אדר – ניסן תשכ"ט / מרץ 1969

בי"א באדר-א' ה' אלפים תקס"ו (1806 לסה"נ) נפטר בליבורנו הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה – החיד"א. הרב חיים יוסף נולד בירושלים כבן דור שישי לאנוסי ספרד מצד אביו. אמו הייתה ממוצא אשכנזי, אביה הגיע לירושלים בעליית רבי יהודה החסיד. סב החיד"א היה הראשון לציון רבי אברהם בן דוד יצחקי. החיד"א למד בין השאר בישיבת "כנסת ישראל" אצל רבי חיים בן עטר בעל ה"אור החיים", ובישיבת המקובלים "בית אל" בחבורת רבי שלום שרעבי (הרש"ש). בספרו 'חומת אנך' כתב החיד"א כי: "גדולה מעלת יושבי ארץ ישראל עתה בגלות… ובפרט בתוככי ירושלם, שהיא קדושת עולם ושכינה לא זזה מכותל מערבי".

בשבת י"א באדר תרפ"ה (1925 לסה"נ), בהיותו בן 28, ביקר ר' בצלאל ביז'נסקי לראשונה בכותל המערבי, ולאחר מכן כתב את רשמיו. ביז'נסקי היה חבר באותם ימים בהנהגת תנועת 'המזרחי' ופעיל בולט בציונות הדתית בשנות הקמת המדינה.

וכך תאר ביומנו האישי ('פרקי חיים' – דפי זכרון לבצלאל ושושנה בזק, עמ' 20-22): "ביום א' [ה' באדר תרפ"ה] באתי לירושלים עיר קדשנו. כמה קדושה שורה כאן, אפילו על כל אבן ואבן! כמה זכרונות מתעוררים ועולים וממלאים את כל הלב!… מוצ"ש י"א באדר תרפ"ה. היום בבוקר קמנו בשעה מוקדמת והלכנו לבקר במקומות הקדושים יחד עם שרגאי ולסלוי. היינו אצל "הכותל המערבי". פגשנו שם יהודים מתפללים במנין, ונשים. מחזה הכותל עשה עלי רושם חזק. פה מקום המקדש שלנו! מזה אלפים שנה, אצל הכותל זה שופכים יהודים דמעותיהם ומנשקים האבנים! דמעות מלאו את עיני. אמרתי מזמורי תהילים אחדים, והתפללתי עלי ועל רייזקע (=שושנה רעייתו הטריה), על בריאות אבא וכל משפחתי…

סמוך ממש אל הכותל המערבי נמצאים בתי ערביים, והם עוברים כאן לפעמים עם גמליהם וחמוריהם. כמה מכאיב הדבר!".

בי"ב באדר תשל"ב נלב"ע ר' שמואל הורביץ, דור 12 לשל"ה הקדוש, שעלה וקבע דירתו בירושלים כ201 שנה לאחר עלית זקנו השל"ה לירושלים. ר' שמואל היה מבאי הכותל הקבועים, ומהאוטוביוגרפיה שלו, בספר הנקרא "ימי שמואל", מתברר שהכותל המערבי היה אולי המקום המרכזי ביותר בעבודתו הרוחנית.

את הגעתו הראשונה לכותל, בחורף תרפ"ג, הוא מתאר שם בפרק ע:

"בפעם הראשונה שנסעתי לעיר העתיקה… תכף כשבאתי לכותל וקרעתי כדת וכדין, וראיתי פעם ראשונה שריד מקדשנו שמקודש ביותר, שמעולם לא זזה שכינה משם (שמות רבה ב, ב; ועוד) – זה עשה עלי רושם גדול ונורא, ממש נפעמתי, ממש נשבר לבי בקרבי. וחשבתי שאני כבר לא אהיה כל ימי רק (=אלא) מחפש עצות לאקמא שכינתא מעפרא, ועשיתי תשובה בלב שלם ובהתעוררות, ואמרתי 'תיקון הכללי' ותהלים בהתעוררות גדול. ודימיתי בדעתי, כי יש לי כבר מה לעוררני משנתי (מתרדמה רוחנית), כי אפילו אם אשכח ואפול בשינה, כשאזכיר את עצמי מ[ענין] 'כותל מערבי', ובפרט כי אלך לכותל – אתעורר מהשינה ואהיה נתעורר בעבודת ה'.

רושם כזה היה לי אז מהכותל המערבי, כי מירושלים בכלל היה לי התעוררות וחביבות, ובפרט מהעיר העתיקה היה לי התעוררות וחביבות וחִיוּת נפלא, ומכל שכן מכותל המערבי".

כחצי שנה לאחר שחרור הר הבית והעיר העתיקה של ירושלים במלחמת 'ששת הימים' (תשכ"ז-1967), כתב הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודא אונטרמן, חוות דעת לממשלת ישראל, לפיה הכותל המערבי לכל אורכו מוקדש מזה דורות לתפילה בשביל כלל ישראל: "תשומת הלב צריכה להיות נתונה בראש ובראשונה לשמירה קפדנית על אפשרות של הכותל המערבי בשלמותו להתקיים כמקום תפילה נערץ, מיוחד במינו בשביל כלל ישראל, וחובתנו למנוע כל הפרעה שהיא בדרך מילוי התכלית הזאת. שיעורו של הכותל נמשך בלי ספק מנקודה הקיצונית שבצפון עד לנקודה הקיצונית שבדרום, ואין להתחשב כלל במה שהיינו מקוצצים ומצומצמים באפשרות התפילה תחת שלטון זר, כי הכותל המערבי מוקדש לתכלית זאת בלבד, כדברי חז"ל (מדרש תהלים יא, ג; ועוד): 'שהשכינה לא זזה משם'. ובמדרש איכה (רבה א, לא) כתוב שלמרות פקודות ברורות של אספסיאנוס ללגיונותיו להחריב את כל ארבעת הצדדים של [הר] הבית, נשאר הכותל המערבי, ומשמש מקום תפילה קבוע לדורות – עד אשר נזכה לבית מקדש.

בטוח אני שבקרוב יסודר הדבר, ואז ימלא הצבור את כל הקו, מפינה לפינה, ושם יתפללו אלפי ישראל באופן קבוע. במקרים מיוחדים, כמו בעצרת תפילה 'לאחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובמצוקה' – יעמדו שם דבוקים רבבות אלפי יהודים, חדורים התלהבות של תפילה הבוקעת רקיעים, והד התפילה ישמע בכל העולם… הקו הזה של הכותל המערבי מיוחד לתפילה כבר קרוב לאלף תשע מאות שנה, ואין לו כל תחליף" ('חוות דעת' מי"ב באדר תשכ"ח, ע"פ תצלום מקור).

{תצלום מקור של ה'חוות דעת' מארכיון המדינה}

י"ב באדר תשס"ו (12.3.2006) – הושלמו שלוש שנות עבודה באולם התפילה תחת בנין המחכמה, שכללו עבודות שימור, תימוך ומחקר ארכיאולוגי בקשתות, בקיר המחכמה ובאבני הכותל המערבי, בהתאם להוראות המדוקדקות של רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ שליט"א בענין זה.

על ידי פיגום שהוצב במשך למעלה משנה בקשת, חשפו את הקירות במלוא הדרן, כאשר קלפו את הבטון שהותז שם לאחר מלחמת ששת הימים, והביא לניתוק של אבנים מהקשת ולסיכון המתפללים.

כמו כן נבנתה לראשונה בחלל הקשת "עזרת נשים", זאת לאחר ששנים רבות לא היתה אפשרות לנשים להתפלל תחת מחסה בימי החורף. בנוסף, נבנה ארון קודש מרכזי מפואר במקום עשר ארונות קודש קטנים, ובתוכו מקום לכמאה ספרי תורה. שופץ חדר ספריה, הוצבו ארונות ספרים, תאורה חדשה, מיזוג אויר חימום ועוד…

חדר מיוחד נבנה עבור סופרי הסת"ם של הכותל המערבי, המטפלים במשך כל ימות השבוע בכשרות ספרי התורה, לאור השימוש הרב הנעשה בהם.

העבודות בוצעו על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי, בליווי רב הכותל המערבי ובתמיכת הממשלה, ובסיוע תרומות של יהודים בעולם, בראשם גב' לילי ספרא אשר הרימה תרומה גדולה לעילוי נשמת בעלה, איש החסד מר אדמונד ספרא ז"ל.

לאחר חורבן המקדש, בימי הקיסר טריינוס, היו יהודים מקורבים למלכות שכנראה קבלו בי"ב באדר רשות לבנות מחדש את המקדש, וחשבו לקובעו ליום טוב, אך מיד ביטלוהו כיון שביום זה הוצאו להורג לולינוס ופפוס אחיו בלוד. בתלמוד ירושלמי נקרא: יום טיריון, שבלשון רומי כוונתו קרובים למלכות (מגילת תענית ע"פ פירוש האשל)

וכך היה המעשה: לולינוס ופפוס, שהיו צדיקים גמורים, נתפסו בלודקיא בידי הקיסר טריינוס, והוצאו להורג. אמר להם הקיסר: "אם אתם מהעם של חנניה מישאל ועזריה, שנבוכדנצר ניסה לשרוף אותם באש והם ניצלו בנס, יבוא אלוקיכם ויציל גם אתכם מידי". השיבו: "הם היו צדיקים כשרים ונבוכדנצר היה מלך הגון, שראוי שייעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע ואין ראוי להעשות נס על ידך, ואנו חייבים מיתה. ואם אין אתה הורג אותנו – הרבה הורגים יש לקב"ה, ודובים, ואריות, ונחשים ועקרבים, שיכולים לפגוע בנו. ואמנם אם אתה תהיה זה שיהרוג אותנו – עתיד הקב"ה לתבוע דמנו מידך". הקיסר הרג אותם, ותכף שבא לצאת מהמקום באו שני שרים של רומי ופצעו את מוחו במקלות ונבוטי עץ גדולים.

על לולינוס ופפוס אמרו חז"ל ש"הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן". יש אומרים שנתפסו בעקבות 'עלילת דם', לאחר שנמצאה בת המלך הרוגה והוטלה האשמה על היהודים ובשל כך הקיסר גזר עליהם גזירה רעה. באו צדיקים אלו, ואמרו: 'אנחנו הרגנוה', ולכן המלך הרג רק אותם ובכך פדו את כלל ישראל מן הגזרה (מגילת תענית ופירוש מהר"א הלוי).

בי"ב באדר-א' תש"ח (22.2.1948) במסגרת מלחמת העצמאות בצעו כוחות פלמ"ח וחי"ש ('חיל שדה' של ההגנה) פעולת תגמול גדולה נגד הכפר יאזור (אזור), בה פוצצו את בית החרושת לקרח שבכפר.

