כסלו – טבת תתי"ב / דצמבר 2051

בתחילת ימי בית שני לא שרתה שכינה במקדש (בבלי יומא כא, ב), רק בימי החשמונאים חזרה מלכות לישראל ועִמה חזרה השכינה לשרות במקדש ועל עם ישראל.

בכ"ה בכסלו אנו חוגגים אם כן במשך שמונה ימים גם את השלמת החנוכה של מבנה הבית השני, שלא באה לידי גמר בימיו הראשונים. לכן תיקנו חכמינו הדלקת נרות בחנוכיה בדמות מנורת המקדש, שהיא סימלה את השראת השכינה בישראל על ידי הנר המערבי שדלק בדרך נס (בבלי מסכת שבת כב, ב).

גם מדברי האדמו"ר מגור ('שפת אמת' פרשת מקץ תרמ"א) עולה שחנוכת המקדש בימי החשמונאים הייתה עיקר החנוכה של בית שני, משום שרק אז זכו לעצמאות מדינית: "בבית שני [בתחילתו], שהיו תחת האומות לא היה יכול להתגלות ההתחדשות כראוי, ולכן בעת ביטול מלכות יוון הרשעה נתגלה להם ההתחדשות כראוי כאילו אז היה חנוכת בית שני ממש. וכן נראה מנבואת זכריה דמנורה של חשמונאי היה היסוד של בניין בית שני. והגם [ש]היה זמן רב אחר כך, עם כל זה היה מעשה זה עיקר חנוכת בית שני".

מקורות לעיון והעמקה בקשר שבין נרות חנוכה ונר מערבי שבמקדש לבין ענינו של הכותל המערבי – ראו כאן.

בכ"ז בכסלו תר"פ (19.12.19), נר שלישי של חנוכה, החלה העליה השלישית לארץ ישראל, כאשר לחוף יפו הגיעה הספינה "רוסלאן" ובה 671 עולים מרוסיה, חלקם חוזרים שירדו אחרי העליות הקודמות. על הספינה נכחו אישי ציבור, אנשי רוח, רופאים ואמנים.

(ע"פ נאור מרדכי,. הציונות – מאה השנים הראשונות, תאריכון, תעודות ומושגים, הוצ' ההסתדרות הציונית העולמית, 1997, עמ' 56).

מסמכים הנמצאים ב'ארכיון הציוני המרכזי' מלמדים כי בין הנוסעים הידועים על סיפון האנייה היו: המשוררת רחל, ההיסטוריון יוסף קלוזנר, ד"ר משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), המהנדסים והאדריכלים יהודה מגידוביץ' וזאב רכטר, הרקדן ברוך אגדתי, הקריקטוריסט אריה נבון, ישראל גורי (חבר כנסת ואביו של המשורר חיים גורי), המשורר יונתן רטוש, ד"ר חיים יסקי (מנהל בית החולים הדסה), הציירים פנחס ליטבינובסקי ויצחק פרנקל, רוזה כהן – אמו של רה"מ יצחק רבין ז"ל, הפסל משה ציפר, רחל כהן-כגן (חברת הכנסת הראשונה), ועוד רבים.

בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.47) ערכו הערבים נסיון ראשון לתקוף את הרובע היהודי, בקרב שנודע בכינויו "קרב שבע השעות". עם בוקר פתחו הערבים באש על עמדותינו. בגבול המזרחי ניסתה קבוצת ערבים להתקדם אל ישיבת 'פורת יוסף'. הם הצליחו להפתיע את המגנים והשליכו רימון שחדר לתוך העמדה. בדרך נס לא נפגע איש. מפקד המחלקה, מנחם ריצ'מן, זרק שני רימונים והערבים נסוגו. יצחק סולומון, שנתלווה אליו, התרומם כדי לזרוק רימון שלישי, נפגע במצחו והתמוטט. הוא הספיק לצעוק "הניצרה פתוחה" ואיבד את הכרתו. מנחם ריצ'מן תפס את הרימון והשליכו החוצה. כך הציל סולומון את חבריו על אף פציעתו האנושה. הוא הוחש לבית החולים ושם מת תוך זמן קצר. כעבור חודשים אחדים גם מנחם ריצ'מן נפל על שמירת ירושלים בקרבות רמת רחל. (ע"פ יצחק (לויצה) לוי , תשעה קבין)

באותו יזם אצ"ל מבצע ראשון נגד הערבים. 13 לוחמים בפיקודו של בן ציון כהן פשטו על שועפט, השליכו רימונים, ירו אל פתחי הבתים והסתלקו. (שם).

בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.47) יצאה מירושלים לגוש עציון שיירת נוסעים ואספקה שכללה 3 משאיות ועליהן 26 איש. בשעה 15:30 לערך הותקפה השיירה על ידי עשרות ערבים שארבו בק"מ ה-14 מירושלים, בעיקול במעלה דרך צרה. נהג המשאית הראשונה נהרג והדרך נחסמה. הנוסעים השיבו אש כשהם קופצים מכלי הרכב ותופסים מחסות. הבריטים ממשטרת בית לחם סירבו לצאת למקום ומנעו מלהגיש סיוע. חלק מהפצועים התחזו למתים וניצלו. מארב מתוכנן זה היה ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה במלחמת העצמאות על שיירה יהודית. (ע"פ יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).

