.
ובכל מקרה, המסרים של מצווה זו חלחלו עמוק אל התרבות היהודית. הנדיבות, העין הטובה, יחד עם הביטחון בא-לוקים – הן תכונות הבסיס של העם היהודי, ואנו רואים לעצמנו זכות להמשיך מורשת יקרה זו.
