| ראשון | שני | שלישי | רביעי | חמישי | שישי | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
 י"ג שבט01/02 | ||||||
| י"ד שבט 02/02 | ט"ו שבט 03/02 | ט"ז שבט 04/02 | י"ז שבט 05/02 | י"ח שבט 06/02 | י"ט שבט 07/02 | כ' שבט 08/02 |
| כ"א שבט 09/02 | כ"ב שבט 10/02 | כ"ג שבט 11/02 | כ"ד שבט 12/02 | כ"ה שבט 13/02 | כ"ו שבט 14/02 | כ"ז שבט 15/02 |
| כ"ח שבט 16/02 | כ"ט שבט 17/02 | ל' שבט 18/02 | א' אדר 19/02 | ב' אדר 20/02 | ג' אדר 21/02 | ד' אדר 22/02 |
| ה' אדר 23/02 | ו' אדר 24/02 | ז' אדר 25/02 | ח' אדר 26/02 | ט' אדר 27/02 | י' אדר 28/02 |
קרדיט: זמני היום מאתר: hebcal.com הלימוד היומי: torahcalc.com
לוח השנה לחודש פברואר 1969 כולל 28 ימים ומתפרס בין י״ג בשבט תשכ״ט לבין י׳ באדר תשכ״ט.
פרשת בשלח • פרשת יתרו • פרשת משפטים • פרשת תרומה
בלוח ניתן לבחור ולהציג לכל יום דף יומי, דף שבועי, משנה יומית, פרק יומי, נ״ך יומי, תהילים יומי, רמב״ם יומי, ספר המצוות, פרקי אבות, חפץ חיים, שמירת הלשון, קיצור שולחן ערוך, ערוך השולחן וירושלמי יומי.
נתוני הלוח העברי וזמני השבת באדיבות Hebcal.
י"ג בשבט תש"ה (27 בינו' 1945) – הצבא האדום (צבא ברית המועצות) שחרר את מחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו שבפולין מידי הנאצים. במחנות אלה נרצחו בין 1,100,000 ל-1,500,000 איש (1 וחצי מליון!), רובם יהודים. בהגעת הצבא האדום למחנה אושוויץ שוחררו כ-7,500 אסירים שנותרו בו. מפקד היחידה ששיחררה את המחנה היה יהודי בשם אנטולי שפירו, רב סרן (מיור) בצבא האדום.
י"ג בשבט תשי"א (1951) – החל מבצע ייבוש אגם החולה, מצפון לכנרת, במטרה להוסיף שטחים לפיתוח החקלאות במדינת ישראל הצעירה.
י"ג בשבט תשס"ג (2003) – מעבורת החלל 'קולומביה' שוגרה לטיסה STS-107. בטיסה זו ניספה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, עת שחזרה ונכנסה המעבורת בכ"ט בשבט (1.2.2003) אל אטמוספירת כדור הארץ, והתפרקה בעקבות שבר קטן ברכיב מכנף המעבורת.
בליל ט"ו בשבט שנת שע"ה כתב ר' מרדכי מרויסטיץ את זכרונותיו ממסע שערך באותה שנה בארץ ישראל. בפתח דבריו הודיע למקורביו בחו"ל: "אילו לא ראיתי כל זה במו עיני – לא הייתי כותב לכם, לכן אל תאמינו לאיש מה שיאמר לכם מפי השמועה… וחלילה שאכתוב לכם אחרת ממה שראיתי, ואהיה ממטילי מום בקדשים…".
ר' מרדכי תאר את שראה ועשה סביבות מקום המקדש, ובמיוחד האריך בענין הכותל המערבי: "אומרים (העולם), שבית המקדש עומד למעלה מן העיר – שקר. העיר עומדת למעלה מבית המקדש ללא ספק… והנה הלכתי לכותל המערבי, וחבקתיה ונשקתיה, והתפללתי והורדתי דמעות. והחומה גבוהה מאוד… וזמן ניכר הלכתי לאורכו ולא היה לי שום רגש של פחד כלל, אף על פי שבעוונותינו הרבים – הכל שמם. במקום שעמד המקדש – חומה מסביב, לשנים עשר השערים… רבותי היקרים, דעו לכם, כי בכל יום שבת אחר בית הכנסת הולכים לכותל המערבי ועושים 'מי שברך' לכל ישראל, ובפרט לקהילות הקודש שבחוץ לארץ…. הכותל [המערבי] מתרומם עד ג' קלאפתר גובה (כ-6 מטר) מעל פני האדמה, והישמעאלים בנו בנין על גבי הכותל המערבי, והוא גבוה מאוד. ומקום שעליו עמד ההיכל בנו להם הישמעאלים בית תפלה עם אבנים יפות… וכשאנו הולכים בימי השבת לכותל המערבי, עומדים אנו על הר אחד (עושים "תצפית"), וכאן רואים שהמקדש מונח בעמק, וירושלים מכוסה בעפר, כי בשעה שחופרים – מוצאים בתי אבן נאים מתחת לאדמה. ובחצר שלנו, חפרו ומצאו חנויות נאות, וכל מה שמעמיקים יותר מוצאים יותר…". ('מכתב מארץ ישראל', תורגם בידי יב"צ ונדפס ב'איש התורה והמעשה' עמ' פח)
{תמונה עתיקה של הכותל – מאוסף הקרן}
בי"ד בשבט תרנ"ט (25.1.1899) הגיע לארץ ישראל "הנדיב הידוע", הברון אַבְרָהָם בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד. הברון עגן עם ספינתו הפרטית 'אטמה' ביפו וירד לסיור בן חמישה ימים, בעיקר במושבות הדרום. ביום הרביעי, שבת פרשת 'בשלח', דיבר הברון בבית הכנסת בראשון לציון על התפתחות המושבה ושגשוגה, ואמר:
"רגילים לומר שאין ניסים בזמן הזה, אך זה לא נכון. האם זה לא הנס היותר גדול? כל העמים הגדולים ונוראים, כבבלים והרומאים, אבדו ואין זכר להם. ועם קטן כעם ישראל עודנו חי וקיים, והנה הוא שב אל ארצו שגלה ממנה, והארץ עונה לו את עבודתו. האין זה נס גדול?! והאם נס קטן הוא אם ארץ חרבה זו כאלפיים שנה, ארץ טרשים ועקרבים, נהפכת לגן עדן ולארץ זבת חלב ודבש באמת, וכל זה על ידי בניה ששבו אליה אחרי נדודים בארצות שונות?" ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982, עמ' 83).
{שטר ובול הברון רוטשילד}
נאמר על הקב"ה כי 'מתחילת ברייתו של עולם' נתעסק במטע תחילה (ויקרא רבה כה ג). אנו למדים מכך שאם ברצוננו לדבוק בדרכיו של הבורא עלינו לעסוק בנטיעה. אידיאל הנטיעה איננו ישראלי דווקא, זהו ערך אנושי כלל עולמי. אדם צריך לעסוק ביישובו של עולם, בנטיעה, וגם בתעשיה, בתיקון תשתיות, בבניה, בהסדרת יחסים חברתיים מתוקנים בין בני אדם, ובכל דבר שתורם לסידור נכון ונעים של החיים, להתפתחותם ושכלולם.
העיסוק בישוב העולם אינו רק לצורך פרנסה, שגם הוא ענין חשוב, אלא ערכו חשוב וקדוש מעבר לכך. פעמים רבות הרצון לישוב העולם בא מתוך חשק לעולם מסודר וטוב יותר. בכל תחום ומקצוע יש אנשים הפועלים מתוך תשוקה פנימית להיטיב את החיים.