בכ"ח בכסלו תשל"ב (1971) נספה הרב שלמה זלמן הכהן קוק בתאונת דרכים עם אשתו יהודית קוק ושני ילדיהם. הרב שלמה קוק נולד בכ"ז באייר תרפ"ט (1929), בעיצומו של המאבק על זכויות היהודים בכותל בימי המנדט הבריטי, מאבק שדודו הרב הראשי הראי"ה קוק הוביל באומץ ובעמידה איתנה. במלחמת ששת הימים התנדב הרב שלמה קוק ללוות את הלוחמים והיה בקבוצת הרבנים הצבאיים שהגיעה עם חטיבת הצנחנים אל הכותל המערבי. הוא זכה להיות הראשון שהביא ספר תהלים לכותל אחרי 20 שנה שלא דרכה שם רגל יהודי. לאחר המלחמה התמנה לרב ואב"ד העיר רחובות וכיהן כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל (ראיון מצולם איתו בתכנית 'פנים אל פנים'). בצוואתו כתב שרצונו להיטמן בהר הזיתים, מול הכותל המערבי, שהיה מראשוני המתפללים בו כששוחרר. בחנוכה תשל"ב השיב נשמתו ליוצרה בתאונה קטלנית, בדרך חזרה לביתו מירושלים העתיקה אחרי שביקר בכותל המערבי.

בשובו של רב הכותל הרב גץ מההלוויה בהר הזיתים, כתב ביומן הכותל: "מזועזע מהאסון המחריד של תאונת דרכים שחסלה את משפחת הרב קוק ע"ה… פרט לילדה הקטנה הפצועה קשה. חזרתי כרגע מההלוויה ואני זקוק להרבה חיזוק. ה' יבטל את כל הגזרות הרעות, אמן".

כ"ט כסליו ה'תרכ"ח (26.12.1867) – הארכיאולוג הבריטי גנרל סר צ'ארלס וורן שט על דלתות עץ בתעלת המים החשמונאית. כך תאר: "במנזר האחיות ציון, ליד קשת אקה הומו, קיימת בריכה כפולה ומוזרה החצובה בסלע, שהיוותה, ככל הנראה, את הגבול הצפוני של מצודת אנטוניה, ולדעתי, זוהי בריכת בית חיסדא, שעליה דיבר הצליין מבורדו. מדרום לבריכה כפולה זאת, המקורה כיום בקמרון, מצוי מעבר חצוב בסלע, שגילה רב סרן וילסון ועד כה טרם נחקר. באותה עת היה גדוש מי שופכין, אבל זמן מה אחרי חקירותינו הסיטו את נתיב זרימת השפכים, כך שהמעבר נוקה, בסופו של דבר. רוחב המעבר הוא בן 4 רגליים, צדדיו חלקים ועומק השפכים נע בין 5 ל-6 רגליים וכך אילו היינו נופלים פנימה לא היה לנו סיכויי למלט את נפשותינו. אלא שאני הייתי נחוש בדעתי לחקור מעבר זה, ולשם כך השגתי מספר לוחות ישנים וערכתי מסע הרה סכנות על גבי השפכים למרחק של 12 רגל עד לעיקול שממנו הבחנתי במעבר מרהיב החצוב בסלע ומוביל דרומה, גובהו שלושים רגל והוא מכוסה לוחות גדולים או אבנים, שהונחו מעליו בצורה אופקית. היות ששיט על גבי הלוחות היה מסוכן ביותר, השגתי שלוש דלתות ישנות ויחד עם סמל בירטלס ניגשנו למלאכה…" (צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א – משרד הביטחון, 1987, עמ' 228-230)

בכ"ט בכסלו תש"ח (12.12.47) קיבלו חברי כפר עציון תשובה מהרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על שאלתם האם מותר להם לעבוד בביצורים בשבתות:

"אחי היקרים קיבוצי גוש חברון, ברכת ה' עליכם תחול! בדמע אני כותב לכם דברי תנחומים אלה. חזקו ואימצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה, אחי, מה שאתם מוצאים לנחוץ בשביל ההגנה עשו בלי שום היסוס בשבת קדשנו. בנו כל הדרוש ועשו כל הנחוץ בשביל ההגנה. זה לא רק מותר, אלא מצווה וחובה קדושה ואל תחושו כלל וכלל! שומר ישראל יגן עליכם ועלינו ועל כל ישראל וימהר ישועה ויחיש גאולה אמן ואמן!

אחיכם יצחק אייזיק הלוי הרצוג"

(ארכיון צה"ל, יומן המחוז)

א' טבת ג'שכ"ז – " גלות יהויכין". יכניה מלך יהודה יצא לגלות ואתו השרים וגיבורי החיל. גלות זו נקראת גם "גלות החרש והמסגר" על שם הגולים שהיו רתכים וכד', והוגלו כדי שלא יהיו אנשים שיוכלו להכין נשק ולהילחם בבבלים. חז"ל מסבירים שהחרש והמסגר הם כינויים הרומזים לתלמידי החכמים. בגלות זו יצאה לבבל ההנהגה המדינית, הצבאית והרוחנית של יהודה, והיא היתה צעד ראשון לחורבן בית המקדש הראשון.

"בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר; וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּו, וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו; וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה', וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה', כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר. לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה…" (מלכים־ב כד, י-יז).

"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת בשנת שבע למלכותו". 'בחודש העשירי' – חודש שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי באחד לחודש לאמור: בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים'. וביום שבאה השמועות לגלות יהויכין, בו ביום עמד להם גואל (=מרדכי ואסתר) מזרע אשר הגלה עם יהויכין מלך יהודה" (מדרש לקח טוב).

ב-כ' בכסלו, לאחר שהתוודה, בכה, התענה, והתפלל על כך לפני ה', החל עזרא הסופר במבצע לחיזוק המשפחה היהודית – ביטול והפסקת נישואי התערובת ושמירת טהרת המשפחה, ו"נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה. וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת? וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי, וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה… וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם… לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ (=כ' בכסלו), וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים. וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת… עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ… וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (=א' בטבת) לְדַרְיוֹשׁ (=לדרוש) הַדָּבָר… עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (=ר"ח ניסן)" (עזרא פרקים ט-י).

