הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
אנו עומדים בפתחו של חג הפסח, החג שחוגג עם ישראל בכל תפוצותיו מדי שנה, כבר אלפי שנים, מאז שיצאו אבותינו ממצרים ועד היום הזה. המאפיין הייחודי של חג זה הוא איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה: בשבעת ימי החג אסור לאכול חמץ – מאכל העשוי מדגנים שתפחו או נרטבו בתהליך הייצור, ובלילה הראשון של החג, 'ליל הסדר', יש מצווה לאכול מצה – לחם שנאפה במהירות ללא תפיחה.
בליל הסדר אנו מקיימים מספר מצוות: אכילת מצה, אכילת מרור – ירק בטעם מריר, שתיית ארבע כוסות יין, סיפור יציאת מצרים ואמירת 'הגדה של פסח'. את המצה יש לאכול ב'הסיבה' – תנוחה המפגינה שחרור וחירות, וכך יש לשתות גם את ארבע הכוסות. כל אחת ממצוות אלו מביעה זיכרון מסוים או הבעה של מצב קיומי. נפרט אותן לפי סדר האירועים שאותם הם באים להזכיר או להביע.
המרור מבקש להזכיר לנו את התקופה החשוכה והמרירה של השיעבוד שהוטל על אבותינו במצרים. אנו מבקשים לזכור את הקושי כדי לחוות את הגאולה כראוי. אילו לא נזכיר לעצמנו את תקופת השיעבוד הקשה, לא נוכל להעריך ולהודות על השחרור והיציאה לחירות.
המצה מבקשת להחיות את הרגעים הגדולים של הגאולה. בלילה הגורלי שקדם ליציאה ממצרים התכנסו בני ישראל בבתיהם וערכו סעודה של קורבן הפסח יחד עם מצות. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים הם ביקשו להכין להם צידה לדרך, אך היציאה נעשתה בזריזות והם לא הספיקו לאפות לחם ראוי, ולכן אפו בזריזות את הבצק בלי שיתפח. לזכר גאולה זו אנו אוכלים מצה בתנוחת החירות – ה'הסיבה'.
ארבע כוסות היין שגם אותן אנו שותים בתנוחת 'הסיבה', מסמלות את המצב שאחר הגאולה – החירות. כאנשים העומדים ברשות עצמם, ולא עוד תחת עול השיעבוד המצרי, אנו מתרווחים בנחת ושותים יין. ארבע הכוסות מרמזות לארבעת שלבי הגאולה כפי שהבטיח א-לוקים למשה לפני היציאה ממצרים:
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם…, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לוקים"
(שמות ו, ו-ז).
בסיפור יציאת מצרים אנו מספרים את סיפורו של עם ישראל מראשיתו: האבות – אברהם, יצחק ויעקב – הירידה למצרים, תקופת השיעבוד המר, עשרת המכות שהעניש א-לוקים את המצרים המשעבדים והיציאה לחירות. חכמים קובעים כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". איננו עוסקים בליל הסדר בסיפור היסטורי עתיק אלא מנסים להחיות את החוויה של הגאולה ושל החירות, ומבטאים חוויה זו בסעודה חגיגית ומפוארת, כפי שנפסק ב'שולחן ערוך': "יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו".
ליל הסדר ממקד אותנו באמצעות המצוות שאנו מקיימים בו – בעבר ובהווה. בעבר של השיעבוד במצרים, ובעבר – שאנו הופכים להווה – של הגאולה והחירות. אין זה מקרה שלילה זה הוא הלילה שעליו נאמר "והגדת לבנך". זהו הלילה שבו אנו מעבירים את לפיד המורשת היהודית לדור הבא, לדור העתיד. לשם עיצובו של העתיד אנו חייבים לזכור את העבר ולחיות את ההווה. העבר חשוב, שכן הוא נוטע את שורשינו באדמה עתיקה, בהיסטוריה מופתית של עם שלא התייאש מנשיאת הבשורה הרוחנית. רק מי שנטוע בהיסטוריה ובמורשת היהודית יכול להתקדם לעבר עתיד יהודי ראוי. "בזכירה – סוד הגאולה" אמר רבי ישראל 'בעל שם טוב', מייסד תנועת החסידות.
אך לא פחות מכך חשוב ההווה. התרפקות נוסטלגית שאינה משפיעה על ההווה, ואולי אף מתעלמת ממנו – אין בכוחה להחיות את העתיד. אם נספר על יציאת מצרים ועל קורות העם היהודי כסיפור היסטורי בלבד, לא נוכל לינוק ממנו יסודות רוחניים לעתיד ולדורות הבאים. אנו נקראים להחיות את העבר ולהשפיע דרכו על ההווה, ובאמצעות כך להעביר את האמונה ואורח החיים היהודי לחוליות הבאות בשלשלת הדורות.
חג פסח כשר ושמח.
-q42loyqb4tskg99xzl99o9h663j83l0jxldfqoq3v8.jpg "147_2")