גם חשק נטיעת האילנות הוא גילוי של הרצון להיטיב, כפי שתארו חז"ל את אותו זקן מופלג שהיה נוטע אילנות, ולשאלת קיסר רומי מדוע הוא טורח כל כך, הרי הוא זקן ועד שהעץ יצמח… השיב הזקן: 'אם לא אזכה אני לאכול מהם – יאכלו בני' (מדרש תנחומא, פרשת קדושים ח). החשק לנטוע וליישב את העולם הוא ביטוי לחשק הפנימי של האדם להיות טוב לכל (ע"פ "מגד ירחים" לרב קוק, חודש שבט).
בארץ ישראל הדברים מקבלים משנה תוקף: נטיעת אילנות באדמת המולדת, לא זו בלבד שיש לה ערך כללי של ישוב העולם, אלא יש בה גם מצוה מיוחדת של ישוב ארץ ישראל: "וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם" (ויקרא כו, מב). מכיוון שתכליתנו כעם היא לשבת בארץ ישראל, עלינו לעסוק בישובה. בבואנו ליישב את הארץ עלינו לעסוק 'במטע תחילה' – בנטיעות דווקא. ומתוך כך נוכל להתרחב ולפתח את כל צרכי החיים, להפריח את השממה, לבנות ערים ומוסדות ותעשייה, ולייסד בארצנו מדינה שתביא ברכה לאנושות כולה.
נטיעת עצים היא השיא של ישוב הארץ, כי העץ מאריך ימים ומבטא את תוקף האחיזה שלנו בארץ – שלא כגידול ירקות ואף לא כבניית בית. לכן, הגם שיש חשיבות לכל מעשה ישובי, יש קודם כל לנטוע עצים, אח"כ לבנות בתים, ואח"כ לעבד שדות.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות (מסכת ראש השנה פרק א משנה א). תאריך הלכתי זה קשור למצוות התורה התלויות באילנות שבארץ ישראל. לאחר הופעת התנועה הציונית והשיבה המעשית לציון, התפתח בתאריך זה מנהג יפה של נטיעת אילנות בארץ ישראל. והדברים מתחברים וקשורים זה בזה.
(מעובד ע"פ הרב שלמה אבינר, 'טל חרמון' לט"ו בשבט)
בט"ו בשבט תש"ט (1949) נפתחה בירושלים הכנסת הראשונה של מדינת ישראל.
הנשיא, ד"ר חיים ויצמן, הכריז בטקס: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית, ירושלים.
ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו, נתן שבח והודיה לאלקי ישראל, שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים… אנו תקווה ותפילה, כי קיבוץ הגלויות ילך ויתרחב ויקיף המונים יותר ויותר גדולים של בני עמנו, אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבניין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה".
(מתוך 'דברי הכנסת')
בט"ו בשבט תש"ח, בעיצומה של 'מלחמת העצמאות', נפגש הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג לשיחה עם המזכיר הראשי של המנדט הבריטי סר הנרי גורני בנוגע לשלומם של יושבי בירושלים הנצורים ברובע היהודי, ושמירת המקומות הקדושים בירושלים העתיקה. בדבריו אמר הרב הרצוג: "העיר העתיקה, עיר הקודש, העיר היותר קדושה לכל עם ישראל ולכל העולם כולו, עיר שכל אבן ואבן קדושה לנו, שהיא קדושה לנו אפילו יותר מבית־כנסת. ועל כולם היא עיר שבה נמצא המקום היותר מקודש של האומה כולה מזה אלפי שנים – הכותל המערבי.
הכותל המערבי – המרכז ונקודת המוקד של תפילות כלל ישראל… והיהודים שם, בעיר העתיקה… הם שומרים על הקודש בתור שליחי עם ישראל" (דו"ח השיחה, שרשם הרב הרצוג, אצ"מ 7725 / 25 S).
{תמונת הרב הרצוג בדרכו לתפילה בכותל}
ט"ו בשבט נזכר במשנה כראש השנה לאילנות (ראש השנה פרק א, משנה א), כלומר – תאריך הקשור למצוות התלויות בארץ, כגון: תרומות ומעשרות.
אדם מישראל מצווה לתת חלק לכהנים, ללויים ולעניים, מהיבול החקלאי שמתברך בו. נתינה זו צריכה להיות מידי שנה בשנה מיבול אותה שנה, ואי אפשר להפריש תרומות ומעשרות מיבול שנה זו על שנה אחרת. לפיכך צריך להיות יום מסויים שמחלק בין יבולי השנים ומשמש התחלה לשנה החדשה. לגבי פירות האילן נקבע שהתאריך הוא ט"ו בשבט, ולכן אין מעשרין מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט (לגבי מעשר ירקות וכן לגבי מעשר בהמה מהוולדות נקבעו תאריכים אחרים). אם כן, ט"ו בשבט הוא במקורו תאריך הלכתי שקבעו חז"ל לצורך קיום המצוה החברתית החשובה של תרומות ומעשרות, שעניינה נתינת חלק מיבולנו לאחרים שאין להם משלהם. ומצווה זו מתקיימת רק ביבול שגדל בארץ ישראל.
בדורות שלאחר מכן, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, החלו נוהגים בקהילות ישראל להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט משום חיבת ארץ ישראל ושבח פירותיה. עם התקדמות תהליך שיבת ציון ובנין הארץ בדורות האחרונים החל להתפשט מנהג יפה של נטיעות עצים בט"ו בשבט. זהו אמנם מנהג חדש, אך בעל ערך רב, מפני שנטיעת אילנות בארץ מבטאת את ההתעוררות החדשה לתחיה לאומית ולישוב הארץ בימינו.
(ע"פ הרב שלמה אבינר בספרו 'טל חרמון', לט"ו בשבט)
עריכת 'סדר ט"ו בשבט' לציון מהות היום החלה במאה ה-16 לסה"נ על ידי האר"י ז"ל ותלמידיו המקובלים בצפת, והתפשט בקהילות ישראל שבתפוצות. באשכנז, למשל, נהגו לחגוג בעריכת שולחן מיוחד עם פירות ארץ ישראל, טעמו מהם, וברכו 'שהחיינו' ואמרו: 'יהי רצון שנזכה לעלות בקרוב לארץ ישראל, לאכול שם מפריה ולשבוע מטובה'. היה בכך ביטוי לרחשי הלב העמוקים של כיסופי גאולה וחיבה לארץ.
בירושלים נהגו הספרדים ללכת אל קברות הסנהדרין וקבר שמעון הצדיק. כמו כן נהגו לצאת אל עין רוגל (בִּיר איוּב) כדי לשבת בצל העצים הרעננים, אשר כביכול משנים ביום זה את נעוריהם.
בכל שמחה אנו מציינים את האבלות שיש לנו על חסרון בית המקדש (חתונה, בית חדש וכו'), ובכך מעלים את הצער על חורבן ירושלים על ראש שמחתנו. בט"ו בשבט נהגו לאכול חרוב, ולהזכיר כי שמו מסמל את עצב החורבן, שורש ח.ר.ב.
רבי יוסף חיים מבגדאד חיבר תפילה מיוחדת להתפלל בשחרית ביום ט"ו בשבט על הצלחת עץ האתרוג לקראת סוכות שיחול בעוד כחצי שנה. לפני נוסח התפילה כתב:
"שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז"ל שצריך לבקש ביום ט"ו בשבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב".
כוונתו לקבלה המוזכרת בספר "בני יששכר" שכתב רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (חודש שבט, מאמר ב, סימן ב). אגב הבקשה על האתרוג נאמרת תפילה על שאר עצי-הפרי.
וזו לשון התפילה:
"ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו.
ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתברך כל מיני האילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים, ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים, כדי שיהיה היין היוצא מהם מצו לרוב לכל עמך ישראל לקיים בו מצוות קידוש ומצוות הבדלה בשבתות וימים טובים, ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב ייניך כי כבר רצה אלוהים את מעשיך [קהלת ט', ז']. (ויאמר): באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים [שיר השירים ה', א']. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".
י"ז בשבט תשמ"ט (1989 לסה"נ) – הרבנים הראשיים לישראל הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והראשל"צ הגר"מ אליהו פנו במכתב אל רב הכותל הרב מאיר יהודא גץ, על רקע נסיון קבוצת נשים לקבוע מנהגי התפילה חדשים ברחבת הכותל. במכתבם קבעו הרבנים כי אין להרשות בשום אופן כל שינוי מהנהוג ליד המקום הקדוש, הן מצד ההלכה והן מצד החובה לשמור על קדושת המקום ועל המנהג המאחד הקיים ליד הכותל המערבי, והוסיפו "כל שינוי מהנהוג במקום קדוש זה, עלול לעורר סערת רוחות ומחלוקת, שיתכן שלא יוכלו להשתלט עליהן" (ארכיון הרבנות הראשית).
בי"ח בשבט ה'תרפ"ז (21.1.1927) נפטר צ'ארלס וורן, החופר הראשון בעתיקות ירושלים. וורן עשה את עבודתו תוך מאבקים עם שולחיו ועם השלטונות התורכיים, בסכנת נפשות בתוך פירים ומנהרות, באבק ובגזים של ריקבון בתעלות ביוב, בחום ובקור, בחשיכה ובהסתר. הוא התרכז בחקירת החומה החיצונית של הר הבית, וערך רישום מדוייק של תגליותיו, ביניהן תגליות חשובות על תולדות הכותל המערבי. בין גילוייו ניתן למנות גם את חומת העופל. עבודתו החלוצית הביאה בעקבותיו חוקרים רבים, שכולם הודו כי וורן היה "ענק" בעבודתו ובתוצאותיה.
מליל י"ח ועד כ' בשבט ה'תש"ח (29-31.1.1948) התקיים בפיקוד האלוף משה כרמל מבצע "חירם", שהיה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון במהלך מלחמת העצמאות, והציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל על הגבול המנדטורי. בסיומו הגיעו הכוחות לצומת חירם, צפונה לצפת, וכל הגליל העליון נכנס לשליטת צה"ל, וייצב את קו ההגנה בגבול הצפון מול לבנון.
בי"ב בשבט תרצ"ט (7-17.2.1939) נפתחה בארמון סנט ג’יימס בלונדון 'ועידת השולחן העגול' בה ישבו סביב השולחן נציגים בריטים, יהודים וערבים, וניסו למצוא פתרון ל'בעיית ארץ ישראל' (כלומר לנסות לגשר בין הבטחת אנגליה למימוש הצהרת בלפור על ידי הקמת בית לאומי ליהודים בארצם התנכי"ת, ותנופת העלייה וההתישבות שבאה בעקבותיה, לבין האינטרס הערבי).
הועידה הנקראת גם 'ועידת סנט ג’יימס' על שם הארמון בלונדון בו נתקיימה, היוותה את הניסיון האחרון של ממשלת בריטניה להביא לסיום הסכסוך היהודי-ערבי.
בי"ט בשבט תרס"ט (27.1.1902) נחנך בית חולים 'שערי צדק' בירושלים. מייסדו ומנהלו הראשון במשך 45 שנה, היה ד”ר משה וולך, דמות מרכזית בתולדות הרפואה בתקופת היישוב. כיום נמצא 'המרכז הרפואי שערי צדק' במורדות שכונת בית וגן בירושלים החדשה ומשמש כבית החולים המרכזי בירושלים.
כ' שבט – נפטר המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שהיה כהן אך נקשר עם כת הצדוקים והרג את חכמי התורה, וביום שנפטר היתה שמחה בישראל. (לדעה אחרת היה זה ב-ב' שבט – ראה שם בהרחבה)
בכ' בשבט תשכ"ט (1969 לסה"נ) בהיותו קרוב לגיל 80, נפטר הרב עובדיה הדאיה ראש ישיבת המקובלים בית־אל ברובע היהודי.
הרב הדאיה נמנה על זקני הרבנים בירושלים שבררו לעומק ופסקו בהלכות הכותל המערבי והר הבית כאשר חזרו להיות אקטואליות אודות לשחרור ירושלים ב'מלחמת ששת הימים'. במאמרו "בשאלת מקום השחרור" שפורסם לאחר המלחמה ('שבילין' שנה ז גליון כ) קבע הרב הדאיה כי אין לנו רשות עתה להכנס בכל שטח הר הבית, אלא עלינו להבין שיש מדרגות בקדושה: כל שטח ארץ ישראל קדוש מכל הארצות, ויותר מכך קדושתה של ירושלים עיר הקודש, ויותר מכך הר הבית, ולכן כל הקרוב לחומת הר הבית עליו להיזהר בקדושתו, וכל המרבה לסדר שם בתי כנסיות ומדרשות סביב הר הבית הרי זה משובח, ועל ידי כך תתקרב הגאולה. הרב הדאיה הביע תקוותו לגבי השטח הסמוך לכותל המערבי: "ומי יתן והיה אם היו קובעים ברחבת הכותל, בית מקדש מעט, שבו יהגו בתורה יומם ולילה, משמרות משמרות, שבזה יהיה עילוי לשכינה שלא זזה מכותל מערבי, ויתקיים בנו (מלכים-א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו אמן" (מאוחר יותר נכנסו דבריו לסדרת השו"ת שלו 'ישכיל עבדי' חלק ח).
בכ' בשבט שנת ב'קצ"ח (2198 לבריאת העולם; 1562 לפני הספירה הנוצרית) ילדה זלפה את אשר, בנו השמיני של יעקב אבינו. לפי המסורת חי אשר 123 שנים ונפטר בתאריך בו נולד. (סדר הדורות הקצר).
אלי כהן הי"ד היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה מטעם ‘המוסד’. הוא זכור בישראל ובעולם כאחד מגדולי המרגלים למען מדינת ישראל. ניצחון ישראל בחזית הסורית במלחמת 'ששת הימים' מיוחס בעיקר למידע המודיעיני שהעביר כהן לישראל.
בכ"א בשבט תשכ"ה (24 בינואר 1965) הודיעה סוריה כי לכדה את אלי כהן, וזמן קצר לאחר שנתפס הוצא להורג.
בכ"א בשבט תשט"ו (13.2.55) רכשה ממשלת ישראל את מרבית מגילות ים המלח, מגילות גנוזות שנתגלו במערות קומראן ובאתרים נוספים באזור מדבר יהודה (נקראות גם 'מגילות מדבר יהודה'). גילוי המגילות, בשנות הארבעים והחמישים – ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. המגילות נרכשו בין השאר מידי בדואים תושבי האזור וסוחרי עתיקות.
חלק מהמגילות מוצגות כיום ב'היכל הספר' שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי.
המלך היווני גסקלגס [יש מזהים אותו עם הקיסר קליגולה], שלח שליחים להעמיד צלמים בהיכל המקדש. גדולי ירושלים שמעו זאת בערב חג סוכות והתמלאו צער ופחד, אך שמעון הצדיק אמר להם: "עשו מועדיכם בשמחה… מי ששיכן שכינתו בבית הזה, כשם שעשה ניסים לאבותינו בכל דור ודור, כך יעשה לנו ניסים בזמן הזה". כעבור זמן הגיעה אגרת ובה כתוב שנהרג גסקלגס ובטלו גזרותיו. בכ"ב בשבט, בטרם הספיקו להכניס את הצלמים להיכל, נטלו היהודים את הצלמים מידי השליחים וגררו אותם, ומאז קבעוהו ליום טוב שאסור בהספד. (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל).
