האדם הזוכר: פיתרון לסיכוני חברת השפע

פרשת עקב – תשפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי ומקומות הקדושים

בפרשת 'עקב', שהיא חלק מנאומו האורך של משה רבינו, מופיע קטע מפורסם למדי שבו מזהיר משה את עם ישראל מפני חטא הגאווה שעלול לבוא בעקבות הצלחה ושפע כלכלי. משה מפרט את השפע הכלכלי הצפוי לבני ישראל בארץ ישראל – שבפיתחה הם חונים ואליה הם עומדים להיכנס:
פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה
נשמע נהדר.

מה יכול להשתבש בחיי רווחה שכאלה? מה רע בחיי שפע נפלאים שהאדם זוכה ליהנות מפירות עמלו? מתברר שגם בחיי שפע יש סיכון:

ורם לבבך ושכחת את ה' א-לוקיך – המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים; המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים; המוציא לך מים מצור החלמיש; המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך… ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה
(דברים ח, יב-יז)

השפע עלול לגרום לשיכחה. האדם המצליחן נמצא בסיכון לשכוח מאיפה הוא בא, מי דאג לו בדרך, מי הרים אותו כשנפל, עם אלו קשיים הוא התמודד עד שהגיע אל ההצלחה.
השיכחה הזו מסוכנת, קודם כל לאדם עצמו, אך גם לחברה כולה. האדם שאומר בלבבו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה", מתמלא בגאווה ובזחיחות והופך לנרקיסיסט. הוא מפסיק לראות את הזולת, להכיר טובה, לדאוג לרווחת החברה, ובמקרים קשים – כאשר יידמה לו שקיימת התנגשות בין האינטרס העצמי שלו לאינטרס החברתי, הוא אף מסוגל להזיק לחברה ולבגוד בה.

חברת שפע היא חברה בסיכון. משה רבינו דואג, מפני זה לקראת סיומו של ספר דברים משה קורא בפני בני ישראל את 'שירת האזינו', ובה הוא מביע שוב דאגה זו כשהוא אומר במילים ציוריות:

ירכיבהו על במותי ארץ / ויאכל תנובות שדי
ויניקהו דבש מסלע / ושמן מחלמיש צור
חמאת בקר וחלב צאן / עם חלב כרים ואילים
בני בשן ועתודים / עם חלב כליות חיטה / ודם ענב תשתה חמר.
וישמן ישורון ויבעט / שמנת עבית כשית
ויטוש א-לוה עשהו / וינבל צור ישועתו.
(שם לב, יג-טו)

כיצד מתמודדים עם הסיכון? למשה יש פיתרון: באמצעות תזכורות חוזרות ונשנות.

וזכרת את ה' א-לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חייל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה
(שם ח, יח)

האדם הזוכר הוא האדם המוסרי. האדם הזוכר הוא האדם שאיננו שוקע בשביעות רצון עצמית, בגאווה ובנרקיסיזם.

הזיכרון מציב בפני האדם את העובדה הפשוטה: אף אחד מאיתנו, ממש אף אחד, לא היה יכול להצליח ללא עזרה – בין עזרה מא-לוקים, מה שמכונה ביהדות "סייעתא דשמיא"; ובין עזרה מבני אדם אחרים.

אף אחד מאיתנו לא יצר בכוחות עצמו את כישוריו, ואין מי שהצליח בלי תמיכה של לפחות אדם אחד שנתן בו אמון ולפעמים גם תמך בו בדרכים נוספות.
נכון, אין הצלחה ללא עבודה קשה שקדמה לה, אך מי נתן לנו את הכוחות לעבוד? מי העניק לנו את הכישורים המתאימים? מי זרק במוחנו את הרעיון המוצלח?

אדם שזוכר את מי שסייע לו בדרך, את העזרה הא-לוק ית ואת העזרה האנושית, הוא אדם טוב יותר. אדם שנושא זיכרונות אלו ירצה להמשיך הלאה את שרשרת ההטבה ולהעניק גם לזולת זיכוי להצלחה.