בי"ב באדר-ב' תש"ח (23.3.1948), במסגרת מלחמת העצמאות יצאה פקודה של אגף המבצעים במטכ"ל: "בקשר עם ריבוי הפגיעות בתחבורה שלנו, בחלקים השונים של הארץ, תקוף ופגע בתחבורת האויב בכל האמצעים והשיטות, חוץ מפיצוץ גשרים, שהוא טעון אישור מיוחד. המגמה: לשתק את פעילות האויב על ידי פעולות תגובה חריפות".

בי"ב באדר-ב תשנ"ב (1992) אישרה הכנסת ה-12 את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל.

י"ג באדר יום בו נהרג ניקנור בידי החשמונאים בזמן בית שני. ניקנור היה דוכס (שליט) יוני, והיה מחרף ומגדף ומנאץ את ישראל, ואיים עליהם שיפלו בידיו ויחריב את בית המקדש. כשגברה יד החשמונאים לחמו בצבאו והרגום, וחתכו ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו של ניקנור, ותלאוהו מול חומות ירושלים למען יראו וייראו כי הושיע ה' את עמו, ולא יוסיפו עוד בני עוולה לענות את ישראל ולחלל המקדש. וכתבו תחתיו: "הפה שדיבר בגאווה, וידיים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ועל בית המקדש, נקמה זו תֵעשה בהם". ואת היום שעשו לו כך קבעו ליום טוב לדורות.

(מגילת תענית; ציון היום בטל עם חורבן בית שני – ראש השנה יח, ב)

בי"ג באדר-ב' תש"ח (24.3.1948) הותקפו שתי שיירות גדולות שעלו לירושלים, בפתח שער הגיא סמוך לסריס. זו הייתה הפעם הראשונה ששיירות לא הצליחו להגיע לירושלים.

י"ג באדר-ב' תש"ח (24.3.1948) עלה משוריין ישראלי על מוקש בדרכו לעטרות בשעפאת. 14 נוסעיו נהרגו. מאז ואילך נותקה הדרך לנוה יעקב ועטרות.

בי"ג באדר־ב תשמ"ו נפטר הגאון הרב משה פיינשטיין, מחבר השו"ת המפורסם 'אגרות משה'. הרב פיינשטיין היה מגדולי פוסקי ההלכה בדור הקודם.

על פי ברור ארוך שכתב בנוגע לקדוש הכותל (יורה דעה חלק ד – קדשים, סימן סג אותיות יא-יג) הוכרעו הלכות רבות הנובעות מקדושת הכותל המערבי ומהיותו שריד קדוש של בית המקדש בו שורה כיום השכינה שהיתה במקדש. הרב פיינשטיין הוכיח כי הכותל המערבי של הר הבית הוא שריד מימי בית המקדש שהשאיר לנו ה', והוא הכותל הנקרא בפי חז"ל "כותל המקדש", משום שהוא קדוש בקדושת המקדש, וכל הר הבית נקרא בפי חז"ל 'מקדש', ולכן גם יש בו דין מעילה בחומת הר הבית כדין מעילה בחומת העזרות.

בי"ג באדר ג'ת"ו נקהלו היהודים בכל ממלכת אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם (מגילה, ב, א). ונקבעה "תענית אסתר" ליום זה.

בפורים תש"ח (25.3.1948), בימי מלחמת העצמאות, הצליחה שיירה אחרונה לעלות לירושלים, לפני 'מבצע נחשון' שעתיד להתבצע כעשרה ימים לאחר מכן.

בתחפושת של פחח מתקן מרזבים, התגנב לירושלים העתיקה בפורים תש"ח, והעביר חומר נפץ למגיני הרובע. לא בשביל נפצים…

היה זה איש "ההגנה" אליעזר בן יעקב, כפי שתאר לאחר שנים: "נתמזל לי מזלי להיות בפורים תש"ח בעיר העתיקה בירושלים. נשלחתי על ידי ההגנה להעביר חומר נפץ משל צבי אמיץ־לב ז"ל, שהיה לו מלאי מטעם 'החוצבים בהר' לצורך פיצוץ סלעים. במסווה של פחח המתקן מרזבים נטלתי את החומר בתוך פח מפוייח ונסעתי בהאוטו המשוריין, שתחנתו היתה מול וועד הקהילה ברחוב יפו בירושלים. כשהגעתי לעיר העתיקה חיכה לי שם חייל עם רובה קנדי, או אנגלי, חבוש בכובע גרב ומעיל חורף, עם נעלי התעמלות, והוא הובילני לביתו של יו"ר הקהילה בעיר העתיקה דאז, מר ווינגרטן ז"ל. הלכנו חרישית עקב בצד אגודל, שלא יבחינו בנו השכנים, וכשעליתי לביתו מסרתי את החומר לאדם שהיה בעמדה במרפסת הבית".

(ע"פ עדותו בידיעון פנימי של סניף "ההגנה" בירושלים, תשל"ד)

בערב פורים מוקפין, י"ד באדר תשמ"ב (1982 לסה"נ), נפטר בירושלים הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו וממשיך דרכו של הראי"ה קוק.

הרצי"ה היה קשור מאוד לכותל המערבי בגופו בפועל ובמשנתו העיונית. עוד בראשית המאה הקודמת, בימי מלחמת העולם הראשונה, הגה ופעל הרצי"ה עם אביו הראי"ה בנסיון לרכוש את החצרות הסמוכות לכותל המערבי לידיים יהודיות. כששחררו הצנחנים את הכותל המערבי מידי הירדנים ב'מלחמת ששת הימים' היה הרצי"ה בין האזרחים הראשונים שהובאו לכותל בג'יפ צבאי כשהלחימה עדיין היתה בעיצומה.

בימי פרעות תרצ"ו-תרצ"ט, כשהתחדשו התנכלויות הערבים למתפללי הכותל בדומה לסוף שנות העשרים (תרפ"ט), פרסם הרצי"ה מאמר עמוק ומיוחד במינו בשם 'מאחר כותלנו' (ירחון סיני, תרצ"ז). במאמרו זה טבע הרצי"ה את המילים המפורסמות: "יֵש לִבּוֹת אָדָם וְיֵשׁ לִבּוֹת אֲבָנִים. וְיֵשׁ אֲבָנִים וְיֵשׁ אֲבָנִים. יֵשׁ אַבְנֵי דֻּמָּה וְיֵשׁ אֲבָנִים – לְבָבוֹת".

לימים, בעיצומה של 'מלחמת ששת הימים', הודפס המאמר בספרו 'לנתיבות ישראל' (חלק א, עמ' כג). תלמידי הרצי"ה עד היום הוגים ומלמדים מתוך מאמר זה, ודולים ממנו תובנות רבות על מהלך הגאולה, ומקומם של ירושלים והר הבית בתהליך התחיה הלאומית.

להרחבה: ראו בספר 'כותלנו', ירושלים תשס"ט, נספח ה', עמ' 232 והלאה.

{תצלום כת"י מתוך טיוטת המאמר 'מאחר כותלנו' – ברשותי}

{תמונת הרצי"ה קוק}

בי"ד באדר ג' אלפים ת"ו, בימי מרדכי ואסתר, ארעו נסים לישראל – גזירת המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים נהפכה לטובה, ומרדכי ואסתר עלו לגדולה ושלטו כל היהודים בשונאיהם וניתנה בידם הרשות מאת המלך אחשורוש להנקם באויביהם. ליהודי שושן הבירה ניתן יום נוסף לפרוע בשונאיהם. ימי הפורים י"ד וט"ו באדר נקבעו לימי שמחה ומשתה ואסור להספיד בהם. (ע"פ מגילת אסתר, וחז"ל במגילת תענית).

מסורת בפי חז"ל שאת מזמור כב בתהילים אמרה אסתר המלכה בבואה לפני המלך אחשורוש – בגופה אמנם עמדה בגלות פרס ומדי בארמון המלך, אך בליבה היתה כל כולה בבית המקדש, בתפילה לה' ובתקווה לישועתם של ישראל.

אמר רבי אלעזר (תלמוד בבלי יומא כט ע"א) על הפסוק הפותח את מזמור כב "למנצח על אילת השחר":

"למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת?

לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות

אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת".

במגילה מתוארת כניסתה ההדרגתית של אסתר המלכה אל המלך אחשורוש: "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית".

על כך אמר רבי לוי (בבלי מגילה טו ע"א): "כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה. אמרה (תהילים כב): 'אלי אלי למה עזבתני?', שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, או שמא על שקראתיו כלב? שנאמר (שם): 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'.

חזרה וקראתו אריה, שנאמר (שם): 'הושיעני מפי אריה'".

יש הנוהגים לומר בפורים מזמור כב מספר תהילים כפי שאמרה אותו אסתר ונושעה.

קהילת מאכנס – איסוף תרומות למען ירושלים בפורים, חתונות וברית מילה.

קהילת צפרו – נהגו לאסוף תרומות עבור ארץ ישראל שמחציתן הגיעו לירושלים: בא' אדר, פורים, יום החופה, יום המילה של בנו, יום הנחת התפילין של בנו.

Gross82

Einhorn83

Gross58

בתחילת חודש אדר בכל שנה יצאו שלוחי בית־דין לערי ישראל והכריזו על חובת נתינת מחצית השקל, על מנת שבראש־חודש ניסן הקרוב יוכלו לקנות קורבנות ציבור לשנה הבאה בכסף שייאסף, שכן חז"ל למדו שמראש־חודש ניסן צריכים לבוא קרבנות הציבור מהתרומה של השנה החדשה. איסוף התרומות נעשה בשלבים, כאשר מט"ו באדר הוצבו שולחנות בכל ערי ישראל לגבות את מחציות השקל.

בערים המוקפות חומה מאז שנכנסו ישראל לארצם בימות יהושע בן־נון, קוראים את המגילה ומקיימים את כל מצוות חג הפורים ביום ט"ו באדר.

כיצד נוכל לדעת בודאות איזו עיר היתה מוקפת חומה לפני כל כך הרבה זמן? אכן, מלבד ירושלים, אין עיר בארץ ישראל שיש עליה מסורת ודאית שהיתה מוקפת חומה כבר מאז.

כך כתב החוקר התורני והגאוגרף רבי יהוסף שוווארץ (שו"ת דברי יוסף, תשובות מירושלים, שאלה ב): "למה קוראין בעיר הקודש ירושלים תובב"א בלבד את המגילה ביום ט"ו דוקא, ובשאר ערי ארץ הקודש: חברון, שכם, יפו, צפת וכו', קוראין גם בי"ד מספק? …הטעם, אף שידענו בבירור שהיו [גם הערים העתיקות בארץ הקודש] מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, אכן הספק שמא תכונתם הנוכחית אינה במקומה הראשונה ממש, שנבנה קצת רחוק ממקומה הראשון… מה שאין כן בעיר הקודש ירושלם אין ספק בדבר, כי עומדים ג' עדים כשרים ונאמנים שהיא על תכונה הקדמונית — הר המוריה, הר ציון, והר הזיתים מקדם (=ממזרח) ומחוץ ירושלם, וכן כותל המערבי מעיד על זה".