עם חורבן בית שני בטל ציון היום (בבלי ראש השנה יח ע"ב).
לדעת חוקרים, זהו המאורע המאוחר ביותר במגילה הניתן לזיהוי ודאִי עם מקורות חיצוניים.
בליל כ"ב בשבט תשמ"ד (1984) ניסו – וכמעט הצליחו – ארבעת חברי כנופיית ליפתא, או בלשונם: "כת בני יהודה", לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית. הארבעה התגוררו בבית נטוש בכפר ליפתא, חלקם מעורערים בנפשם, ועסקו בעיקר בלימוד ספרי קבלה. חברי הכנופיה הצליחו לחדור למתחם הר הבית עם תרמילים ובהם מטעני חבלה בני עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, אך התגלו על ידי שומר וקף. חוקר ירושלים, העיתונאי נדב שרגאי כתב בספרו "הר המריבה" (עמ' 172): "כנופיית ליפתא הייתה קרובה לפיצוץ מסגדי הר הבית יותר מכל קנאי יהודי אחר לפניה, ואך כפסע היה בינה לבין מימוש התוכנית".
בכ"ג בשבט תרצ"ד (1934 לסה"נ), התקיימה אסיפת באי־כח מוסדות התורה בבית הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק, בדבר הצעת האדמו"ר מסטולין לארגון כתיבת ספר־תורה בשם כל ישראל.
בפגישה נכחו באי־כח של רוב הישיבות החשובות בארץ באותם ימים. הרב שמואל אהרן ובר, מזכיר הרבנות הראשית לישראל, רשם את פרוטוקול האסיפה.
בפתיחת הדיון הסביר הראי"ה קוק את הרקע לפגישה: "הרעיון היה בתחילתו שהס"ת יכתב לשם כלל ישראל בקדושה ובהדור, ויקראו בו על־יד הכותל המערבי, ויהיה לזכרם של גדולי ישראל שנסתלקו, מהחפץ חיים… ועד הגר"מ קלירס ז"ל, שנלב"ע היום הזה". וכן: "ספר־תורה זה יִקָּרֵא: 'ספר תורה בעד כל ישראל', הספר יקרא לפני כותל המערבי".
[[[תצלום מהפרוטוקול בכת"י המזכיר הרב וובר]]]
בכ"ג בשבט נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין בענין פלגש בגבעה. ויש המתענים ביום זה מפני צרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).
בכ"ד בשבט ג'ת"י (3410 לבריאת העולם) נאמרה לזכריה נבואת נחמה על בנין ירושלים, ונבואתו עודדה את רוח גולי בבל (זכריה א, טז-יז): "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת… עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".
בכ"ד בשבט תשל"ו (1976 לסה"נ) בהיותו כבן 90 נפטר הרב איסר יהודא אונטרמן, מי שהיה הרב הראשי לישראל בימי ההוד של שחרור ירושלים והמקומות הקדושים, ופעל רבות ונצורות לשמירה על קדושת מקום המקדש ולעיצוב סביבות רחבת הכותל ומנהגי המקום והלכותיו.
בימים שלאחר מלחמת 'ששת הימים' כתב הרב אונטרמן ('שאלת השטחים ששוחררו', "שנה בשנה" תשכ"ח, עמ' 104): "בית המקדש חי תמיד בלבבנו, ואנו מזכירים אותו שלוש פעמים ביום (בברכות תפילת עמידה)… 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו' – היא תפילה שגורה על שפתותינו תמיד… מפני זה, היו אחינו באים ממרחקים לשפוך לבם בתפילה על יד הכותל, אשר לדברי חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד): לא זזה השכינה משם. וכמה דווה לבנו שזרים השגיחו עלינו מאז נחרב הבית, שלא לעשות שום תיקון שם כדי להתפלל מתוך הרחבת הדעת. ברוך ה' כי המקום הזה עתה ברשותנו, וזה מקרב לבנו אל העבר הגדול, כששרתה שכינה בבית המקדש ולשם נקבצו המונים מבני ישראל ברגש עז ובהתלהבות עצומה להודות ולהלל לשמו הגדול של אבינו שבשמים".
בכ"ה בשבט תש"ב (1942) נרצח מפקד הלח"י (ארגון 'לוחמי חירות ישראל') יאיר שטרן בידי בלשים בריטים. לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.
בכ"ו בשבט תרע"ד (22.2.1914), בהתקרבו לגיל 70, ביקר בארץ הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד רוֹטְשִׁילְד ונהנה לראות את פריחת המושבות שבעצמו השקיע בהן לפני כשני עשורים.
בביקור היסטורי בירושלים נפגש הברון עם הרבנים ושוחח עמם בדבר הצורך לעודד את בני הישיבות לעסוק גם בעבודת האדמה במושבות חקלאיות, שכן טובת ישראל דורשת להעמיד את עמינו על הקרקע ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982,עמ' 108).
ביום הרביעי, כ"ט בשבט תרע"ד, בקרו הברון ורעייתו בכותל המערבי ובהר הבית, אולם "הברונית בת השר הצדיק מפפד"מ זצ"ל לא נכנסה פנימה, ביודעה שזהו איסור גדול, וחכתה עליו בשער הר הבית עד שיצא" ('המודיע', ט"ו באדר תרע"ד עמ' 3).
כששמע הראי"ה קוק לאחר מספר ימים על כניסתו מחוסר ידיעה של הברון, אבי ההתיישבות, לתוך הר הבית, הוא כאב על חילול ה' שנגרם מפני "ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור", והתבטא על כך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים" (אגרות הראי"ה, תרעז).
*מידע ותמונות על אשת הברון באתר "נשים על המפה" ובויקפדיה באנגלית.
{תמונת הברון והברונית בביקורם בזכרון בתרע"ד/תרפ"ה}
כ"ו שבט תרצ"ב (1932 לסה"נ) – רב הכותל הרב אורנשטין ביקש מסגן המושל הבריטי לאשר הבאת כלי־קודש חדשים אל הכותל. תשובת המושל היתה כי 'הרישיון ינתן בתנאי שלא יבוצע שינוי מהותי בצורת הכלים ובחומר ממנו נעשו עד כה, ובתנאי שמכל כלי מאושר ישמר העתק במשרד הממשלה, בתור דוגמא'. מששמע זאת הרב הראשי קוק, ביקש למסור למושל כי 'איננו יכול להסכים למסירת דוגמא של כלי קודש שתעמוד בבית הממשלה, וכי מוצא הוא דבר זה לעלבון הקודש'.
כמו כן התנגד הרב קוק להרחקת העניים מהכותל, והבהיר כי 'צדקה הוא צורך הכרחי לתפילה, ואנו חפצים על־ידי ישיבת העניים להמציא את האפשרות של נתינת צדקה לפני התפילה'.
(כותלנו, עמ' 200-201)
בכ"ו בשבט תרע"ד (22.2.1914), בהתקרבו לגיל 70, ביקר הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד רוֹטְשִׁילְד עם רעייתו בארץ ישראל, בפעם הרביעית, ונהנה מלראות את המושבות פורחות בזכות היסודות שבעצמו הניח בהן לפני כעשרים שנה. ספינתו 'אטמה' עגנה ביפו, משם יצא הברון לסייר במושבות פתח תקווה, תל אביב וראשון לציון, וסיים בביקור היסטורי בירושלים (להרחבה ראו כאן בלוח – באירועי ירושלים). מירושלים חזר ליפו, הפליג לצור וחזר לטנטורה. סייר בזכרון יעקב ובחדרה. הפליג לחיפה, עלה לרכבת העמק וירד בעפולה, במרחביה ובכפר תבור. משם המשיך לטבריה ולדמשק.