[*תאריכים נוספים קשורים: כ' בכסלו; א' בניסן]

בא' בטבת תרמ"א (3.12.1880) נולד יוסף טרומפלדור, חלוץ ואיש צבא ציוני, ממפקדי "הגדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה, וממקימי "החלוץ" ברוסיה. טרומפלדור אשר איבד את זרועו באחד הקרבות היה מן המגינים על התישבות "תל חי" שבצפון, ואף נפל בהגנה על הישוב. מספרים כי במותו טבע את הביטוי: "טוב למות בעד ארצנו".

ב' בטבת תרמ"ז (12.12.1882) – בקרבת העיר צפת נוסדה המושבה ראש פינה, שקיבלה את שמה על פי הפסוק בתהלים (קיח, כב): "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה", וכרמז על הנחת אבן פינה לחידוש ההתיישבות אחרי התגברות על כישלון ההאחזות במקום לפני כ-4 שנים תחת שנקראה בשם 'גיא אוני'.

מתישבי ראש פינה הגיעו למקום מספר חודשים לפני כן, אך לא הצליחו לתקוע יתד להקמת ההתישבות. באותה שנה היתה בצורת ולא ירדו גשמים עד סוף חודש כסלו, וכבר היה חשש כבד לימי רעב בארץ. יום ייסודה של ראש פינה נקבע ליום בו ירדו הגשמים הראשונים בחג החנוכה תרמ"ג. בזכות הגשם שהחל לרדת בנר שביעי של חנוכה יכלו המתיישבים לחרוש לראשונה את האדמה – לקראת הזריעה. יום זה היה יום החריש הראשון במושבה המתחדשת והוא נקבע כ"יום הולדתה" של המושבה.

(ע"פ ספרית מט"ח – עוד שם בהרחבה ועם תמונות).

אור לב' בטבת מדליקים את כל 8 הנרות בחנוכיה. היום השמיני והאחרון של חנוכה מכונה: "זאת חנוכה" משום שבו מסיימים בבית הכנסת את קריאת פרשת הנשיאים: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" (במדבר ז, פח). בשנים בהן חודש כסלו חסר (כעשרים וחמישה אחוז מהשנים), חל 'שמיני של חנוכה' בג' בטבת.

ג' בטבת תשל"א (31.12.70) – התקבלה החלטה ליישר את ראש הכותל המערבי לקו אחיד ולא להוסיף נדבכים נוספים.

(מתוך: אתר הכותל [הישן], מנהרות הכותל, לוח זמנים לחשיפה)

במאקנס נהגו לשרוף את הפתילות והשמנים שנותרו למחרת חג החנוכה, ולפייט בערבית: "כך מנהגינו, נשרוף פתילותנו, ונבקש מאלוקינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, ארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו…".

ד' בטבת תרפ"ט (17.12.1928) – המוסלמים התלוננו כי "היהודים מפרים את השקט ברחבת הכותל ומחללים אותו בהביאם ספסלים וספרים". ממשלת המנדט הבריטי פרסמה תקנות האוסרות על הכנסת ספסלים לרחבת הכותל ועל תקיעה בשופר. ביסוד התקנות עמד הקביעה כי זכאות היהודים להתפלל ברחבת הכותל, השייכת כביכול לערבים, היא בחסד ולא בזכות.

ד' בטבת תרצ"ב – הרבנים הראשיים לישראל הרב קוק והראשל"צ הרב מאיר, פנו למושל מחוז ירושלים בדרישה להרשות לעניים לשהות ליד הכותל: "מוצאים אנו להעיר בזה את תשומת־לב כבודו לענין העניים שגורשו שוב פעם על־ידי המשטרה מהרחבה של כותל־המערבי. כפי שבארנו פעם למושל גליל ירושלם (במכתבנו מיום כ' אייר תר"ץ), מתן צדקה לפני התפילה נחשב אצלנו כחלק מן התפילה והכשרה אליה… הצעתנו שכבודו ירשה לכל הפחות לעשרה עניים שישבו ברחבת הכותל ועל־פי רשימה שתמסר לכם מצד בא־כחנו הרב יצחק אורנשטיין, על־פי הכרתו האישית את העניים, באופן שגם שלמות התפילה לא תפגע וגם הבקורת הדרושה לכם לא תגרע".

(כותלנו, עמ' 195)

ד' בטבת תרצ"ב – הרבנות הראשית פנתה על ידי הרבנים הראשיים לישראל אל מושל מחוז ירושלים בבקשה לקבל רשיון להכנת כלי קודש חדשים לשימוש המתפללים ליד הכותל והכנסתם לרחבת הכותל כרכוש ציבורי (ולא בבעלות פרטית של שמש הכותל), ומשום ש"כלי תשמישי התפילה שמשתמשים בהם כעת לפני הכותל־המערבי הם כבר משומשים ושבורים, באופן שכבר אינם מתאימים לכבוד קדושת המקום". כדי לא להחשב חריגה מה'סטטוס קוו' הסתפקו הרבנים לפי שעה בהבאת כלים חדשים "במדת הכלים שהורשו ונחתמו בזמנם בחותמת הממשלה".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 39)

פליט בא אל יחזקאל הנביא לבבל והודיע על נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.