{לקט מגילות אסתר עם איורי הכותל – אוסף תמונות של הקרן}

תאר המחנך יחיאל וולץ מזכרונותיו: "פורים. אולם המסעדה, אשר רק לפני רגעים מספר ישבו בו התלמידים ליד שולחנות ערוכים בטעם, ונהנו מסעודת פורים בתוספת אוזני המן – הפך בין רגע לאולם תיאטרון ממש. היתה זו חגיגה לא רק לתלמידינו, כי אם גם לכל תושבי העיר העתיקה. הקהל שכח לשעה קלה, כי במצור הוא נתון ומסביב לו אורב אויב צמא לדם (באותם ימים היתה הפגזה כמעט יומיומית על הרובע ורבים נהרגו ונפצעו). אורחים נכבדים באו: מר אליהו לולו – המורה העליז, מר ר. אבולעפיה, נציגת ועד הקהילה גב' ויטנברג, ועוד. שקים וארגזים מלאים כל טוב נתקבלו בתור 'משלוח מנות': בגדים, ממתקים, משחקים, ספרים, מגילות אסתר, ועוד, שחלקנום בין התלמידים וההורים. התאספנו לקריאת המגילה, בילינו זמן מה בשבת אחים, ואחר כך הלך כל אחד מאתנו לתפקידו המיוחד לו, בעמדה ובשמירה".

(ע"פ עדותו בידיעון פנימי של סניף "ההגנה" בירושלים, תשל"ד)

יום שני מימי הפורים, ימי שמחה ומשתה האסורים בהספד (ראו בי"ד אדר).

בט"ז באדר ג' אלפים שצ"א נתן מלך פרס רשות לבנות את בית־המקדש השני. אז החלו לבנות את חומת ירושלים וקבעוהו ליום טוב האסור בהספד, מפני "ששמחה היא לפני ה' שירושלים נבנית" (מגילת תענית).

בימי חזקיהו המלך בתקופת בית המקדש הראשון, לאחר מצור קצר של שלושה שבועות, בט"ז באדר נסוגו לפתע כוחות אשור בהנהגת סנחריב, אשר צרו על ירושלים, והותירו מאחריהם אלפי מתים שהייתה בהם יד ה' במגפת דבר.

ט"ז אדר-א תרפ"א הוא יום יסוד הרבנות הראשית לישראל, אשר מקום משכנה נקבע בלב האומה, בירושלים עיר הקודש. באותו היום נבחרו הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) לרב הראשי האשכנזי, והראשון לציון הרב יעקב מאיר לרב הראשי הספרדי. מינוי רבנים ראשיים לישראל, אשכנזי וספרדי, ועבודתם תחת קורת גג אחת, מאפשר מאז ועד היום שיתוף פעולה של הרבנים ומועצת הרבנות הראשית, ובכך מאחדת הרבנות הראשית את העם תחת מסגרת הלכתית־תורנית אחת, שנותנת ביטוי ומקום לעדות ולגוונים השונים בחברה הישראלית.

בנאומו בפני האסיפה הבוחרת אמר הרב קוק על תפקיד מוסד הרבנות, כפי שהוא חזה אותו: "כוח רבני ראשי בארץ־ישראל יהיה המרכז הדתי־רוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין… יבוא יום, והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות שבארץ־ישראל" (התור, כ"ד באדר-א תרפ"א).

{1. הראי"ה קוק מייסד הרבנות הראשית לישראל ורבה הראשון}

{2. הרבנים הראשיים בראשית שנות הרבנות – בהקמת גזר (תרפ"ד) ובחנוכת האוניברסטיה בירושלים (תרפ"ה)}

בט"ז-י"ז באדר־ב תש"ח (27-28.3.1948) חוסלו רוב כלי הרכב המלווים של קו תל־אביב-ירושלים בשיירת נבי־דניאל, שחזרה מגוש עציון, ובעקבות כך לא היה אפשר להמשיך להעביר שיירות מתל־אביב לירושלים.

בט"ז-י"ז באדר־ב תש"ח (27-28.3.1948) שיירת נבי־סמואל ושיירת יחיעם נחלו כישלון, בהמשך לכשלונה של השיירה מחולדה, והדבר גרם למשבר שהוליד את "מבצע נחשון".

ט"ז אדר א' תרפ"ט (1929) – פועלים ערבים החלו להרוס חלק מהקיר הגובל בכותל. 'ועד־העיר ליהודי ירושלים' פנה בו ביום למושל הבריטי ומחה על המעשה. למחרת ביקר המושל במשרד 'ההנהלה הציונית' בירושלים והודיע שהקיר נהרס בפקודתו, כיון שהיה רעוע. למעשה, התברר בהמשך הזמן, מטרת הערבים בהריסת הקיר היתה לבנות במקום קיר חדש ורחב יותר כתשתית למסגד חדש שייבנה במקום, והמושל בחר להעלים עין. רק בכ' בניסן ציווה המושל להפסיק את הבניה החדשה לאלתר.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 55-56)

בט"ז באדר הזעיקה דבורה הנביאה את העם למלחמה בסיסרא. מלחמת מצווה זו הכריעה את גורל השלטון בארץ ישראל.

ינאי המלך רדף את חכמי ישראל, המכונים 'סופרים' על שם שסופרים את כל אותיות התורה, וציווה להרגם בכל מקום שהם. ברחו החכמים למדינת בליקוס [או קוסליקוס] שבחבל סוריה, וחשבו למצוא שם מנוחה.

בי"ז באדר באו לפתע אנשי המקום והקיפו את חכמי ישראל במצור על מנת להורגם. התרחש נס לחכמים וגברו על אויביהם והכו בהם מכה רבה ונמלטו ל'בית זבדאי' והתחבאו שם. נזדמן להם סוס קשור ומוכן לרכיבה שעמד בפתח הבית, וכיון שבאו האיובים וראו את הסוס סברו שאין יהודים בפנים (כנראה היה זה יום שבת בו יהודים אינם רוכבים על בעלי חיים – הגהת היעב"ץ). לאחר החשיכה ברחו משם החכמים וכך ניצלו. כיון שהצלת חכמי התורה היא ישועה גדולה לכלל ישראל – לכן קבעו את יום בריחת החכמים ליום טוב. (מגילת תענית, ופירוש אשל אברהם).

ציון היום בטל עם חורבן בית שני (בבלי ראש השנה יח ע"ב).

בי"ט באדר-ב תרצ"ב (1932) נפטר רבה ומייסדה של 'העדה החרדית' בירושלים, שהיה קשור אל הכותל המערבי בכל נימי נפשו.

סיפר מנחם אוסישקין ז"ל, ראש הקרן הקיימת לגאולת אדמות ארץ ישראל, על פגישתו עם הרב זוננפלד בכותל לאחר פרעות תרפ"ט (מגנזי ירושלים, סיפורי כתל המערבי, עמ' יד): "מן הסמטה האפלה נכנס אל הרחבה יהודי זקן, בעל קומה והדרת פנים, מלובש בגדי חג המסורתיים, ואחריו עוד שני יהודים ממלויו. כפוף ראש נגש אל הכתל ובהתלהבות קדושה התחיל מנשק את אבניו. הכרתיו: זה היה הרב ר׳ חיים זוננפלד ז״ל… והנה הרגיש בי ונגש אלי. 'כמה אני מאושר' – אמר – 'שמצאתי פה אח קרוב שגם הוא מרגיש בצערנו וכואב את כאבנו'… פתאום הרים את ראשו, כשעיניו נוצצו מתוך התלהבות ותקווה ואמר: 'אל נא יפול רוחך עליך, גם זה יעבור, אנחנו נשיג את מטרתינו לא בסמטאות צרות ולא כפופי ראש נכנס אל המקום הקדוש שלנו, כי אם בדרך המלך ובקומה זקופה! המשך לעבוד את עבודתך באמונה ואולי בקרוב בימינו נזכה לראות את הגאולה האמתית…'. דבריו של הזקן הנפלא ברגע הזה ובמקום זה עשו עלי רושם בל־ימחה, שלא אשכחהו לעולם. שלו ושקט יותר מכפי שבאתי אל הכותל, שבתי הביתה".

בי"ט באדר-א תרצ"ב (26 בפבר' 1932) פרסם זאב ז’בוטינסקי את מאמרו "על האוונטוריזם", בו קרא בגלוי ליהודי העולם לנטוש את דרכי שמירת הסדר והחוק ולעלות לארץ בניגוד לחוקי והגבלות המנדט הבריטי. המאמר הביא לדחיפה משמעותית בעליית יהודים לארץ דרך הים, וקידם את "עליית אף על פי", תנועת העפלה בלתי ליגאלית של התנועה הרוויזיוניסטית בארגונם של 'ברית הציונים הרוויזיוניסטים', בית"ר והאצ"ל.

בי"ט באדר תשמ"ו (1986) הוסגר מארה"ב לידי ישראל ג’ון איוון דמיאניוק, פושע מלחמה אוקראיני שהתנהלו כנגדו מספר משפטים בחו"ל. הוא נחשד כמי שגילם את דמות “איוואן האיום” במחנה ההשמדה טרבלינקה. דמיאניוק הורשע ונידון למוות במשפט שנערך בישראל (בשנת 1988), אך לאחר מכן זוכה בערעור בפני בית המשפט העליון, שקבע שזהותו עדיין לא הוכחה. בשנת 2011 הורשע דמיאניוק על ידי בית משפט בגרמניה באשמת סיוע לרצח של כ-29 אלף איש בעת ששירת במחנה סוביבור, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. הוא מת בגיל 91 בעודו מחכה לתחילת ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו.

כ' באדר-א תש"ח (1.3.1948) – הותקפה שיירה גדולה בידי ערבים בדרכה לירושלים, החל מהכניסה לשער הגיא ולאורך 4 ק"מ, וזאת לעיני החיילים הבריטים.

כ' באדר-ב ה'תש"ח (31.3.1948) – יצאה שיירה גדולה מ'חולדה', ולאחר ששקעה בבוץ, ניתנה לאויב שהות להמטיר אש על כלי הרכב והליווי. האבדות הרבות, יחד עם כשלונות של שיירות נוספות, גרמו למשבר שהוליד את "מבצע נחשון". החל מיום זה נותקה ירושלים לחלוטין ממרכז הארץ.

בכרוז מטעם כל רבני הבדצי"ם האשכנזים והספרדים בירושלים, שנדפס ב'דפוס צוקרמן' ופורסם בירושלים בכ' באדר תרפ"ה (16.3.1925), נקרא כלל הצבור ל"יום תענית צבור כללי". בתחילת הכרוז נאמר: "בעוונותנו־הרבים עבר כמעט כל החורף ועוד לא נושענו בגשמי ברכה, סכנת בצורת מרחפת על עיר־הקודש והסביבה כולה. הרבינו בתפילה ולא נענינו עד כה, ועתה עם ה' יושב ירושלים, התעוררו וקראו אל ה' בחוזקה, אולי יתעשת לנו וירא בענינו לפתוח לנו שערי שמים ולפקוד אותנו ברחמיו המרובים". בהמשך הכרוז נאמר כי קבעו את יום שני וחמישי ושני הבאים לתענית צבור כללית לכל בני ארץ־הקודש, ומפורט שם סדרי התפילה לאותו יום בכל בתי הכנסת, ובנוסף לכך בתעניות של ימי שני "אחר חצות היום, משעה תשע ומעלה יהיה בטול מלאכה וסגירת החנויות, וכל הקהל יתאספו לפני כותל המערבי". כמו כן צויין שם בתחתית המודעה, כי בתפילת מנחה של התענית בימי שני בכותל "יוציאו את ארון הקודש לפני כותל המערבי".