בראשון לציון התייחס הברון לעזיבת הצעירים את הארץ, ושאל: "למה עוזבים צעיריכם את המושבה ואת הארץ? כל מה שאני עושה בארץ ישראל איני עושה בשביל יחידים אלא בשביל הכלל כולו. ואם הכוחות הרעננים, בני הנעורים יעזבו אותנו, מה תקוותנו כי נאחל לתוצאות טובות?" ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982,עמ' 107).
{שטר 500 או בול הברון}
בכ"ז בשבט ה'תרכ"ז (2 בפבר' 1867) יצאה משלחת המחקר של צ'ארלס וורן מאנגליה לארץ־ישראל, כדי לחקור את אספקת המים לירושלים ולשרטט מפות של מרחבי ארץ־ישראל. וורן קיבל על עצמו את המשימה בהתלהבות רבה וראה בה כמעט שליחות דתית: לחשוף את המקומות הקדושים, שהיו מכוסים במשך דורות בעפר ובאשפה, ואשר נשמרים בקנאות על־ידי השליטים התורכים המוסלמים.
(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א 1987, עמ' 11)
בכ"ז בשבט תשנ"ז (פבר' 1997) ארעה מעל עמק החוּלה תאונה אווירית קשה בין שני מסוקי יסעור של חיל האוויר, בשעה שהובילו לוחמים מחטיבות הנח”ל, גולני, חיל השריון ומיחידות נוספות, אל מוצבי צה”ל בשטח רצועת הביטחון שהיתה אז בדרום לבנון. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים.
[במבט היסטורי, מלבד הכאב הגדול שמלווה משפחות רבות עד היום, מתברר שהאסון הגביר את התמיכה הציבורית בקריאת מיעוט פוליטי לפינוי כוח צה”ל מדרום לבנון, פינוי שאכן התבצע לבסוף בי"ט באייר תש"ס (24.5.2000) בהנחיית ראש הממשלה אהוד ברק על ידי נסיגה חד-צדדית שהביאה לפירוק צד"ל (צבא דרום לבנון), ולאחריה נשא מזכ"ל חיזבאללה השייח' חסן נסראללה בעיירה הלבנונית בינת ג'בייל את "נאום קורי העכביש" במסגרת חגיגות הנצחון של החיזבאללה].
בתקופת החשמונאים, כ-24 שנים לפני התרחשות נס חנוכה, בכ"ח בשבט ג'תקצ"ח (3598 לבריאת העולם), הסתלק אנטיוכוס (השני) מירושלים, לאחר שבא אליה בראש חיל גדול וערך עליה מצור במטרה להחריבה ולהשמיד את כל היהודים. בשל ידיעות רעות על מלחמה בארצו מיהר אנטיוכוס לחזור למקומו, ושם נפל במערכה. עבור עם ישראל היתה זו המלחמה האחרונה [הישירה] מול היוונים, ומאז שקטו יהודה וירושלים מכל צריהם. יום שהסתלק מירושלים הפך ליום טוב ולשמחה ליהודים.
(ע"פ מגילת תענית ופי' האשל, ודברי החוקרים).
לפי זאב ח. ארליך מדובר כאן על אנטיוכוס (החמישי), המלך הסלאוקי, שבזמן המצור על ירושלים היה אמנם ילד קטן, אך ליזיאס שימש לו אפוטרופוס ולחם בשמו נגד מלכות החשמונאים לאחר שנצחו את אנטיוכוס הרביעי חודשים ספורים לפני כן.
(יעויין, ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 58).
בכ"ח בשבט תש"ח (8.2.48) יצאה ממרסיי אוניית המעפילים “לקוממיות” (כלומר – לקראת עצמאות), בדרכה לארץ ישראל, כשעל סיפונה מעפילים. היה זה מסעה השני של האונייה לארץ ישראל, אך הפעם היא נתפסה בלב ים על ידי משחתות בריטיות (ספינות קרב), והמעפילים גורשו לקפריסין. הפעלת הספינה וארגון המסע נעשו בידי המוסד לעליה ב’ של “ההגנה”.
ראו כ"ו בשבט תרע"ד, אירועים בתולדות ירושלים
ראו י"ג בשבט תשס"ג (2003).
ביום ל' בשבט תש"ח (10.2.1948) עצרו הבריטים בשכונת "בית ישראל" ארבעה מאנשי ההגנה והוליכום לשער שכם, שם הרגום הערבים והתעללו בגוויותיהם.
חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הוציא לאור בווינה ובלייפציג את ספרו המוֹנוּמֶנְטָלִי "מדינת היהודים" בל' בשבט, א' דראש חודש אדר תרנ"ו (14 בפבר' 1896 לסה"נ), כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון. בספרו, בהוצאת מ’ ברייטנשטיין, תאר הרצל את חזונו למדינה יהודית – כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום. תאורו המפורט כולל אפילו התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות במדינה, תפישתה הכלכלית, המדינית, החברתית וכן הלאה.
בסיום ה'פתח דבר' לספר כתב הרצל: "במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: "לשנה הבאה בירושלים"! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם".
(הספר ניתן לקריאה ברשת ולהעתקה מתוכו בפרוייקט בן-יהודה).
{תצלום הכריכה של המהדורה הנפוצה בארץ}
אמרו חכמינו ז"ל (בבלי תענית כט ע"א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכמו שנאמר במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", כלומר – נס ההצלה שארע באמצע חודש אדר, הנס שאנו מציינים בימי הפורים, קשור לכך שבכל החודש הזה יש מזל טוב לישראל (ע"פ תלמוד ירושלמי מגילה, ועוד).
לכן אמרו חכמינו שאם יש לאדם מישראל קובלנא משפטית נגד נוכרי שעשק אותו וכיוצ"ב, ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון בתביעה יתקיים בחודש אדר, מפני שיד ישראל אז על העליונה, שכך נגזר עלינו מן השמים (עי' חידושי הריטב"א שם).
ונהגו בכל קהילות ישראל להרבות כבר מראש חודש בשמחה ובהכנת הלב לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה.
{לוח מעוטר לר"ח אדר ופורים – Gross70}
בזמן שבית־המקדש היה קיים היו משמיעין בראש חודש אדר על השקלים, דהיינו שלוחי בית־הדין היו מכריזים בערי ישראל וקוראים לעם למהר ולתרום 'מחצית השקל' למקדש. מכסף זה קנו את הבהמות שהוקרבו כקרבנות ציבור במהלך השנה הקרובה.
חז"ל הסבירו כי במצווה זו הקב"ה הקדים תרופה למכה, שכן המצווה לתת את מחצית השקל לפני י"ד באדר פעלה כנגד הכסף שהמן הרשע שקל לגנזי אחשורוש במטרה לאבד ביום זה את כל היהודים (בבלי מגילה יג ע"ב).
בראש חודש אדר א' שנת תקצ"ד (1834 לסה"נ) יצא ר' מנחם מנדל מקמיניץ בדרכו לירושלים להתפלל בכותל המערבי.