"ואני (רבי שמעון בר יוחאי) אין אני אומר כן (שצום העשירי הוא עשרה בטבת בגלל המצור) אלא צום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באתה שמועה לגולה: 'הוכתה העיר', ועשו יום שמועה כיום שריפה שנאמר: 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר'" (תלמוד בבלי, ראש השנה יח, ב).

ו' בטבת תש"י (26.12.49) – התכנסה 'כנסת ישראל' לראשונה בירושלים, כהמשך ולחיזוק ההחלטה כי ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי, ולכן עיר הבירה של מדינת ישראל, בניגוד לעמד האו"ם שהיה חפץ ב'בינאום ירושלים'.

"בית פרומין" ברח' המלך ג'ורג' בירושלים, שימש כמשכן זמני של הכנסת מאותו יום ועד לכניסתה למשכנה החדש בקריית הממשלה בשנת תשכ"ו-1966.

ז' טבת תר"צ (7.1.30) – עתון ערבי ירושלמי בשם "אל ג'מעה אל ערביה" נסגר מטעם הממשלה הבריטית על פי חוק העתונות, משום שארבעה ימים לפני כן פרסם מאמר המספר על קשירת קשר על ידי עסקנים ציוניים לשם רציחת "נשיא המועצה המוסלמית העליונה". הנימוק לסגירת העיתון, שהוזכר בהודעה רשמית של הממשלה, היה כי "ההאשמה הזאת היא בהחלט משוללת כל יסוד" (ע"פ מודעה רשמית מס' 40 מטעם הממשלה).

{יש תצלום מקור מארכיון המדינה}

ר' מרדכי [ליטש] מרויסטיץ יצא למסע לארץ ישראל לפני למעלה מ-400 שנה, בי"ח במר־חשון שנת ה'שע"ה (1615), והגיע ירושלימה ב-ז' בטבת, שם הרבה להתפלל ליד הכותל המערבי. כל ימיו חקר ודרש על ערכה ומצבה של הארץ, עד שזכה להגיע בגופו למחוז חפצו. במכתב לקרוביו בחו"ל רשם את אשר ראו עיניו:

"עיר מלוכה עם חומה נאה מסביב, עם שיניים, והחומות הרבה יותר גבוהות ויותר יפות מאשר בארצנו… והעיר מונחה ישר, ו'בית המקדש' בתוך החומה (כלומר: מקום המקדש – הר הבית. הערת יב"צ). אומרים [העולם], שבית המקדש עומד למעלה מן העיר – שקר. העיר עומדת למעלה מבית המקדש [ללא ספק]… והנה הלכתי לכותל המערבי, וחבקתיה ונשקתיה, והתפללתי והורדתי דמעות… החומה מבדילה בינינו ובין בנין המקדש… והכותל הוא כמה "קלאפתר" (מידת אורך כ-2 מטר) אורכו, וזמן ניכר הלכתי לאורכו… דעו לכם, כי בכל יום שבת אחר בית הכנסת הולכים לכותל המערבי ועושים 'מי שברך' לכל ישראל, ובפרט לקהילות הקודש שבחוץ לארץ, ואומרים מ'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת [לְדָוִד] שָׂמַחְתִּי [בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ]' (תהלים קכב)… וכשאנו הולכים בימי השבת לכותל המערבי, עומדים אנו על הר אחד (עושים "תצפית"), וכאן רואים שהמקדש מונח בעמק, וירושלים מכוסה בעפר… חפרו ומצאו חנויות נאות, וכל מה שמעמיקים יותר מוצאים יותר… ובעמק הר הזיתים נמצא בית החיים שלנו, סמוך לבית המקדש… כתבתי זאת בנחיצה רבה, ליל ד', חמשה עשר בשבט, שוכ"ן ירושלם לפ"ק, הקטן מרדכי בן הקדוש ר' ישעיה ליטש זצ"ל הי"ד".

(מתוך: 'מכתב מארץ ישראל', תרגם י' בן־צבי. נדפס ב'איש התורה והמעשה', ספר יובל להר"מ המאירי, עמ' פח-צד)

בז' בטבת ד' אלפים ר"ל (470 לסה"נ) – נאסרו שלושה מראשי היהודים בבבל: ראש הגולה הונא מרי בר מר זוטרא, רב אמימר בר רב ינוקא ומשרשיא בר פקוד. מאוחר יותר הוצאו להורג.

(ע"פ איגרת רב שרירא גאון)

בז' בטבת תשכ"ט (28.12.68) התקיים 'מבצע תשורה' בו פשטו כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים בפיקודו של רפאל איתן על 'שדה התעופה הבינלאומי' בביירות, והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות.

'מועצת הרבנות הראשית לישראל' דנה בישיבתה ב-ח' בטבת תשכ"ח בנוגע לחפירות המתקיימות בהר הזיתים, בקבר שמואל הנביא, ובצמוד לכותל המערבי והדרומי של מקום המקדש, והביעה מחאה על הרשיון שניתן לפרופ' מזר לחפור לכל אורך הכותל, לפני שהרבנות הראשית דנה בכך. הראשל"צ הרב ניסים הזכיר כי ראש הממשלה מסר את הסמכות בכותל המערבי לידי הרבנות הראשית, והעלה את החשש שמא ימצאו משהו בחפירות ליד הכותל המערבי ואז יעשו את המקום אתר לתיירים ויפגעו בקדושתו. בהחלטות המועצה שנשלחו לשר הדתות נכתב: "מועצת הרבנות הראשית לישראל מוחה על המעשים שנעשו [בהר הזיתים ובכותל המערבי והדרומי] שלא מדעת הרבנים הראשיים, שלהם ניתנה הסמכות על פי הכרזת ראש הממשלה על המקומות הקדושים בארץ". (ע"פ פרוטוקול ישיבת המועצה)

בשמונה בטבת תורגמה ונכתבה התורה ביוונית, בימי תלמי מלך מצרים, והיה חושך בעולם שלשה ימים (כלומר – התורה נמשלה לאור). תרגום זה נודע בשם 'תרגום השבעים'. חז"ל ראו את המעשה כדבר רע שעלול להביא לתוצאות הרסניות, ואמרו על יום התרגום: "אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". (תלמוד בבלי, מגילה ט, א). יש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרה שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ א-ב).