(ע"פ תצלום הכרוז בארכיון המדינה פ-9 / 1923)

לאחר רעב ובצורת קשה בארץ־ישראל, כאשר במשך שלוש שנים לא ירדו גשמים, צמו קהל ישראל בתפילה שירד להם המטר. כשראו שעבר רוב חודש אדר, האחרון לחודשי החורף, וטרם ירדו גשמים, הלכו לחוני המעגל וביקשו שיתפלל לירידת גשם עבור כלל ישראל. אז ארע הסיפור המפורסם אודות חוני המעגל שצייר עיגול בקרקע ונדר לא לצאת משם עד שישמע ה' את תפילת ישראל, כפי שנמסר באריכות מפי חז"ל (מסכת תענית כג ע"א, ועוד). כיון שירדו הגשמים בכ' באדר וניצלו ממוות ברעב, קבעו אותו היום ליום טוב לדורות (מגילת תענית). ציון היום בטל עם חורבן בית שני (בבלי ראש השנה יח ע"ב).

חיים ארלוזורוב, יו"ר ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, נרצח על ידי שני אלמונים שעה שטייל עם רעייתו על חוף ימה של תל אביב, בליל שבת כ"ג בסיון תרצ"ג (16 ביוני 1933). המקרה עורר סערת רגשות אדירה בקרב היישוב בארץ, ומיד הופנתה אצבע מאשימה כלפי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, יריביו הפוליטיים של ארלוזורוב.

בכ' באדר תרצ"ד (1934), לאחר סבב חקירות למעלה משבעה חודשים, במהלכן שמעו השופטים הבריטיים מאה וחמישים עדים, קבע שופט בית משפט 'השלום' בתל אביב כי יש ראיות להאשמתם של אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט ברציחת ארלוזורוב, ואבא אחימאיר הואשם בהסתה לרצח.

סטבסקי ורוזנבלט הועמדו לדין בפני בית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. בתום המשפט, בכ"ה בסיון תרצ"ד (1934), זוכה רוזנבלט, אך סטבסקי נידון למיתה. הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק, אשר ידע ממקור נאמן שכל הנאשמים חפים מפשע, יצא מגדרו ונאבק במסירות נפש לכל אורך הדרך עד לזיכויים המוחלט.

סטבסקי הגיש ערעור לבית המשפט על גזר הדין ולבסוף זוכה במשפט חוזר שהתקיים בח' באב תרצ"ד (20.7.34).

בספרו 'המשפט' (ת"א תשכ"ח, עמ' 186) תאר אבא אחימאיר ברגש את אמו של ידידו אברהם-אברש'ה סטבסקי ערב הכרעת הדין של בנה:

"בירושלים ישנו הכותל המערבי, שספק אם יש עוד מקום בעולם, שלרגליו נשפך דם כה רב, כפי שנשפך לידו במעמד חורבן בית המקדש. ומאז שבוטלה הגזירה שגזר אדריינוס על כניסת יהודים לירושלים, אף שלא נשפך עוד דם יהודים ליד הכותל, הוסיפו להיספג בנדבכיו דמעות יהודים. מזה דורות, שאמהות ישראל יורדות אל הכותל לשפוך דמעותיהן על אבניו, בבקשת רחמי שמיים על בנותיהן המקשות ללדת, או על צרה שפקדה את ביתם. ומי לא בכה לרגלי הכותל? אלמנות, עגונות, שכולות. אבל מעולם לא ניגרו דמעות־אֵם חמות וסוערות כל כך, כדמעותיה של אֵם אברש'ה, ערב הוצאת פסק־דינו בערכאות האנגלים…

ולא הרחק מירושלים, בדרך אפרתה – היא בית לחם, נמצא קבר רחל אמנו. זה מכבר יודעת ה'אידישע־מאמע' על קיומו של קבר זה… חשה אמו של אברש'ה שמה ללא דיחוי… חזקה על רחל אמנו שתבין לרחשי לבה של אֵם… ולא הרחק מירושלים, בחברון, נמצאת מערת המכפלה… קברי כל האבות והאמהות, ו'האם היהודיה' חשה אף לשם… וממקומות־הקודש… שָׂמַה אמו של אברש'ה פניה לאנשים חיים…

לראשונה פנתה גברת איטה סטבסקי אל הרב קוק, וכבר ידעה, כמובן, שאין היא צריכה להשתדל לפניו כי יעשה למען הצלת בנה, אלא רק להודות לו על כל מאמציו".

בכ"א באדר תש"ב (10.3.42) יצא גליונו הראשון של בטאון האצ"ל "חרות", בטאון מחתרתי של הארגון הצבאי לאומי. ה"חרות" ראה אור פעם בחודש והיה במידה רבה המשך לעיתון "המצודה", שפורסם על ידי ראשוני האצ"ל בשנים תרצ"ב-תרצ"ג (1933-1932).

תחת כותרת העמוד הראשי של העיתון הופיע הכיתוב: ”לְשְׁלֵמוּת הַמּוֹלֶדֶת, לְקִבּוּץ גָּלוּיּוֹת, לְצֶדֶק סוֹצְיָאלִי, לְחֵרוּת הָאָדָם”.

בכ"ב באדר תש"ן (1990 לסה"נ), על רקע דיוני בית המשפט העליון בסוגיית סדרי התפילה בכותל, כתב רב הכותל הרב גץ בתצהיר לבית המשפט: "מיום קבלתי את תפקידי כרב הכותל, היתה רחבת הכותל המערבי אי שקט ורגוע בים הסוער של חיינו בארץ. מליוני יהודים באים לבקר ליד הכותל מדי שנה בשנה, מהארץ ומהתפוצות, ולשפוך צקון לחשם ליד שריד בית מקדשנו, וכל אחד יכול להתיחד עם קונו בשלוה ובבטחה.

כולם שוים לפני בורא עולם, דל ושוע, תלמיד חכם ועם הארץ, משכיל ובור, ומתפלל תפילתו בנוסח ספרד, אשכנז, עדות המזרח, סדור מתוקן, בעברית, אנגלית או צרפתית או בכל שפה אחרת, בלי פוצה ומצפצף. ונוסף עליהם – באלף אלפי הבדלות – מוסלמים, קטוליים, פרוטסטנטים, פריסבטרים ועד לאנשי הַמָּקוֹיָה היפניים, וזכינו לראות במו עינינו את החזון הנעלה בבחינת (ישעיה נו, ז): 'כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים'".

{ממאגר תמונות הרב גץ בכותל}

בכ"ג באדר-ב תש"ח (3.4.1948) נכבש הקסטל לראשונה, כחלק ממבצעי ההכנה ל"מבצע נחשון" ולפתיחת הדרך לירושלים הנצורה.

בכ"ג באדר-ב תש"ח (3.4.1948) החל שלב א'2 במלחמת העצמאות: נטילת היוזמה, הכרעת האויב המקומי, תפיסת אזורים בריטיים, הכרעות לקראת פלישת צבאות ערב. שלב זה הסתיים עם הקמת המדינה ביום ה' באייר ה'אלפים תש"ח (14.5.1948).

בלילה שלאחר כ"ד באדר-ב תש"ח (4.4.1948) ביצעה חטיבת גבעתי בהצלחה פיצוץ במפקדת חסן סלמה ליד רמלה. פעולה זו שיבשה מראש את יכולת עמידתו של האויב בגיזרה המערבית, כאשר הטעתה אותו לחשוב שבגיזרה זו תונחת המהלומה העיקרית שלנו ולא בגיזרת "מבצע נחשון" שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה.

בר"ח אדר בכל שנה יצאו שלוחי בי"ד לערי ישראל והכריזו על חובת מתן מחצית השקל, כדי שבראש־חודש ניסן יוכלו לקנות קורבנות ציבור לשנה הבאה מהתרומה של השנה החדשה, כפי שמחייבת ההלכה במקדש. איסוף הכספים נעשה בשלבים – מט"ו באדר הוצבו שולחנות בכל ערי ישראל לגבות את מחציות השקל, ומכ"ה באדר ישבו השולחניים רק בירושלים. מתאריך זה ואילך החלו לנקוט באמצעים לאכוף את מתן מחצית השקל באמצעות נטילת משכון.

בכ"ה באדר-ב תש"ח (5.4.1948) גברו ההתקפות על משלטי הקסטל (=מאחזים לצורך הגנה על הדרכים), ובערב נפל משלט המחצבה הסמוך להר הקסטל. בלילה שלמחרת החל "מבצע נחשון" במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה.

37 שנים לאחר גלות יהויכין, בכ"ה באדר, מת נבוכדנאצר מלך בבל והובא לקבורה למחרת היום. יומיים לאחר מותו הוציא המלך החדש את גופת נבוכדנאצר מהקבר אל חוצות העיר, ושחרר את מלך יהודה השבוי, יהויכין, ממאסרו. בימים ההם נפטר צדקיהו המלך האחרון של יהודה.

"מבצע נחשון" התקיים על ידי כוחות ההגנה במהלך "מלחמת העצמאות", מכ"ו באדר-ב עד ו' בניסן תש"ח (6-15.4.1948). במהלך המבצע כבשו כוחותינו את הקסטל, חולדה, דיר מוחסיין וקולוניה. מטרת העל של המבצע הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים, אשר נותקה במידה מסויימת משאר הארץ מאז פרוץ המלחמה, וזאת באמצעות יצירת ציר מאובטח בו תעבורנה שיירות אספקה ותגבורת לעיר.

(יצויין שיש המונים את ימי המבצע החל מליל 3 באפריל, כ"ג באדר-ב, בו נכבש הקסטל. ראו סרטון סיפור הקרב בקסטל).

בכ"ו באדר-ב תש"ח (6.4.1948) נכבש הכפר הערבי "חולדה" במסגרת "מבצע נחשון", בידי יחידה מעורבת של אנשי גבעתי ופלמ"ח, ומעתה יכלו השיירות לצאת מחולדה לכיוון ירושלים ללא חשש.

כ"ז באדר-א תש"ח (8.3.1948) – הותקפה בשייח ג'ראח בירושלים שיירה שנעה להר הצופים.

בלילה שלאחר כ"ז באדר-ב תש"ח (7.4.1948), במסגרת "מבצע נחשון", נהרג מפקד ערביי מרחב ירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהבין את חשיבותו של הקסטל ומיהר לפקד על אנשיו לסלק את יחידת חי"ש של עציוני מן ההר.