וכך תאר בספרו 'קורות העתים לישורון בארץ ישראל' (מהד' ירושלים תר"צ, עמ' 16): "בראש חודש אדר ראשון נתיעצתי לילך לירושלים עיר הקודש להתפלל שם אצל כותל מערבי, וכן על קברי הצדיקים אשר שם. ונסע ונלך שיירה… ויהי בבאנו העיר הקודש ירושלים קרענו על חורבנה. והנה ירושלים היא עיר גדולה… והיא מרובה באוכלסין ונמצאו בה יהודים לערך שלשת אלפים, וחכם שלהם הוא כעת הרב הגאון יונה משה ס"ט ספרדי (הראשל"צ הגרי"מ נבון)…
הלכנו להתפלל לפני כותל המערבי של הר הבית, כמנהגם שם בכל ערב שבת קודש… ודעו כי התפלה דשם נובעת מלב המתפלל".
[להרחבה – ראו ה' באדר]
{תמונה ישנה של מתפללים כותל – מאוסף הקרן, מתאים Rimon16}
א' באדר ד'תתקכ"ז (שנת 4927 לבריאת העולם) – נפטר בגיל 75 פרשן המקרא, משורר, ומגדולי הבלשנים רבי אברהם אבן עזרא. מקום פטירתו וקבורתו לא נודע, אך ישנה מסורת כי הוא קבור ביישוב כאבול שבגליל, ואף נמצא שם ציון לקברו.
שיריו נוגעים במגוון רחב של נושאים, וחלק עיקרי בשירתו היא שירת קודש והגות הכוללת גם שירת געגועים לציון.
כדרך לזכור את ירושלים תקנו חכמי מרוקו לתת תרומה לבנין ירושלים בחתונות, בהולדת בן, בפורים ובא' אדר (תקנה טבת-אלול שס"ג).
בסוף התקנה מופיעים החרוזים:
עדי עין בעין נחזה
ונאמר היה אלקינו קיוינו זה
בנחמת ציון בשמחה ובעלצון
ויסר מעלינו המות הזה ולא יהיה אסון.
בעיר צפרו במרוקו נהגו לאסוף תרומות עבור ארץ ישראל שמחציתן הגיעו לירושלים: בא' אדר, פורים, יום החופה, יום המילה של בנו, יום הנחת התפילין של בנו. (תקנ"ז)
השבת שלפני ראש חודש אדר (בשנה מעוברת לפני ר"ח אדר ב') נקראת "שבת פרשת שקלים", וקוראים בה את פרשיית שקלים, הנמצאת בתחילת פרשת "כי תשא". אם ר"ח חל בשבת, מוציאים שלושה ס"ת: לפרשת השבוע, לקריאה לר"ח, ומפטירים בפרשיית השקלים.
ב' באדר-א תרפ"ט (12 פבר' 1929) – מושל ירושלים הבריטי אדוארד קית'־רוטצ', הורה לרבנים הראשיים לישראל להפעיל ליד הכותל ובמקומות ציבוריים 'תקנת עזר' חדשה שיזם ואושרה על ידי מועצת עירית ירושלים: "אסור לכל אדם לפשוט יד או לגרום או לאמץ (=לשדל) כל ילד למטה מגיל 16 לפשוט יד ולבקש נדבות מהקהל בכל מקום פומבי". כמו כן ביקש המושל מהרבנים להושיט עזרה כלכלית לחברֵי העדה היהודית אשר אין להם אמצעי מחיה ובשל כך הוכרחו לבקש נדבות עד שפשיטת־היד נעשתה למקצועם.
כעבור זמן השיב לו הרב הראשי הראי"ה קוק: "אי־אפשר לנו להזדקק לדבר זה, במקום שכל עצם חק זה איננו לפי רוחה של תורתנו. באשר להצד הצבורי שבדבר (=הטיפול הסוציואקונומי), היינו מציעים לכבודו לפנות בזה לועד העיר ליהודי ירושלם".
(אגרות חדשות מהראי"ה קוק ועוד, עמ' 42. ראו שם בהרחבה)
ב' באדר-ב תשמ"ו (1986) – פעיל זכויות האזרח ב'ברית המועצות', נתן שרנסקי, הגיע לישראל לאחר כתשע שנות מאסר ברוסיה. באדר תשל"ז (1977) נעצר שרנסקי בברית המועצות מטעמים פוליטיים והואשם בהאשמות שונות כמו ריגול לטובת ישראל, שהתגלו מאוחר יותר כהאשמות שווא. בית המשפט הסובייטי גזר עליו 13 שנות מאסר, ובעקבות כך קמה תנועת מחאה בישראל וברחבי העולם שקראה לשחרורו.
שרנסקי, אסיר ציון לשעבר ומסורב עליה – מכהן כיום כיו”ר הסוכנות היהודית ועוסק בין השאר בהעלאת יהודים לארץ ישראל מכל העולם. במשך שנים היה פעיל בזירה הפוליטית ושר בממשלות ישראל.
(הצעה לצפייה: סרטון עם מסר עוצמתי על מעצר ושחרור שרנסקי מאת 'אולפנת עפרה')
ג' אדר-א' ה'ת"ר (7.2.1840), נולד צ'רלס וורן, החופר היסודי הראשון בעתיקות ירושלים, על שמו נקרא אחד משערי הר הבית הנמצא כיום בתוך 'מנהרות הכותל'. עבודתו של וורן נעשתה תוך מאבקים עם שולחיו הבריטיים ועם השלטונות התורכיים, ולפעמים סיכן עצמו כשנכנס לפירים, מנהרות ותעלות ביוב קדומות, מלאי אבק וגזים, רקבון, חום, כפור וחשיכה. וורן התרכז בחקירת החומה החיצונית של הר הבית, ומגילוייו הבולטים היתה חומת העופל. הוא ערך רישום מדוייק של תגליותיו, ועבודתו החלוצית הביאה חוקרים רבים בעקבותיו, שהודו כי וורן היה "ענק" בעבודתו ובתוצאותיה.
(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א: משרד הביטחון, 1987, עמ' 12-15)
ביום ד' באדר־ב תרט"ז (11.3.1856) עזב מייסד בית־ספר למל ד"ר אברהם אלעזר פרנקל (Dr. Ludwig August Frankl) את עירו וינה ועלה לשליחות לירושלים.
בפתח ספרו "ירושלימה" מופיע תאורו המזעזע על פרידה מאשת־נעוריו בצאתו לארץ הקדושה: "יום אבל וקודר היה לי היום בו עזבתי את ביתי ונטשתי את נחלתי, בראותי לימיני אשת נעורי היקרה, טובת שכל וטעם, אשר התגברה על כאבה האנוש לשלחני… חרבו השלופה של מלאך המוות כבר רחפה על ראשה (בהיותה חולה מאוד), ולא האמנתי כי אשוב לראותה בחיים רק עוד פעם אחת, ומיד אחר־כך תצא נשמתה אל על. באומץ רוח מפליא התגברה על מחלתה האנושה, אם כי לבה בכה בה לראותני נוסע למרחקי תבל, צפוי להמון סכנות והרפתקאות־דרכים, בים וביבשה. ואולם, ביקר רוחה העדין העריכה את חשיבות מפעלי, אשר בו עצה ותושיה לרבים, אותו העמסתי על שכמי, והיא הבינה כי אין להתמהמה מאוד, וכי יש עלי להחיש את פעמי (=צעדי), על מנת להביא ישע ומזור לאחַי בני עמי, יושבי ארץ הקדושה, כל עוד יש לאל ידי".
בד' באדר־א תרפ"ט (14 לפבר' 1929) פנה מושל מחוז ירושלים מטעם המנדט הבריטי במכתב אל הרבנים הראשיים לישראל, ודרש מהם להביא עדויות הסטוריות כתובות כדי להוכיח שיש ליהודים זכויות כל שהן ב"כותל הדמעות".