ביום ח' בטבת ה'תשכ"ב (15.12.1961) גזר בית המשפט העברי את דינו של אייכמן, שהיה היחיד בתולדות מדינת ישראל שנידון למוות, ושגזר דינו מומש.

אדולף אייכמן היה מנהל המחלקה היהודית בגסטפו ואחר כך סגן אלוף באס-אס. עסק בזמן מלחמת העולם השניה בגירושים המוניים של יהודים למחנות ההשמדה והיה ידוע באכזריותו. עם סיום המלחמה, ברח אייכמן לארגנטינה, שם חי תחת זהות בדויה. במאי 1960 לכדו אותו אנשי השב"כ והמוסד, והבריחו אותו ארצה להעמדתו לדין.

בנאום הפתיחה של צד התביעה (ישיבה מס' 6), אמר ראש צוות התביעה מר גדעון האוזנר את הדברים הבאים:

"במקום זה, שבו אני עומד לפניכם, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי. עימי ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לעמוד על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: 'אני מאשים', מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה, לאורכה ולרוחבה".

לינק ל-188 סרטונים מדיוני בית המשפט (ארכיון המדינה).

לפי הרמ"א (בספרו '‏מחיר יין', ירושלים תשט"ז, עמ' מד), נראה כי ביום ט' בטבת נלקחה אסתר המלכה אל המלך אחשוורוש, כחלק מיישום עצת ממוכן (=המן) להביא את כל נערות שושן אל המלך.

ט' בטבת ה'תשס"ז – סדאם חוסיין, צורר ישראל ושליט עיראק לשעבר, מוצא להורג בתלייה. בתודעת רבים במדינת ישראל נתפס בזמנו סדאם כמי שמגלם את רשעותו של המן הפרסי, שהיה שליט באזור עיראק בימי אסתר ומרדכי.

ב'ספר הקבלה' של הרב אברהם אבן דאוד נכתב (עמ' 73): "ועמד על כנו ר' יהוסף הלוי בנו [של רבי שמואל הנגיד]… ויקנאו בו סרני פלשתים עד שנהרג ביום השבת בתשעה בטבת שנת ד'תתכ"ז, הוא וקהל גרנאטה וכל הבאים מארצות הרחוקות לראות תורתו וגדולתו. ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומימי רבותינו ז"ל הקדמונים שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בט' בטבת ולא ידעו על מה הוא ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקדש ליום זה".

ט' בטבת ה'תרנ"ה – בעלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת ב-1895, הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. דרגותיו של דרייפוס נשללו ממנו והוא הוגלה למאסר עולם באי השדים.

בעשרה בטבת ג'של"ח "סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים" – החל מצור הבבלים על ירושלים בימי בית ראשון. המצור נמשך כשנה וחצי ובמהלכו גברו הרעב והמחלות בעיר הנצורה. לבסוף הובקעה החומה, נחרב בית המקדש הראשון והעם היהודי יצא לגלות בבל. יום זה נקבע על ידי גולי בבל כיום צום, באמונה כי עתיד עוד להיות יום ששון ושמחה בימות המשיח. ומוסיפים בבבית הכנסת תחנונים ואמירת סליחות לאחר תפילת עמידה.

(ע"פ מלכים־ב כה, א-ב. יחזקאל כד, א-ב; ע"ע סליחות לי' בטבת).

חיים נחמן ביאליק, מגדולי המשוררים העבריים בעת-החדשה, נולד בעשרה בטבת תרל"ג (1873).

בשנת תרפ"ו עלה ביאליק לארץ־ישראל. בקבלת הפנים שערכה לו 'הפדרציה הציונית בלונדון' בשבט תרפ"ו, נשא ביאליק דברים על חורבן היהדות בגולה ובנין ארץ ישראל: "כל יהודי שחונך להתפלל ג' פעמים ביום על ירושלים, צריך להבין שבנין ירושלים הוא המאורע הגדול ביותר בחיינו ולחשוב עליו לא ג' פעמים ביום אלא כל היום… הגיעה השעה שאנו כולנו נכיר בזה ושנאזור את כל כוחותינו למלא את החובה הגדולה שהטילה ההיסטוריה על בני עמנו". (כאן הנוסח המלא).

י' בטבת – נפטר מלאכי אחרון הנביאים. 'ספר מלאכי', אחרון ספרי הנבואה בתנ"ך, חותם בפסוקי גאולה הקושרים את ראשון הנביאים, משה רבינו עם אליהו הנביא שעתיד באחרית הימים לאחד את דור האבות עם דור הבנים ולבשר על ביאת משיח צדקנו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם וגו'". (מלאכי ג, כב-כד).

צום עשרה בטבת נקרא "צום העשירי" משום שהוא חל בחודש העשירי למנין החודשים העברי, המתחיל בניסן.

כל הצומות שנקבעו לאבלות על חורבן בית המקדש עתידים להתבטל בימות המשיח, ולהיות ימים טובים של ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". (ע"פ בבלי ראש השנה יח, ב. וספר התודעה)

נהוג בקהילות ספרד, שבשבת קודם עשרה בטבת אחר ההפטרה, מכריז שליח הציבור: 'אחינו בית ישראל שמעו, צום העשירי יהיה יום פלוני – יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי" וגו'.