(במקביל בגיזרה המזרחית – נחשון מקבל את הפיקוד על מרחב מוצא- קסטל הפגזות וצליפות במשך היום. בגיזרה המערבית- הבריטים דורשים את פינוי דיר מוחייזין).

המלכות הרומית או הפרסית (כנראה בימי אדריינוס) אסרה על היהודים למול בניהם, ולשמור שבת, וללמוד תורה, וגזרו שיעבדו עבודה זרה. הלך יהודה בן שמוע וחבריו אל אשה חכמה שכל גדולי רומי מתייעצים איתה, ונתנה להם עצה טובה – להפגין בלילה, ולצעוק בשווקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליהם. וכך עשו, עד שנתבשרו בכ"ח באדר שהתירו להם לקיים המצוות. וקבעו אותו יום ליום־טוב (מגילת תענית)

ציון היום בטל עם חורבן בית שני (בבלי ראש־השנה יח ע"ב)

בכ"ח באדר-ב תש"ח (8.4.48) פונה הכפר דיר-מוחייזין לאחר שנכבש במסגרת "מבצע נחשון", והועבר לבריטים, זאת לאחר משא ומתן בו הם הבטיחו שיחזיקו בכפר ולא יפריעו לשיירות יהודיות. כשפינו הבריטים את האזור לאחר מבצע נחשון, חזר הכפר לידי כוחות ההגנה.

בבוקר כ"ח באדר-ב תקפו כאלף ערבים את הקסטל בעוצמה רבה במגמה "לגאול את דמו של מפקדם" (יש אומרים שהופצה שמועה כי הוא 'שבוי' בידי כוחות ההגנה בכפר). מחלקת הגדוד החמישי יצאה לעזרת מגיני הקסטל, ובעוד התגבורת טיפסה במעלה ההר, התמוטט מערך ההגנה והמגינים החלו לסגת. לוחמי המחלקה החמישית חיפו על נסיגת אנשי החי"ש בגבורה, אך מתוך מפקדי יחידת התגבורת של הגדוד החמישי חזר חי רק מ"כ אחד (בתוך ההרוגים היה גם שמעון אלפסי שנתן את הפקודה: "הטוראים ייסוגו המפקדים יישארו לחפות"). בלילה נכבש הקסטל מחדש – ללא קרב – על ידי כח מוגבר של הגדוד הרביעי, אשר מצא את הכפר ללא כל הגנה ערבית, לאחר שמרבית 'הכובשים' נטלו את גופת המפקד אל-קאדר וחזרו לכפריהם כלעומת שבאו.

בכ"ח באדר תרע"ח, לקראת ביקור משלחת 'ועד הצירים' בראשות ד"ר חיים ויצמן בארץ על מנת להכיר מקרוב את הנעשה ביישוב ולקדם את יישום 'הצהרת בלפור', כתב הראי"ה קוק לחברי המשלחת שכאשר יבקרו בירושלים הם יבטאו את הקדושה שעם ישראל רוחש למקום דוקא על ידי שלא יכנסו להר הבית (אגרות הראיה ג, תתעח): "ולא תשכחו לקדש את הנקודה המקודשת – קדש קדשים של ארצנו הקדושה, זהו מקום המקדש – באותה יראת הכבוד הגדולה שכל כלל ישראל כולו בכל הדורות מקדש אותו מזמן חורבן בית מקדשנו, להזהר מלדרוך על המקום הקדוש יותר מהגבול המסומן, שאנו מותרים לדרוך עליו על פי משפט התורה. טמאי מתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו, בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל רוח ובטחון נמרץ, לפני 'הכותל המערבי' ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי".

לצפיה בביקור משלחת ועד הצירים בכותל וויצמן בראשה: ארכיון יעקב גרוס ז"ל

בכ"ט באדר-ב תש"ח (9.4.48) במהלך "מבצע נחשון".נפתח "הפרוזדור" – כינוי לדרך המובילה לירושלים.

כ"ט באדר תש"ח – בגיזרה המזרחית: כיבוש הקסטל מחדש.

שיירה יוצאת מירושלים ומגיעה לחולדה.

בגיזרה המערבית: הדיפת פלוגת אויב שבאה ממחנה ואדי צראר.

בעיתון 'דאר היום' מכ"ט באדר תרפ"ו (15.3.26) דוּוַח כי נציגים מ'חברת המתפללים ליד הכותל המערבי' נפגשו עם המושל המחוזי והתלוננו על ההפרעה המבזה שנגרמת בשעת התפילות ליד הכותל על ידי מנקי האשפה העירוניים. לאור זאת, הוציא המושל פקודה שלכל הפחות בימי שבת צריכות העבודות הסיניטריות ליד הכותל להסתיים עד השעה 8:00, ובאופן שלא תיגרם שום הפרעה למתפללים.

{תצלום מעתון דואר היום בתאריך כ"ט באדר תרפ"ו}

בכ"ט באדר-ב תש"ח (9.4.48) נכבש הכפר דיר יאסין על ידי כוחות האצ"ל והלח"י.

בכ"ט באדר תרצ"ד (16.3.34), יום ו', ערכה נבחרת ישראל בכדורגל את המשחק הרשמי הראשון בתולדותיה, במסגרת מוקדמות מונדיאל 1934. למרבה הצער הפסידה הנבחרת 4:1 לנבחרת מצרים בקהיר.

שבת שלפני ראש חודש ניסן נקראת "שבת פרשת החודש", ובה קוראים בנוסף לפרשת השבוע גם את פרשת "החודש" העוסקת במצוות קידוש חודש ניסן (המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם), והרביעית מבין "ארבעה פרשות" הנקראות בתקופת אדר-ניסן. אם ראש חודש חל בשבת, מוציאים מההיכל שלושה ספרי תורה, לקריאת פרשת השבוע, פרשת "החודש" וקריאה לראש חודש.

מראש חודש ניסן עד ח' בניסן (באחת השנים בימי בית שני) התנהל ויכוח בין הצדוקים לחכמי־ישראל לגבי קרבן תמיד הקרב במקדש יום יום בבוקר ובין הערביים. הצדוקים טענו שכל יחיד רשאי להקריבו מתי שירצה, וחכמי ישראל הוכיחו שלפי מצוות התורה מדובר בקרבן ציבור המוקרב מכספי הכלל. כשניצחו חכמי ישראל התקינו את 'לשכת השקלים' במקדש, וכל אחד שתרם לשם את שקלו מסר אותו בלב שלם על מנת שיתאחד עם רכוש הכלל, ומהכסף שנאסף רכשו את קרבנות התמיד. וקבעו את שמונת הימים הללו לימי שמחה האסורים בהספד.

(מגילת תענית; ציון היום בטל עם חורבן בית שני – ראש השנה יח, ב)

"וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר, וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה'. וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה. וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ, וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה', וַיְקַדְּשׁוּ אֶת-בֵּית ה' לְיָמִים שְׁמוֹנָה. וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – כִּלּוּ" (דברי הימים ב, כט, טז- יז).

[לדעת האומרים שחזקיהו עיבר את השנה מדובר בא' באדר, וה"חודש הראשון" יתפרש כחודש הראשון למלכותו. ע"פ מלבים שם פס' ג]

בראש חודש ניסן שנת ג'תט"ו (346 לפנה"ס) עזב עזרא את בבל עם כהנים, לווים ומשוררים, ועלו לירושלים: "וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל-יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ, כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל-יְרוּשָׁלִַם כְּיַד-אֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו. כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז, ח-י).

עליית עזרה התרחשה כשנה לאחר חנוכת בית המקדש השני (ע"פ בבלי ראש־השנה ג ע"א).

בחודש ניסן ג'תכ"ח, שלש עשרה שנה לאחר עליית עזרא הסופר מבבל לירושלים, ולאחר ששמע נחמיה הנביא מאחיו כי "הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה; וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ" (נחמיה א, ג), ביקש נחמיה מהמלך לעזוב את בבל כדי לבנות את חורבות ירושלים: "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ – יַיִן לְפָנָיו; וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב; וָאִירָא, הַרְבֵּה מְאֹד. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה; מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה, אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה" (נחמיה ב, א-ה).

א' ניסן תש"ח (10.4.48) – התפתחויות ב"מבצע נחשון":

בגזרה המזרחית – תותחי אויב מפגיזים את גוש מוצא ארזה.

השיירות – שיירה צבאית מגיעה למעלה החמישה ולחולדה.

בגזרה המערבית – תקרית עם שיירה בריטית ליד ואדי צראר.

רבי נחמן מברסלב, רבם של חסידי ברסלב הנקרא בקיצור: מוהר"ן, נולד בא' בניסן תקל"ב (1772 לסה"נ).

בכתביו התייחס רבי נחמן למשמעותו של הכותל באופן מיוחד, וכך כתב (לקוטי מוהר"ן חלק ב, סז): "'מערב' ראשי תיבות: 'רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ' (כמובא בכתבי האריז"ל), כי שכינה במערב (בבא בתרא כה, א) והשכינה בוכה ומייללת, כביכול, על ישראל, בחינת (ירמיה לא, יד): "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ", שהיא בוֹכָה על צרת ישראל המפוזרים בגויים ואינם על מקומם… וזה בחינת 'כותל המערבי' ששם השכינה בוכה ומייללת על חורבן בית המקדש" ובמקום נוסף התייחס למשמעות הנרמזת על פי הקבלה באותיות המילה "כותל" (שם חלק א, כה): "כ"ו זה בחינת שם הקדוש (גימטריה של שם הוי"ה)… והוא תֵּל, שהכל פונין לו, וּתְאֵבִין להסתכל בו (ע"פ הזוהר)".

בא' בניסן ב'תמ"ח, ראשית השנה השניה ליציאת מצרים, הוקם המשכן במדבר והחלה בו עבודת הקודש.

ביום הקמת המשכן, א' בניסן ב'תמ"ח, מתו נדב ואביהו בני אהרון בכניסתם לקודש פנימה בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה ה' (ויקרא י, יא; טז, א). ויש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א).

בא' בניסן ב'תמ"ח, עם חנוכת המשכן במדבר, ברך אהרון את ישראל לראשונה ב"ברכת כהנים" בעזרה.

בא' בניסן ב'תמ"ז נצטוו ישראל על המצווה הראשונה כעם – מצוות קדוש החודש: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, א-ב). הקב"ה הראה למשה רבנו את מראה הלבנה בחידושה, כפי שהיא נראית בתחילת החודש, ואמר לו: "כזה ראה וקדש".

בא' בניסן תש"ח (10.4.48) נכנסו כוחות פלמ"ח אל כפר קולוניה. לאחר כיבוש הכפר פוצצו בתיו והושארה בו יחידת אבטחה.