בתגובה השיבו הרבנים הראשיים: "אנחנו מתכבדים להודיע שעניין זה היה כל כך ברור לעם היהודי ולעולם כולו, לכל מי שהתעניין בזה בכלל, עד שלעולם לא חשבנו שיגיע יום שאנשים בעלי מעמד כל־כך חשוב ידרשו ממנוּ להגיש תעודות כתובות בנושא זה, כאשר אלפי אנשים ברי־סמכא יכולים לתת עדות בנדון".
(אגרות ותעודות חדשות מהראי"ה והרבנות בענין הכותל, עמ' 12)
ר' מנחם מנדל מקמיניץ (תק"ס-תרל"ג;1800-1873), המלונאי הראשון בארץ ישראל, הגיע בשנת תקצ"ד (1834) מצפת לירושלים, כדי להתפלל בכותל המערבי. וכך תאר בספרו 'קורות העתים לישורון בארץ ישראל' (מהדורת ירושלים תר"צ, עמ' 16):
"בראש חודש אדר ראשון נתיעצתי לילך לירושלים עיר הקודש להתפלל שם אצל כותל מערבי, וכן על קברי הצדיקים אשר שם… ויהי בבאנו העיר הקודש ירושלים קרענו על חורבנה. והנה ירושלים היא עיר גדולה… מרובה באוכלסין ונמצאו בה יהודים לערך שלשת אלפים, וחכם שלהם הוא כעת הרב הגאון יונה משה ס"ט ספרדי (הראשל"צ הגרי"מ נבון)… ומאוד שמחנו בביאתנו לתוכה. ויש בה לקנות פירות הרבה ויין הרבה טוב מאוד ובזול. [ה' באדר] הלכנו להתפלל לפני כותל המערבי של הר הבית, כמנהגם שם בכל ערב שבת קודש, הולכים שם ויושבים שם כמה עניים לקבל צדקה, אחר כך אומרים תהלים כמה קפיטלען (=פרקים), אחר כך מתפללים מנחה, אחר כך מקבלין שבת. ודעו כי התפלה דשם נובעת מלב המתפלל. והחזן עומד אצל אבן אחת שאומרים ששם נתגלתה השכינה אל צדיק אחד – וכל הקרב אל הכותל הוא חולץ נעליו".
ר' מנחם מנדל ואשתו ציפה, שנמנו על קהילת הפרושים תלמידי הגר"א בצפת, הקימו בירושלים בשנת תר"ב (1842) 'בית הכנסת אורחים' ליד מגדל דוד. בבית המלון היו בית־כנסת ומאפיה, והאירוח בו התאפשר במחיר השווה לכל נפש. עניים, תלמידי חכמים, זקנים ובודדים אכלו באסנייה זו בחינם. לאחר שהמקום התבסס והיה צריך להרחיבו פתחו בני הזוג אכסניה גדולה ברחוב חברון בעיר העתיקה. לאחר מות ר' מנחם מנדל המשיכו לנהל את בית המלון אשתו וילדיו. במלון קאמניץ התארחו אח"מים רבים כגון הברון רוטשילד והשר משה מונטיפיורי, ונערכו בו חתונות מפוארות. המלון התפתח לכדי רשת מלונות ארצית שהוחזקה בידי בני-משפחתו מספר דורות. בכך תרמו רבות לפיתוח התיירות הארץ-ישראלית.
רמ"מ נלב"ע בי"ג באייר תרל"ג.
{תמונה צבעונית של חליצת נעליים בריחוק מהכותל – 283 GROSS}
בה' באדר תשכ"ח (1968 לסה"נ) הגיש הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים נייר עמדה לשרי הממשלה, בו סקר מנקודת המבט של הרבנות הראשית לישראל את מהלך האירועים בנוגע לפיתוח רחבת הכותל מאז מלחמת 'ששת הימים'. בין השאר כתב שם הרב נסים:
"במעמד חזרתנו אל הכותל – באותו יום גדול של שיחרור ירושלים, כ"ח באייר, שהרטיט לבבות כל בני האומה מקצה אל קצה – הכריז מר לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, שהמקומות הקדושים שחזרנו אליהם יהיו בפיקוח הרבנים הראשיים לישראל, ושהסדרים בהם ייקבעו על־ידם. הכותל סימל את שיא הנצחון, את התגשמות ערגת הדורות. כיאה לעניין, ביקשו הרבנים הראשיים מיד לטפל בסידור הכשרתו של המקום, הקימו ועדה מיוחדת, נוסחו תקנות והתוו תכניות.. ביקשתי מראש עיריית ירושלים להרחיב את השטח על ידי הריסת הבניינים הרעועים שמסביב, ושמחתי מאוד שהתחילו במלאכה. הדבר איפשר לרבבות עולי הרגל בחג השבועות להתרפק על אבני הכותל בתפילה ובהודייה..
לכותל המערבי – אף בחלקו הדרומי – יש חשיבות גם כאתר הסטורי, אך למעלה מכך לאין ערוך היותו מקום קדוש ונשגב באמונה הישראלית, ושום דבר לא יעמוד בפניה. אין ספק, שערמות העפר שנערמו משך הדורות, יש לסלקם ולגלות את ההוד של הכותל בגובהו. אנו מבינים שמשום חשיבותו של המקום, החפירה [הארכיאולוגית] צריכה להיעשות בזהירות רבה ובהשגחה של מומחים. אבל מכאן ועד הפיכת המקום לאתר ארכיאולוגי, שבעלי מקצוע שאין בפניהם אלא עבודת מחקרם וסקרנותם ההיסטורית, שהם יתוו את התכניות והם לבדם יהיו אחראים עליה ויעשו מה שחובת מקצועם מטילה עליהם – רחוקה הדרך. יש דרגות חשיבות.
איש אינו מזלזל בערך הרב של חישוף (=חשיפת) העבר, למצוא שרידים מימי אבותינו. אבל יש ערכים חשובים לאין ערוך מכך: הקדושה, היחס של העם והאמונה הישראלית אל הכותל, היא כה נשגבה, ששום דבר לא יעמוד בפניה".
("תזכיר לוועדת השרים למקומות הקדושים", "טורי ישורון" ניסן תשל"ב, עמ' 5)
ביום ו' באדר-ב תרע"ג (1913) נפטר הרב יְחִיאֵל מִיכְל פִּינֶס, תלמיד חכם וסופר ציוני, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות. על שמו נקרא המושב כפר פינס.
בשנת תרמ"ג, ראשית תקופת העלייה הראשונה, חיבר הרב פינס בירושלים את השיר "חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ". מילות השיר היו עיבוד ותרגום לעברית משיר צבאי-רוסי על פי לחן עממי. פינס חיבר את השיר לכבוד קבוצת חלוצים חברי תנועת ביל"ו, שתמך בהם ועודד אותם רעיונית וכלכלית.
בבית האחרון של השיר העלה פינס את ירושלים על נס:
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!
עד מהרה נעשה השיר אהוד מאוד בתודעה היישובית, ונחשב למייצג הרעיון והמעש החלוצי הציוני בארץ ישראל. נהגו לשיר את "חושו אחים חושו" בחגיגות ובטקסים חגיגיים ביישוב לפני ולאחר הקמת המדינה, והוא זכה לביצועים רבים במאה ה-20 ובמאה ה-21.
{עמוד השער של חוברת השיר – עם איור הכותל המערבי וקבר רחל}
ב-ז' באדר-א' תש"ח (17.2.1948) הוחלפו אנשי הפלמ"ח שהגנו על "בית הקרן הקיימת לישראל" ביחידת חי"ש (חיל שדה – ארגון צבאי חשאי של ההגנה). המגינים החדשים ספגו התקפות ו"פצצות חבית". באותם ימים היה החי"ש המסגרת הצבאית המרכזית של כוח המגן העברי, ועל בסיס חטיבותיו הוקמו חטיבות צה"ל הסדירות שלחמו במלחמת העצמאות.