('ספר התודעה', הרב אליהו כי טוב).

בתענית ציבור מוסיפים בתפילת עמידה: "עננו ה' עננו, ביום צום תעניתנו, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תפן אל רשענו, ואל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחנתנו. היה נא קרוב לשועתנו, יהי נא חסדך לנחמנו. טרם נקרא אליך עננו, כדבר שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. כי אתה ה' העונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה".

הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" – בו יאמרו קדיש לזכר נשמות הנספים בשואה שלא נודע יום פטירתם. ביום זה נוהגים בבתי הכנסת ובכל בתי ישראל להדליק נר נשמה לזכרם.

בי"א בטבת תש"ט (12.1.49) נפתחו שיחות שביתת הנשק בין מדינת ישראל הצעירה לשכנותיה הערביות, במלון השושנים באי רודוס, ומכאן שמם: "הסכמי רודוס". השיחות ארכו חודשים רבים ונסתיימו בכ"ג בתמוז תש"ט (יולי 1949), בחתימת ההסכם האחרון עם סוריה. במקביל לשיחות נמשכה הלחימה של 'מלחמת העצמאות' בחלק מהחזיתות, למרות שמועצת האו"ם הכריזה על 'הפסקת אש', ואף בתקופה זו הושגו השגים משמעותיים לצה"ל ונקבעו עובדות בשטח. עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון נסתיימה המלחמה באופן רשמי.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם, וכן תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו.

לצפייה בדקת הסרטה מתוך מעמד החתימות:

חתימת הסכם רודוס עם מצרים (בארכיון המדינה, התחלה בדקה 0:54 עד 1:53).

הנוסח המלא של ההסכמים:

הסכמים על שביתת נשק כללית – 1949 (באתר הכנסת).

שש עשרה לשכות התייצבות לשירות העם נפתחו בשכונות שונות של ירושלים בי"ד בטבת תש"ח (27.12.47), וההיענות בציבור להתייצ למלחמה היתה טובה. העיר הוצפה מודעות וקריאות להתייצבות. ראשי לשכת הגיוס הופתעו לגלות מספר רב של מתנדבים שאינם חייבים בשירות מטעמים שונים, ובכל זאת תובעים לצרפם לשירות מלא. באחת התחנות הופיעה אף קבוצה של עיוורים שביקשו לגייסם, ומשנשאלו במה יוכלו להועיל, השיבו כי שמיעתם החדה תוכל להועיל בשמירה בלילות. בשבת דרשו בעשרות בתי כנסת על חובת השעה להצטרף לשירות העם. בבית הכנסת "ישורון" דרש הרב הראשי הרצוג, ובבית הכנסת בנחלת שבעה דרש הרב הראשי והראשל"צ הרב עוזיאל.

(ע"פ יונה כהן, ירושלים במצור)

י"ד בטבת תר"צ – בתמיכת הממשלה הבריטית קיבלה 'מועצת חבר־הלאומים' (לימים ארגון האו"ם) את המלצת ועדת שאו למנות ועדה בלתי־תלויה, ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי".

ביום שהועלתה ההצעה על ידי יו"ר הועדה אמר לו הרב הראשי קוק: "מה פירוש שהועדה תחליט למי הבעלות על הכותל? וכי הועדה או חבר־הלאומים הם הבעלים על הכותל?! ממי קבלתם רשות לקבוע של מי היא הבעלות על הכותל? כל העולם הוא בבעלות הקב"ה בורא העולם, והקב"ה מסר לעם ישראל את הבעלות על כל ארץ־ישראל וממילא גם על הכותל־המערבי… שום כוח בעולם, לא חבר־הלאומים ולא הועדה הזאת, יכולים להפקיע זכותנו האלוקית הזאת… אתם רוצים למרוד בהשם!". (כותלנו, עמ' 164)

לצפייה בהודעת הממשלה (ארכיון המדינה): הודעה רשמית (מס. 2) כ"ג בטבת תר"צ 23.1.30

ט"ו טבת תרפ"ט (28.12.1928) – הרב קוק שלח מכתב מחאה לממשלת המנדט נגד ה'מואזין' המוסלמי, שהפריע בצעקותיו לתפילת היהודים על־יד הכותל המערבי. באותה תקופה הממשלה דרשה מן הרבנות־הראשית להוכיח מה הותר ליהודים להביא עימם אל הכותל בזמן התורכים, אך הרבנות סירבה להיענות לדרישה זו, וקבעה בי"ז בטבת כי זכות התפילה במקום קדוש זה אינה מוגבלת בשום תנאים.

(כותלנו, עמ' 55; וע"ע שם עמ' 133)

הרב שכטר מונה רשמית "רב הכותל המערבי והדרומי" בי"ח בטבת תשכ"ח (ינואר 1968 למניינם).

כשנכנס לתפקיד קבע תקנות להתנהלות האתר הקדוש. בין היתר, אסר על גורמים פרטיים למכור עליות לתורה, או לבקש תרומות ממבקרים ומתיירים. עוד נקבעו הסדרים לתרומת ספרי תורה ותשמישי קדושה באתר, הוצבו קופות צדקה שתוכנן חולק לעניים, ונוסד השיעור הקבוע בלימוד הדף היומי בכותל (שמתקיים עד ימינו).