רבי יהושע אומר: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל", שנאמר על הלילה בו יצאו ישראל ממצרים: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה', לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם", דהיינו לילה המשומר לגאולה מששת ימי בראשית ולדורות עולם (ע"פ בבלי ראש השנה יא ע"א; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פס' מב).

היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מאכל שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". חכמינו תיקנו ברכה זו לפי שמדובר בענין שבא מזמן לזמן באופן מחודש, שאדם רואה עצים יבשים שהפריחם הקב"ה, ונהנה ושמח. ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בשנה. טוב לברך "ברכת האילנות" על אילנות הנטועים בגנות ופרדסים שמחוץ לעיר, ומכל מקום אין זה מעכב, ואם קשה לצאת אל מחוץ לעיר מסיבה כל שהיא, יברכו ברכת האילנות גם על אילנות שבתוך העיר. טוב שיצטרפו עשרה ויעשו כולם אגודה אחת בכינוס לשם שמים וברוב עם, ואחר הברכה יאמרו מזמורי תהלים "בשוב ה' את שיבת ציון" ו"הללויה הללו את ה' מן השמים" וכו', ויסיימו באמירת קדיש "יהא שלמא".

הזריזים מקדימים לברך "ברכת האילנות" בראש חודש ניסן, ומכל מקום אם לא ברכו בתחלת חודש ניסן אפשר לברך במשך כל החודש, כשיראה פעם נוספת אילנות עם פרחיהם. ואם לא נזדמן לאדם לברך ברכת האילנות עד שיצא ניסן, רשאי לברך גם בחודש אייר, ולא יאבד ברכה יקרה זו מידו, ובלבד שיהיו עדיין האילנות בפריחתם, ועדיין לא גדלו פירותיהם.

(ע"פ קצור שו"ע ילקוט יוסף סימן רכו)

ראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים (משנה מסכת ראש השנה א, א).

קהילת יהודי מצרים נהגו בליל ר"ח ניסן לערוך לימוד מיוחד ובסיומו מתפלל השליח צבור שהקב"ה ירחם על שארית הפליטה של עם ישראל ויחיש את בניין בית המקדש.

את מטבעות מחצית השקל שנתרמו החל מר"ח אדר היו מרכזים בלשכה מיוחדת בבית המקדש – "לשכת מחצית השקל". שלוש פעמים בשנה היו "תורמים את הלשכה", כלומר, נוטלים את הכסף מהלשכה ומעבירים אותו לשלוש קופות (תשעה סאים כל אחת) ובכסף זה קנו את הקורבנות. התרומה הראשונה נעשתה בפרוס הפסח (15 יום קודם הפסח), דהיינו בר"ח ניסן, לפי ששקליהם של אנשי ארץ ישראל הגיעו עד לתאריך זה.

לבקשת מושל מחוז ירושלים מהרבנות הראשית לישראל, שתגיש לו חוות דעת מנומקת על זכויות היהודים בכותל המערבי, השיב הראשל"צ הרב יעקב מאיר אל המושל בשם הרבנות, ביום ב' בניסן תרפ"ט (12.4.1929): "בנידון לשאלותיו בדבר הכותל המערבי – אנו עוסקים בחִפוש החומר בנוגע להכותל, ואני מקווה שכעבור 2-3 שבועות אוכל להודיעו דבר ברור על כך".

לאחר פחות משנה, כשנשאל על כך הראי"ה קוק בועדת החקירה הבריטית על מאורעות הכותל, הסביר הרב קוק שלאחר כתיבת המכתב הנ"ל הוחלט לא להכנס בפרטים לגבי ענין כה גלוי וברור כזכויות היהודים על־יד הכותל. החוקר דרייטון הוסיף והקשה על דבריו, שגם בז' בניסן תרפ"ט (17.4) כתבה הרבנות שפקידים מוסמכים עוסקים בברור הענין בדרך מדעית. הרב קוק השיב: "כן. בידינו עובדות מדעיות, אבל דרישתנו הרי לזכות הכללית של תפילתנו על יד הכותל. קוינו שנמשיך בתפילותינו מתוך שלום עם הערבים (הדורשים לעצמם זכויות תפילה על הר הבית. ה"ע). הסימן המובהק ביותר לכבוד שאנו רוחשים למקום בית המקדש, היא עמידתנו בפרוזדור, הרחק מהמקום, ואנו רק מבטאים את דבקותנו בו, וכל זמן שלא התערבו ולא עוררו מהומות בין העדות השונות, נמשכו תפילותינו בשלום ותקותנו שכן יהיה גם בעתיד". לכן, סיכם הרב קוק: "החלטנו לא לשלוח את החומר!!!".

(ע"פ 'כותלנו' עמ' 153)

ביום שלמחרת הקמת המשכן במדבר סיני, ב' בניסן ב'תמ"ח, הקריב משה לראשונה "פרה אדומה" וערך את כל סדריה להכנת "אפר פרה" לצורך טהרתם של ישראל מטומאת מת, כדי להיטהר לקראת קורבן הפסח.

גירוש יהודי ספרד וסילוקם מבתיהם בכפייה התבצע מכח צו שנחתם בג' בניסן ה'רנ"ב (31 במרץ 1492) בידי פרדיננד השני מלך ארגון, ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה.

בג' בניסן תש"ח (12.4.1948) כתב הרב הראשי הרצוג, לבקשת הרב משלם ראטה, כמה הבהרות אודות ההגדרות ההלכתיות של מלחמת השחרור. להלן ציטוטים נבחרים מהם ניכר היחס התורני המיוחד שנתן הרב הראשי הרצוג למלחמת העצמאות בתש"ח (שו"ת 'היכל יצחק' אורח חיים סימן לט):

"אני מוצא לנכון להקדים, שתשובותי להשואלים מהסוג הזה, אינן ערוכות… ואני מנמק בקיצור מופלג… פעולת התקפה לערער כח האויב העומד בכל רגע להתקיף ישובים יהודיים סמוכים, אם יעשו התקפה על נקודה שלו יהא עסוק בהגנת עצמו ולא יוכל להתנפל – הרי זה נקרא פקוח נפש באותו הדבר… אכן מובן שהדבר תלוי בדעת המפקדים, ואם ההתקפה אינה אלא סתמית להחליש כחו של האויב בכלל, יש להתיישב בדבר… ומיהו (=אבל האמת) ברוב המקרים, אינם מבזבזים כחות על התקפה, אלא אם כן מטרת ההתקפה היא, למנוע התקפה מצד האויב על נקודה יהודית סמוכה, שהסכנה אורבת לו….

אני מסתמך על קודמי הגאון החסיד [הראי"ה קוק] זצוק"ל, בשו"ת משפט כהן, אבל קיצרתי… אין ספק שהצדק עם הגאון הכהן הגדול מאחיו רא"י קוק ז"ל, שבנוגע להצלת כלל ישראל, הכל מודים שחייב להעמיד עצמו בסכנה. וכך הדעת דעת תורה נוטה בהחלט, וכשזהו ענין של מלחמת כלל ישראל הרי זהו בסוג אחר בכלל…

בנוגע לירושלים, הרי־זו הצלת ישראל מסכנת מות ורעב כאחד, שהם אינם מניחים להביא שום מזון לירושלים, ויש לדון שאלו המגינים על עיר הקדש ת"ו, הם מקיימים מצות כיבוש, ואם כי האיזור הזה לא יהיה לנו לגמרי (לפי הצפוי מיישום תוכנית החלוקה, ה"ע), מכל־מקום נהיה בו כח גדול כי אנחנו הרוב. ומטרת האויבים כפי שידוע לי בבירור היא, להכריח את הנשארים, לאחר שיעשו ח"ו הרג רב, לברוח מירושלים…

יותר מזה אין לי פנאי להאריך… ונזכה לישועת ה' כהרף עין ולאתחלתא דגאולה, ומשם לגאולה שלמה במהרה במהרה בקרוב אמן ואמן".

בד' בניסן תש"ח (13.4.1948) ארע אסון "שיירת הדסה", שיירה ובה רופאים ומורים מהאוניברסיטה שיצאה להר הצופים והותקפה. 78 אנשים קיפחו חייהם.

בד' בניסן תש"ח (13.4.1948) לקראת סיום "מבצע נחשון", שיירת אספקה מחולדה מגיעה וחוזרת קמעה קמעה.

ברכה נדירה הנאמרת אחת ל-28 שנים, עת מסיימת השמש את מחזורה. לשון הברכה "ברוך אתה ה' אמ"ה עושה מעשה בראשית" מבטאת את התפעלותינו ממאורות השמיים ומיופי הבריאה.

ה' בניסן תש"ח (14.4.1948) – במהלך "מבצע נחשון" נעשה נסיון לכבוש את סאריס אך הכח התגלה תוך כדי התארגנות ונאלץ לסגת.

בלילה שלאחר ו' בניסן תש"ח (15.4.1948) התקיים נסיון שני לכבוש את סאריס עם היציאה ל"מבצע הראל". הכפר נכבש ונהרס, ולמחרת עלתה לירושלים שיירת הראל בת 227 מכוניות עמוסות אספקה.

ו' בניסן תש"ח (15.4.1948) – בסיום "מבצע נחשון", בגזרה המערבית מפוצץ מחנה ואדי צראר, מחנה צבאי בריטי בנחל שורק, ש'נכבש' לאחר שננטש מיושביו.

האדמו"ר בעל 'שומר אמונים' רבי אהרן ראטה מסאטמר נלב"ע ב-ו' בניסן תש"ז, כשנה לפני הקמת מדינת ישראל. כיום יחסה של 'חסידות סאטמר' לביקור בכותל המערבי ידוע כנושא מורכב. אמנם מענין לראות מה שכתב האדמו"ר מסטמר לתלמידו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת:

"ואשר תקבל באהבה אז הקב"ה יעזור לך… עד שירחם השם. ועצה אתן לך, שתלך לכותל מערבי לכל הפחות שתי פעמים בשבוע ותגמור שם תהילים ובתחנון לה' בבכיות לבלי להשליך אותך מעל פניו, וימחל לך על חטאתך לבל תצטרך ליסע עוד הפעם לחו"ל, והקב"ה בודאי כל יכול והוא מקבל תחנוניהם של עמו ישראל".

(מתצלום מכתב בכת"י לתלמידו מוה"ר דוד נ"י, כנראה משנות תרצ"ב-תרצ"ה).

בו' בניסן תשט"ו הוכתר בבית הכנסת 'ישורון' הרב יצחק נסים לתפקיד 'הראשון לציון' והרב הראשי לישראל. בנאום ההכתרה אמר הרב נסים: "טכס ההכתרה של הראשון־לציון היה מתחיל בביקור ובתפילה ליד הכותל המערבי… היה הרב המוכתר שופך שיחו לפני ה' שיצליחהו בתפקידו ושיעלה בידו למלא את שליחותו באמונה. אותה השתפכות הלב ואותה השראה היתה מלווה את הרב במשך כל ימי כהונתו, והיא אינה אפשרית אלא ליד הכותל שלא זזה ממנו שכינה (ע"פ שמות רבה ב, ב), ושלצערנו ולהוותנו אין אנו יכולים לעלות ולהיראות בו.