בז' באדר-ב שע"ט (1619 לסה"נ) נפטר מחבר הפירוש 'כלי יקר' על התורה, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, תלמיד המהרש"ל וממשיך המהר"ל ברבנות פראג.
מפורסמים דבריו שכתב על מעלת מקום המקדש וראייתו בפירושו לספר דברים (תחילת פרשת ואתחנן): "שעיקר ראייה זו הנותנת קדושה יתירה הוא על ידי ראיית השכינה שבכותל מערבי, כמו שנאמר (ישעיה נט, יט): 'וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם ה"".
וכן בפירושו לפרשת לך לך כתב: "וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו יתברך תחזינה עיניו וכו' כי כדרך שבא לראות כך בא לֵיראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עולם הבא".
{גלויה, יהודי מסתכל מעלה על הכותל, בתקופה העותמנית – אוסף גרוס}
השיר המיוחד 'הרהורי לילה' נכתב ע"י ביאליק בז' באדר תרנ"ב (1892 למנינם).
להרחבה: ראו כ"ב בתמוז.
ב-ז' באדר שנת ב'שס"ח נולד במצרים משה רבנו, שליח אלוקי ישראל לתשועת עמו מגלות מצרים. מפני גזירת פרעה על היהודים שלא ללדת ולגדל ילדים, נאלצה אמו להחביאו בתיבה על מימי היאור, ואחותו מרים שמרה עליו מרחוק מתוך צפייה גדולה לעתיד שהוא יהיה מושיען של ישראל. את שנות ילדותו עשה משה בבית פרעה מלך מצרים, לאחר שבת פרעה מצאה אותו בתיבה על היאור ולקחה אותו תחת חסותה.
ב-ז' באדר שנת ב'תפ"ח (2488 לבריאת העולם), ערב כניסת עם ישראל לארצם, נפטר משה רבנו בגיל 120 שנה, לאחר שהראהו ה' את כל גבולות הארץ.
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה – הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'", ולא נודע לאיש מקום קבורתו עד היום הזה (דברים לד, א-ה).
סטרומה היתה אוניית מעפילים מתוצרת בולגרית-אנגלית, שנשאה על סיפונה 768 פליטים יהודים מרומניה הפשיסטית. האנייה הוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית בז' באדר תש"ב (1942). האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה 'אף על פי' שיזם האצ"ל ('ארגון צבאי לאומי'). טביעת כל מעפילי האונייה ואנשי הצוות, למעט יהודי צעיר בשם דוד סטוליאר, נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה היהודית לארץ ישראל, ולאחד האסונות הגדולים בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בשנות מלחמת העולם השנייה.
"ספורו של עד הזוועה היחיד שניצל מטביעת סטרומה" (דבר 30.4.1942).
ז' באדר נקבע על ידי חכמי ישראל הקדמונים כיום ה'חברא קדישא' בו נוהגים אנשי 'חסד של אמת', העוסקים יום יום בקבורת מתים, לצום ולהרבות בתפילה. לאחר הקמת המדינה קבעה הרבנות הראשית את היום גם כיום הזיכרון לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע.
הסיבה שדווקא ז' באדר מיוחד לענייני קבורה, היא משום שהרבה מהלכות קבורה נלמדים מהפסוק בתורה העוסק בקבורתו של משה רבינו: "ויקבור אותו בגיא", וכמו שה' קבר את משה כך אנו, עם ישראל, הולכים בדרכי ה' ומחזקים את מוסד הקבורה בחברה היהודית בארץ ישראל ובעולם כולו.
ואכן מקדמא דנא נהגו בכל קהילות ישראל ביום זה לפקח על ענייני ה'חברא קדישא', לעשות חשבון נפש, לסקור את פעילות החברה בשנה החולפת ולהסיק מסקנות להבא.
כמו כן, זהו יום של בקשת מחילה מהנפטרים במידה ופגענו במהלך הטיפול בקבורתם.
חברי ה'חברא קדישא' בערים שונות נוהגים להתענות ולקיים תפילות משותפת עם אמירת סליחות מיוחדות.
{שק חברה קדישא להבאת עפר מארץ ישראל – עם איור הכותל והמקומות הקדושים}
ח' ו-ט' באדר הם "יום תרועת המטר" – ב' ימים שארע בהם נס, כל אחד בשנה אחרת, לאחר שהיתה בצורת והריעו והתענו, התקבלה תפילתם וירדו גשמים. ונקבעו לימים טובים לדורות, שאין לקבוע בהם תענית ציבור (מגילת תענית ע"פ פרוש האשל).
ציון ימים אלו בטל עם חורבן בית שני (בבלי ראש־השנה יח ע"ב).
בתשעה באדר נחלקו בית שמאי ובית הלל לשתי שיטות בהלכה, ונגזרה תענית ליום הזה – על צער המחלוקת והפרוד. לכן יש הנוהגים להתענות בו מפני הצרה שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).
ביום י' באדר-א תרכ"ז (15 פבר' 1867) הגיעה לחופי יפו משלחתו של צ'ארלס וורן, שבאה לחקור את אספקת המים לירושלים ולשרטט מפות של ארץ ישראל. על אף מזג האוויר הסוער הצליחו אנשי המשלחת לרדת לחוף, אך פקידי המכס התורכי נטלו מהם את ציוד המדידה בטענה שהוא נחשב כציוד מלחמתי. רק לאחר התערבותו של סגן הקונסול הבריטי ביפו, הם קיבלו לרשותם בחזרה את הציוד.
(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א: משרד הביטחון, 1987, עמ' 11)
י' באדר תר"ץ (1930) – הרב הראשי הראי"ה קוק עדכן את רבה של צרפת הרב פרופ' ישראל לוי בדבר ההכנות לקראת ועדת החקירה של 'חבר הלאומים' (לימים-האו"ם) כדי לדון על זכויות היהודים והערבים בכותל המערבי, וזאת לאחר שהרב לוי הציע לקיים בנושא זה אסיפה גדולה בפריז ולהזמין את הרבנים הראשיים ליטול בה חלק. "הננו להודיעכם", כתב הראי"ה קוק, "כי אנו פה עסוקים בשאלה זו – איך להכין את ההגנה שלנו על זכֻיות ישראל המוחזקות מדורות על כותל המערבי… אנו חשים שהביטוי הנכון לפני ועדת השלשה של חבר־הלאומים אי־אפשר לכוונו כי־אם פה על המקום, ואנחנו נהיה שמחים מאֹד אם האספה הנכבדה שלכם תשלח בא־כח שיעבוד אתנו יחד בכל הדברים שצריכים להיות מושגים מצדנו לפני הועדה… אנו חושבים שהדרישות שלנו הן כל־כך צודקות עד שכל ועדה שרוח צדק תפעמה אי־אפשר לה שלא תאשרן".
(אגרות ותעודות חדשות מהראי"ה והרבנות בענין הכותל , עמ' 24)
{דו"ח ועדת החקירה של חבר הלאומים שהוגש בלונדון – תצלום מקור ארכיוני}
מקור: הכותל המערבי בציר הזמן.
אירועים נוספים
סיורי סליחות בעקבות הפיוטים בשעות המיוחדות של הלילה
סיור סליחות מוזיקאלי, פתח לנו שער, סליחות בעתיקות , ממעמקים קראתיך ,
Amis et frères juifs résidents en France vivants en ces derniers temps des jours compliqués de violence et de saccages , nous vous invitons à formuler ici vos prières qui seront imprimés et déposées entre les prières du Mur des lamentations .