במהלכיו אלו, הוא התייעץ עם הרבנים הראשיים ועם גדולי ההלכה דוגמת הרב אלישיב, הרב אויערבך והרב עובדיה יוסף. הרב שכטר קיבל בלשכתו מגוון אנשים בני עדות ודתות שונות, אירח אישי ציבור מהארץ ומהעולם והשתתף באירועים מגוונים. יכולתו ליצור קשר אישי אפשרה מציאת פתרונות יצירתיים ומתונים באתר הקדוש מכולם. כך, למשל, ליווה את החפירות בכותל, בניהולו של הארכאולוג בנימין מזר, תוך שהוא מצליח לשכך את ההתנגדות לכך מצד גורמים שונים.

בקיץ 1968, מונה הרב גץ ז"ל לתפקיד הרב הספרדי של הכותל, במקביל לרב שכטר. בכ"ט חשוון תשל"ז (1976 למנינם), בדרכו לביתו החדש ברובע היהודי לאחר שהתפלל בכותל, נפטר הרב שכטר מדום לב — והוא בן 62 בלבד. הוא זכה לשמש כרב הכותל קרוב לעשור, אך דמותו כמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה.

[ע"פ איילת סג"ל – יד יצחק בן צבי]

י"ח טבת תרס"ח (23.12.1907) – נולד אברהם שטרן (יאיר), משורר, מהפכן, ומייסד הארגון המחתרתי לח"י – לוחמי חירות ישראל, תחת שלטון בריטי עוין. יאיר שטרן נרצח בביתו על ידי בלש בריטי בכ"ה בשבט תש"ב. לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.

בי"ט בטבת ה'תש"ב החלו הנאצים ימ"ש להפעיל את מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו שבפולין.

י"ט טבת תרס"ב (שלהי 1901) – נוסדה הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) במסגרת 'הקונגרס הציוני העולמי החמישי'. ייעודה של הקרן היה רכישת קרקעות בארץ ישראל, הפיכתן לישובים עבריים, נטיעת יערות, סלילת כבישים וכיבוש השממה. שנים רבות שימשה 'הקופה הכחולה' של קק"ל לסמל השותפות של יהודי הארץ והעולם כולו במאמץ לגאולת אדמות ארץ ישראל, והשבתן לידי בעליה האמיתיים ההיסטוריים בדרך של צדק ויושר.

{תמונת המאמר מהעתון המקורי}

כ' טבת ד'תקס"ה – נלב"ע רבי משה בן מימון (רמב"ם). מגדולי התורה בכל הזמנים. חכם בכל החכמות, פוסק הלכה לדורות, איש הגות ופילוסוף, רופא ואיש רוח. חיבר עשרות ספרים, ביניהם: סדרה בת 14 חלקים המסכמים את כל ההלכות שבתלמוד ונקראים בשם "הי"ד החזקה", ספר המצוות, פירוש המשנה, מורה נבוכים ועוד. לאחר מותו הסכימו כולם כי: "ממשה (רבינו) עד משה (הרמב"ם) לא קם כמשה".

כ' בטבת ה'תר"מ – נלב"ע רבי יעקב אבוחצירא (המכונה 'אביר יעקב'), מגדולי רבני מרוקו, סביו של הבבא סאלי. רבי יעקב נולד בשנת תקס"ו (1805) וגדל בתאפילאלת שבמרוקו. בצעירותו למד אצל אביו רבי מסעוד את כל התנ"ך עם טעמי המקרא, ולאחר מכן כל המשנה והתלמוד. לאחר שהוסמך לרבנות הנהיג את הקהילה בתאפילאלת ושימש בה כרב וכדרשן. ניסה לעלות לארץ שש פעמים, עד שבשנת תר"מ (1879) הצליח לשכנע את הקהילה שלא ימנעו ממנו מכיון שבנו יכול לשמש כרב הקהילה במקומו. הוא עזב את מרוקו ועבר דרך אלג'יריה, תוניס, לוב ומצרים. בט"ו בטבת הגיע לעיר אלכסנדריה שבמצרים ומשם לעיר דמנהור, בה חלה ונפטר כעבור ג' ימים בכ' בטבת תר"מ. השאיר אחריו ארבעה בנים. נכדו, רבי ישראל, ידוע בכינוי 'הבבא סאלי'.

כ"א טבת תשי"ב – הועלו לגרדום בבגדד יוסף בצרי ושלום צלאח, לאחר שהואשמו בפעילות ציונית ובריגול למען מדינת ישראל.

בליל כ"ג בטבת תש"ח (הלילה שבין 4-5 לינואר 1948) פוצצה יחידה מגדוד מוריה, בפיקודו של יואל קרסני (רשף), את מלון סמירמיס בקטמון. שמואל גוטליב, ממשתתפי המבצע, סיפר:

"למבצע סמירמיס ירדנו בשתי מכוניות. בראשונה חוליית אבטחה ובשנייה החבלנים, עם מפקד הפלוגה וחומרי נפץ. סה"כ 12 איש… משך המבצע, לפי התוכנית, היה 4-5 דקות. המבצע התנהל לפי התוכנית, להוציא את המשכו. משהתקרבו המכוניות אל היעד, ירדנו מהן במהירות והמכוניות חזרו העירה. הלילה היה ליל סערה וגשם בלתי רגיל. הפתילים, אף שהוסתרו בתוך מעילי החבלנים, נרטבו… החבלנים השתהו בבניין קרוב ל10 דקות, בינתיים הערבים, אשר הפיצוץ הראשון (של דלת הכניסה) עורר אותם משנתם פתחו באש מבוהלת מכל בתי הסביבה… לבסוף, הצליח המ"פ קרסני לייבש את הפתיל באוד בוער שנטל מן הדלת, ולהציתו. נסוגונו בריצה, לאורך הרחוב המכוסה באש כבדה, דרך הרכס לגיא המצלבה. בהגיענו לגיא ראינו מאחורינו את חלקי הבניין מתעופפים באוויר".