אבל תפילתי ותפילת כל ישראל, שבעזרת ה' לא ירחק היום ומקומות אלה יחזרו לידינו ושם נעלה ונראה לפני ה' לשפוך שיח ותפלה כאשר עם לבבנו".

('לדור ולדורות' חלק א, עמ' קצד)

12 תמונות מטקס ההכתרה (ניתנות להורדה ושימוש 'באדיבות ארכיון המדינה')

בז' בניסן תש"ח (16.4.48) הוקמה בהרי ירושלים "חטיבת הראל", חטיבת שריון מעוצבת סיני. החטיבה הוקמה מיד לאחר "מבצע נחשון", והורכבה מגדודי הפלמ"ח שלחמו באזור במסגרת המבצע. היא מילאה תפקיד מרכזי בכל המבצעים ההתקפיים בחזית, עד הבקעת "פרוזדור ירושלים", ביסוסו והרחבתו. מפקדיה במהלך "מלחמת העצמאות" היו יצחק רבין ויוסף טבנקין.

מיום ז' בניסן עד י"ב בניסן תש"ח (16-21.4.1948), התרחש "מבצע הראל", מן המבצעים החשובים במסגרת הקרבות על פתיחת הדרך לירושלים. המבצע שהמשיך את "מבצע נחשון" כלל: שמירה על ציר פתוח וכיבוש סריס, בידו ובית סוריכ. במשך חמשת ימי המבצע הועברו לירושלים 3 שיירות מהגדולות ביותר שעברו באותם ימים לירושלים. בעוד המבצע מתנהל במלוא תנופתו, הורע המצב בירושלים, והחטיבה נאלצה להפסיק את המבצע טרם סיומו ולא לעלות לירושלים.

בז' בניסן תרפ"ה (1925) נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים, בהשתתפותם ובברכתם של הרבנים הראשיים לישראל הראי"ה קוק והראשל"צ הרב יעקב מאיר, הלורד בלפור, ד"ר חיים וייצמן, ועוד.

תעוד: פתיחת האוניברסיטה 1925, ארכיון סרטי יעקב גרוס ז"ל.

{תמונות מרשימות ממעמד הפתיחה והנאומים}

בז' בניסן תר"פ (1920) נפגש הראשל"צ הרב יעקב מאיר עם מושל המחוז הבריטי בקשר לנושאים העומדים על סדר יומו של הישוב העברי לקראת חג הפסח הקרב. עיתון 'דאר היום' דִווחַ (ט' בניסן תר"פ עמ' 3): "ביום ד' ביקר ראש הרבנים הרה"ג רבי יעקב מאיר את המושל ה' ר. סטורס ודבר אִתו על ענינים שונים… ראש הרבנים העיר את המושל על זה שלמרות פקודתו של המושל לפני עשרה ימים בדבר העמדת ספסלים על יד הכותל, לא הרשו להעמיד ספסלים בשבת שעברה. המושל אמר כי נִתנה כבר פקודה נמרצה להעמיד ספסלים על יד הכותל".

בז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) כתבו הרבנים הראשיים לישראל הראי"ה קוק והראשל"צ הרב יעקב מאיר למושל מחוז ירושלים, במענה לבקשתו מהרבנים להשיג עדות כתובה מוסמכת על זכויות היהודים ב"כותל הדמעות", ועל המנהגים והבאת כלי פולחן הנהוגים בו: "אנחנו מתכבדים להודיע שעניין זה היה כל כך ברור לעם היהודי ולעולם כולו, לכל מי שהתעניין בזה בכלל, עד שלעולם לא חשבנו שיגיע יום שאנשים בעלי מעמד כל־כך חשוב ידרשו ממנוּ להגיש תעודות כתובות בנושא זה, כאשר אלפי אנשים ברי־סמכא יכולים לתת עדות בנדון". עם זאת, המשיכו במכתבם: "פנינו כעת לפקידי־ציבור לחבר באופן מדעי הסבר ברור בנושא. כאשר מוסמכים אלה יסיימו את עבודתם, יודיעו לנו ואנחנו גם נודיע לכם בהתאם".

לבסוף לא שלחו הרבנים אל המושך שום מסמך שכזה, מתוך הבנה שעצם העיסוק בהוכחת דבר כל כך ברור יש בה משום ערעור הוודאות המוחלטת שלו.

(ע"פ 'כותלנו' עמ' 153, ואגרות חדשות מהראי"ה קוק עמ' 12)

בז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) כתבו עוד הרבנים הראשיים למושל המחוז (בהקשר לנ"ל): "במכתבך אלינו ביום 14 לפברואר 1929, הודעת לנו שאין כל תיעוד בתיקי הממשל על מחאה שהוגשה בזמנה על־ידי החכם באשי המנוח הרב משה פרנקו. אנחנו מאוד מופתעים כיצד תעודה חשובה זו נעדרת מתיקיכם. עותק של המכתב נשמר ומודפס בחוברת 'ירושלים' כרך י', של המנוח א. מ. לונץ. עותק של המכתב ותשובתו של הפחה מועברים אליך בזה".

החוברת של רא"מ לונץ נדפסה בשנת תרע"ד כשבתחילתה מאמר מקיף על "כותל המערבי של הר בית אלוהינו – מהותו, תכונתו וזכרונותיו", ובעמ' 55-57 מצוטט מכתב מחאה ששלח החכם־באשי רבי משה יהודא פרנקו לפחה בחורף תרע"ב, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה: "במקום הזה היה מנהג קדום מכמה מאות שנה לכללות ישראל להתפלל שמה, ועתה על־ידי מחאת המוטואלי (=אפוטרופוסות ההקדש) בבית המשפט, בלי כל משפט, ובלי שתודיע הדבר רשמית לעדת היהודים, החליט המג'לס אידרה (=המועצה המקומית האיסלמית) לבלתי תת לשים שמה ספסלים וכסאות… ולעכב עתה להניח ספסלים מביא עלי תלונות רבות מהקהל, כי איך יתכן לבטל מנהג קדום זה… ואנכי בתור בא־כח האומה הישראלית הרשמי, הייתי צריך להיות מזומן לפני בית־המשפט לטעון טענותינו, כי הדין והטבע מחייב שצריך לשמוע טענות שני הצדדים. על כן אבקש להרשות לשים הספסלים במקום, למען השקיט הרוחות הסוערות שבלב היהודים, עד אשר יצא הדין מהמחכמה שריעה".

לאחר מכן כותב העורך רא"מ לונץ: "יראו הקוראים לדעת כי בעקב המלחמה, אי אפשר היה לפעול בקושטא בתקון הדבר. ולכן מהראוי כי כאשר ישוב השלום על מכונו, ישימו חו"ר (=חכמי וראשי) עדתנו את לבם לתיקון המקום הקדוש הזה… לתבוע את ביטול הפסק דין הנזכר, על־פי טענת החכם־באשי".

(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 14)

בח' בניסן תשל"ז (1977 לסה"נ) נערכו ברחבי הארץ התכנסויות ועצרות למען יהודי רוסיא הכלואים והמנועים מעליה ארצה. העצרת המרכזית התקיימה ברחבת הכותל המערבי. לרגל המאורע פרסם הרב צבי יהודה הכהן קוק כרוז בכתב ידו ובסגנונו השירי המיוחד, בו עמד על השייכות המוחלטת של כלל ישראל אל מקום המקדש, וכי התודעה הלאומית של הֶמית הלב לחזרת כל ישראל לארצם ולבנין ירושלים השלימה, מתגלה בהפניית לבות כל ישראל אל הכותל המערבי שארית בנין מקדשנו:

"לפני ולמול שארית בנין מִקדשנו (=הכותל המערבי), בהפניית כולנו כאחד בלב אחד בענין אחד, בהיותנו עתה כולנו יחד עסוקים ומופנים במציאות שייכותנו ההדדית המוחלטת כלפי מקום לבנו וחיוניותנו, הלא הננו במצב אחדותי אמתי כזה, העושה ומגלה ומכונן את ערכה וממשותה של מציאותנו זאת, כמו בתמידיותה, ובהתכַּונותה, דרך ארצנו ומקומנו, כן וביחוד עתה לענין כל ישראל, בכל מקום ומצב שהם, מיוחדים ומופנים, אל כל חלקי בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, ובמעכב העליה, הֵנה – אל מקום חיוניותנו, בגִלוי תודעתנו והֶמית לבנו הפנימית אל דרישת ציון השלימה ומשוכללת, שתתגלה בכל תקפה וחֹסן יִשעה ומשגבה במהרה בימינו".

הגאון הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, מגדולי ירושלים בדור הקודם, נלב"ע בח' בניסן תשט"ו (1955 לסה"נ). ספריו 'עיר הקודש והמקדש' מהווים כעין אנציקלופדיה מקיפה בכל עניני קדושת ירושלים והמקדש, ומצטיינים בשילוב מרתק בין ידיעות היסטוריות בחקר ירושלים והר הבית לבין הסברת דברי חז"ל והפוסקים בענינים אלו. מטבע הדברים, הרבה הרב טיקוצ'ינסקי לעסוק בחקר תולדות הכותל המערבי ובעיקר במעמדו ההלכתי. הרב טיקוצ'ינסקי מסביר בכמה מקומות כי מאז ומתמיד היה פשוט שהכותל המערבי עליו אמרו חז"ל 'שלא זזה ממנו השכינה' הוא כותל הר הבית, רק בדורות האחרונים היו מגדולי ישראל שמפני חוסר הכרת המציאות חשבו שהכוונה לכותל המקדש, אך כיום כבר התבררה טעותם. הוא מראה כי לפי כמה מחכמי המסורת הונחו יסודות הכותל המערבי על ידי דוד המלך, ומשום כך דוקא כותל זה לא חרב לעולם. אמנם הכלל הוא כי יש מדרגות ומצבים שונים בגילוי שכינה ועל פי זה יש לבאר את ענין השכינה שלא זזה מכותל מערבי, שהוא בחינת השראת שכינה לפי מצבם של ישראל. על כל פנים, מזכיר הרב טיקוצ'ינסקי, כי סגולת התפילה ליד הכותל המערבי ידועה קרוב לאלף שנים, והוא נקבע במהלך הדורות כמקום תפילה ותחינה לכל בית ישראל (ע"פ עיר הקודש והמקדש חלק ד, פרק ב סעיפים ג-ד, עמ' כ-כג; חלק ג, פרק טז סעיפים ב-ג, עמ' רד-רה, רח-רט).

