פרשת צו – תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'צו' פותחת בציווי על הקרבת קרבן התמיד. אותו קרבן שהוקרב במשכן, ולאחריו בבית המקדש, יום – יום בבוקר ובערב.
בתום תיאור תפקידו של הכהן בתהליך הקרבת הקורבן, מציין הכתוב תפקיד נוסף המוטל על הכהן: שמירה על אש התמיד.
אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.
(ויקרא ו, ו)
האש שדלקה על גבי המזבח הייתה תמידית, ללא הפסקה. מדי בוקר, הכהן היה מניח עצים על המזבח, והאש דלקה במשך כל היום והלילה. על הכוהנים הייתה מוטלת חובה לשמור על אש תמידית על גבי המזבח.
'אש תמיד' זו, היה בה שילוב של מעשה אדם ומעשה שמים, כפי שאומר התלמוד:
'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח' – אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.
(יומא דף כא ע"ב)
מהו סודה של אותה 'אש תמיד' הדולקת על המזבח?
אם נשים לב, צרוף המילים 'אש' ו'תמיד' איננו צירוף טריוויאלי. המילה 'אש' מסמנת תנועה, התפרצות, חוסר שליטה והתכלות. לעומתה המילה 'תמיד' מציינת קביעות, יציבות, חוסר השתנות.
סודה של אש התמיד הוא בשני הקטבים הללו: ההשתדלות האנושית בת החלוף, וההשפעה הא-לוקית הנצחית.
כדי להכניס את הקדושה הנצחית לתוך האש המתפרצת והרגעית, עלינו להתמיד בפעולות בלתי פוסקות של שימור האש. אסור להסתפק רק ברגש המתפרץ של הגילוי הא-לוקי, אלא יש לתחזק את הרגש הזה על ידי פעולות אנושיות בלתי פוסקות, כדי שההשפעה האלוקית תהיה יציבה.
על פי תורת הקבלה, המזבח רומז לליבו של האדם, וכשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם – הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות והרצונות. במובן הזה, יש לראות את המשמעות הרוחנית של הציווי שבפרשתנו לפיה על האדם לדאוג לכך שאש הרגשות והרצון הפנימי שבו תוקד לעולם בתוך ליבו ולא תכבה חלילה. וזאת על ידי עשיית פעולות קטנות ותמידיות המעוררות את הרגש והרצון.
רעיון זה הוא העומד בבסיסן של המצוות היומיומיות החוזרות על עצמן. אותה פעולה יומיומית קבועה היא הנותנת את הממד הנצחי להשפעת הקדושה הא-לוקית. כפי שרגילים לומר – 'א-לוקים נמצא בפרטים הקטנים'.
יישומו של רעיון זה, מופיע בתלמוד גם כעצה טובה לחיי נישואין טובים:
דרש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה בניהם. לא זכו – אש אוכלתם.
(סוטה דף יז ע"א)
בלשון הקודש, המילים 'איש' ו'אשה' מורכבות מהאותיות: 'אש' ו'י-ה'. אותיות: 'אש', משותפות לאיש ולאשה. קשר הנישואין נראה לעיתים כמו אש מתפרצת. המשיכה ההדדית, ורגשות האהבה, מתפרצים תחילה בעוצמה. ואותיות "י-ה" מחולקות. אות י' אצל האיש ואות ה' אצל האשה.
אם לא נשכיל להכניס לתוך האש את הממד הא-לוקי, את האותיות: 'י-ה – שמו של הקב"ה, על ידי אותן פעולות קטנות תמידיות המסמלות את הנוכחות הא-לוקית הנצחית, עלולה אותה האש להפוך לאש אוכלת. אש מתכלה. ולהיפך – איש ואשה אשר זכו להחזיק את אש האהבה ביניהם על ידי פעולות קטנות ותמידיות – השכינה שורה ביניהם. האש שביניהם הופכת להיות 'אש תמיד'.