(ע"פ יצחק (לויצה) לוי, תשעה קבין)

בישיבת הממשלה בכ"ג בטבת תשכ"ט (13.1.69) הועלתה 'שאילתה' מסועפת על־ידי ח"כ מטעם 'חרות' אברהם טיאר אל שר החינוך והתרבות, בקשר לחפירות באיזור הכותל־הדרומי ודרום הכותל־המערבי המתקיימות לסרוגין מזה כשנה. מתשובת סגן שר החינוך א. ידלין התברר כי עד כה גילתה משלחת החפירות כ-10,000 ממצאים מעניינים; עלות החפירות עד כה כחצי מליון לירות; הספקת הפועלים ושכרם היתה על־ידי משרד העבודה; הממשלה באמצעות משרד החינוך הקציבה 100,000 לירות, וכן נתרמו עד כה סה"כ 200,000 לירות מאת: האוניברסיטה העברית, הסוכנות היהודית, מפעל הפיס, קק"ל, האקדמיה הלאומית למדעים, עירית ירושלים, ארגון קבלני ירושלים ותורמים שונים בארץ ובחו"ל. (שאילתא 5957 מישיבה שס"א)

"תנאי המצור והמשטר המלחמתי הביאו לפינוי האוכלוסייה שאינה לוחמת מגוש עציון. בכ"ג בטבת (5.1.48) פונו מהגוש הילדים, רוב האימהות, הורים, קשישים וחולים ושוכנו במנזר רטיסבון ובשכונת בית הכרם בירושלים. הקשר בין בני המשפחות נותק, ורק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות" (יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).

לימים תאר יפת שדיאל, מילדי כפר עציון, את תחושותיו הקשות באותם ימים:

"איך הגעתי למשוריין אינני יודע, אני זוכר שהושיבו אותנו בתוך המשוריין. היה צפוף מאד, מלא מאד, כמעט לא היה אויר בפנים. כדי שיהיה מקום, כל אחד פיסק את הרגליים והושיבו אותנו זה בתוך זה. ככה מילאו את כל רצפת המשוריין בילדים…

זה היה חודש טבת, אחרי חנוכה, בשיא החורף, ואני זוכר שאבא הסתכל בי מלמעלה. היה חריץ בין הגג לדופן של המשוריין, חוץ מחריצי הירי, היה חריץ למעלה, ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה, כשהוא מציץ פנימה… כעבור יומיים אימי הצטרפה לְשיירה שחזרה לירושלים ואפילו לא נסעה במשוריין, אלא בטנדר פתוח, שבו ישבה מאחור. אף אחד חוץ מאבא לא ידע שהיא בהריון, ואבא רץ אחריה לפני שהרכב נסע והביא לה ארגז 'תנובה', שיהיה לה יותר נוח לשבת ברכב. זה הזיכרון האחרון שלה ממנו. כשאימא הגיע לרטיסבון היא קיבלה אותי. וזהו." (מתוך: עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון).

כ"ג טבת ה'רמ"ז – יהודי פורטוגל גורשו במצוות המלך לאחר שלא הסכימו להמיר דתם לנצרות.

כ"ג טבת ה'תשכ"א – הספינה "אגוז" (פיסצ'ס) טבעה בהפלגתה ה-13 כשעל סיפונה 34 מעפילים שיצאו בחשאי ממרוקו לעלות לארץ־ישראל.

בכ"ד בטבת ה'תש"ט (25.1.1949) נערכו הבחירות הראשונות לכנסת במדינת ישראל.

כחודש לאחר הבחירות הוקמה הממשלה הראשונה בראשות דוד בן גוריון, מנהיג המפלגה הגדולה ביותר אז – מפא"י.

הבחירות הראשונות התנהלו בצורה מסודרת וללא תקלות, והגבירו את האמון של מדינות העולם ביציבותה של ישראל, המדינה הדמוקרטית הקטנה והחדשה שקמה במזרח התיכון.

בנאומו של ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של המדינה, לרגל פתיחת הכנסת הראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14.2.49), אמר: "היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה… אנו ניגשים להקים את בנייננו הממלכתי על יסודות.. של חופש, שוויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת.. [הכנסת נבחרה] על־ידי עם עצמאי היושב בארצו החופשית".

בכ"ח בטבת חזרה "הכנסת הגדולה", היא הסנהדרין, לשבת ולדון כמשפטה כרצון כלל ישראל. ינאי המלך (אלכסנדר) היה ממלכי בית חשמונאי, אך נזרקה בו מינות ונהפך לצדוקי, ע"י המסית אלעזר בן פועירא, והרג את חכמי ישראל והושיב צדוקים בסנהדרין בניגוד לדעת כל ישראל, ושלמינון המלכה (אלכסנדרה) ישבה אצלו, למרות שאסור להעמיד בסנהדרין לא מלך ולא אשה. ולא היה חכם מישראל יושב בסנהדרין חוץ מרבי שמעון בן שטח, שניצל ממוות מפני שהיה אח של המלכה. והיה העולם שמם, עד שהעמיד רבי שמעון בן שטח תלמידים חדשים והחזיר עטרה ליושנה (בבלי קדושין סו, א), ואט אט יום אחרי יום החליף את כל הצדוקים בחכמי ישראל. וביום שהסתלק אחרון הצדוקים וישבה סנהדרין של ישראל עשאוהו יום־טוב.

(ע"פ מגילת תענית, ופירוש האשל. לאחר חורבן בית שני בטל ציון היום)

לפי המסורת בכ"ח בטבת נולד שמעון בן יעקב אבינו ולאה אמנו, וכן נפטר באותו יום בגיל 104.