באחת השנים בימי בית שני, מיום ח' בניסן ועד סוף ימי הפסח, הושב "עצרת" (=חג שבועות) על דינו ותקנתו, לאחר ויכוח נוקב בין חכמי ישראל לבין הבייתוסין ביחס לתאריך בו צריך לחול החג. הבייתוסין, שכפרו בתורה שבעל־פה, טענו שמכיון שכתוב בתורה לספור שבעה שבועות "ממחרת השבת" ואז לקיים את העצרת, לכן תמיד יחול החג ביום א' שאחרי השבת השביעית משבת שחלה בפסח. ואילו חכמי ישראל קיבלו במסורת מהר סיני שגם יום־טוב של פסח נקרא "שבת" וכוונת התורה שנתחיל לספור מיום א' של חול המועד, שהוא ממחרת יום־טוב ראשון של פסח. כמה מחכמי ישראל הביאו נימוקים מכריעים לביסוס המסורת וכשניצחו בויכוח קבעו לציון האירוע שלא להספיד בימים אלו (ע"פ מגילת תענית ועוד).

במסגרת "מבצע הראל", בט' בניסן תש"ח (18.4.1948), ניסה כוח מהחטיבה לעלות על צובא ונכשל בשל איחור.

ר' יוחנן מנחם ישמח ז"ל, תלמיד ישיבת 'מרכז־הרב', נהרג בדמי ימיו בט' בניסן תש"ן (1990 לסה"נ) בעת שרותו בצה"ל. אוהב ירושלים היה ר' יוחנן, חוקר מוכשר, ובעל קשר עמוק לכל דבר הקשור בתורת הראי"ה קוק זצ"ל. מתוך כך קיבץ ביסודיות מסמכים ותעודות ומעט חומר רקע ויצר מסה שקראה: "הרב קוק והסכסוך על הכותל". את עבודתו הקדיש לזכר בן דודו מרדכי ישמח ז"ל, אשר נפטר ביום ירושלים תשד"ם, והוא בן ח"י שנים. מאוחר יותר נדפס המאמר גם כחוברת לזכרו הוא.

בהקדמתו הקצרה לחוברת כתב ר' יוחנן ז"ל: "בימים אלו ראיתי לנכון לפרט את חלקו של הרב קוק זצ"ל בפרשת סכסוך הכותל ואת עמדתו העיקשת והאמיצה כלפי אלו שטענו כי בויתורים נפייס את משנאינו".

לימים הורחבה עבודתו ונכללה בספר "כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל", שראה אור (בעריכתי) בירושלים בשנת תשס"ט.

בערב "שבת הגדול", ט' בניסן ה'תשכ"ט (1969), נלב"ע הצדיק הירושלמי "רבם של האסירים", הרב אריה לוין זצ"ל.

לאחר נפילת הכותל המערבי ביד הירדנים במהלך מלחמת העצמאות, ציפו יהודים רבים בגעגועים ובכליון עיניים לשחרורו של הכותל המערבי מידי הלגיון, אמנם בלט במיוחד רבי אריה לוין, שחש את הגעגוע באופן כל כך פיזי.

רבי אריה נולד ב-ו' בניסן ה'תרמ"ה (1885), עלה ארצה בשנת ה'תרס"ה (1905) והשתקע בירושלים. בכל שבת הקפיד רבי אריה להגיע אל רחבת הכותל המערבי, שהייתה אז סמטה צרה למרגלות הכותל. במהרה הפך רבי אריה לחלק בלתי נפרד מאותה סמטה צרה. רבים מפוקדי הכותל פנו אליו ותינו בפניו את צרותיהם, כאילו היה עצמו "כותל אנושי". רבי אריה היה מאיר פניו לכל אדם, מנחם, אומר מילה טובה, ומסייע לאחר השבת בצדקה ובמעשים טובים. שם, בכותל המערבי, נחשף ר' אריה לראשונה לסיפורם הנוגע ללב של מצורעי ירושלים היהודים, אשר אושפזו בבית החולים למצורעים בשכונת טלביה, ואיש לא בא לבקרם מאימת המחלה. ר' אריה קיבל על עצמו להיות להם לרב, והקפיד לבקרם יחד עם ילדיו.

בתקופת המנדט התפרסם הרב אריה בכינויו "רב האסירים", באשר כיהן כרב בית הכלא הבריטי במגרש הרוסים בירושלים (היום – מוזיאון אסירי המחתרות). מדי שבת היה צועד מביתו הצנוע ב"שערי חסד" אל הכלא כדי לקיים תפילות עם האסירים ולארח להם לחברה. עיניו הטובות של רבי אריה הילכו קסם על כולם, ואסירי המחתרות – דתיים ולא־דתיים – היו מתקבצים סביבו לתפילה ולשמיעת דברי עידוד. בתום ביקורו בבית הכלא היה רבי אריה ממשיך וצועד אל הכותל המערבי. היה זה "טיול" ארוך ורבי אריה כבר לא היה צעיר, ובכל זאת לא היתה שבת שבה וויתר על ביקורו בכותל, גם לא בימי שלג או שרב.

יחסו המיוחד של ר' אריה לכותל המערבי מתבטא יפה באמרתו המפורסמת: "אמרו חכמינו: 'גזירה על המת שישתכח מן הלב', ואכן הדמעות שאנו שופכים על אהובינו המתים הולכות ומתמעטות בחלוף הזמן. והנה על הכותל שופכים יהודים את דמעותיהם כמעט אלפיים שנה! סימן הוא כי הכותל אינו מת, כי אם דבר חי".

כשנפלה העיר העתיקה בידי הירדנים, והגישה לכותל נחסמה עבור יהודים, נשבר לבו של רבי אריה. לראשונה מאז הגיע לירושלים לא יכול היה לבקר במקום החשוב והיקר מכל. בכל שבת שעברה ללא הכותל הרגיש רבי אריה שהשבת איננה שלמה עבורו.

באביב תשכ"ז (1967), בעיצומה של "מלחמת ששת הימים", שמע רבי אריה את הבשורה לה חיכה עם כלל ישראל במשך תשע עשרה שנה: "הר הבית בידינו! הכותל המערבי שוחרר!". הוא מיהר אל העיר העתיקה דרך הסמטאות אותן הכיר מימים עברו, אך משהגיע סמוך לכותל, עצר אותו מחסום צבאי. "מצטערים", אמרו החיילים, "לא ניתן יהיה לגשת אל הכותל עד שוך הקרבות". רבי אריה לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא שב על עקבותיו וניסה להרגיע את רגשותיו הגואים, אך לא הצליח.

אז נזכר בידידו הטוב מימי המחתרות, מנחם בגין, שהיה עתה שר בממשלה. לראשונה בחייו החליט החלטה שהייתה לא אופיינית לו. "מעולם לא ביקשתי מהשר מנחם בגין בקשה הכרוכה בהטבה כלשהי לעצמי", אמר לתלמידו ומספר קורות חייו ר' שמחה רז, "אולם הפעם כלתה נפשי לפקוד את הכותל המערבי". הוא ביקש מר' שמחה רז לעשות עמו חסד ולהשיג עבורו מהשר בגין אישור כניסה מיוחד לכותל.

"ירדתי לתל אביב", מספר שמחה רז, "הגעתי לעיר בשעת לילה ושוטטתי ברחובות שהיו שרויים באפלה מסיבות ביטחוניות, עד שמצאתי את דירתו של בגין". מנחם בגין התפלא מאד כששמע את בקשתו של רבי אריה. הוא הבין שאם הפעיל רבי אריה "קשרים" וביקש "טובת הנאה" לעצמו כדי לראות את הכותל, הרי שהכותל באמת קרוב במיוחד ללבו. כבר למחרת היום הגיע ג'יפ צבאי ולקח את הרב בנסיעת "ספיישל" מביתו אל הכותל המערבי.

קשה לתאר את התרגשותו של רבי אריה, כשזכה להיות בין הראשונים שנגעו שוב באבנים הנכספות אחר כמעט שנות דור.

{תמונת ר' אריה לוין; בול עם דיוקן שלו}

ב-י' בניסן תש"ח (19.4.48), במסגרת "מבצע הראל" נעשה נסיון שני לכבוש את צובא ונכשל. באותו יום שיירה יצאה מחולדה הגיעה לירושלים וחזרה בו ביום.

לאחר הצהריים הופסק "מבצע הראל" והחטיבה קיבלה פקודה נחרצת לעלות לירושלים כדי להערך ל"מבצע יבוסי".

הרב שלום משאש, הרב הראשי הספרדי של ירושלים נלב"ע בי' בניסן תשס"ג (2003 לסה"נ). בספריו שו“ת שמש ומגן (כרך א חלק יורה דעה, סוף סימן כה; וכרך ג חלק אורח חיים, סימן י) הכריע להלכה כי כיום אין להכנס להר הבית, מפני ספק בידיעת מקום המקדש, אך נשאר בידינו כותל המערבי שלא זזה שכינה ממנו כל הימים. לגבי מעמדה של רחבת התפילה ליד הכותל כתב הרב משאש כי בכל יום מגיעים רבים להתפלל במקום, מפני קדושתו, ויש זמנים שהרחבה מתמלאת עד אפס מקום. ומתקיימים שם מניינים של אנשים קבועים, ורבים באים לקרות תהלים ולהשתטח – ולכן יש להקפיד על קדושת המקום, ולהמנע שם משחוק ושיחה בטילה.

בי' בניסן ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם) הכינו בני ישראל במצרים את קרבן הפסח, שהוקרב ארבעה ימים לאחר מכן בליל יציאתם ממצרים.

היום בשנת הארבעים ליציאת מצרים (ב'תפ"ח/ט; 2488 לבריאת העולם), נפטרה לבית עולמים מרים הנביאה במיתת נשיקה, ונסתלק הבאר שהיה לאבותינו יוצאי מצרים בזכותה (במדבר כ, א). ויש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א).

י' ניסן ב'תפ"ח/ט – נקרע הירדן ובני ישראל חצו אותו ונכנסו לארץ בהנהגת יהושע בן נון תלמידו וממשיכו של משה רבנו ע"ה, "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד, יט; סדה"ק).

י' ניסן ה'ל – נפטר רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), פרשן המקרא, מקובל ופוסק, מגדולי הראשונים.

[אפשר להזכיר בהקשר לכך את בית הכנסת הרמב"ן – שנחשב לביהכנ"ס הקדום ביותר ברובע היהודי].

בי"א בניסן תש"ח (20.4.1948) יצאה לירושלים "שיירת הראל", שיירה גדולה שבין מכוניותיה היתה מכוניתו של יושב ראש הסוכנות היהודית ומפקד "מבצע יבוסי" שיפתח בעוד יומיים. השיירה הותקפה בשער הגיא, ליד דיר איוב, ובקרב שהתחולל נהרגו 15 לוחמים. בין הנפגעים היו גם מטובי מפקדי חטיבת הראל. השיירה הגיעה לעיר אך הדרך לירושלים נחסמה מחדש.

הרב אליהו פרדס, הרב הראשי הספרדי לירושלים נלב"ע בי"א בניסן תשל"ב (1972 לסה"נ). בקובץ תורני לזכרו "רבי אליהו פרדס זצ"ל" (עמ' יג-יד, ועמ' קפה-קפו), מובאים מדבריו על הכותל המערבי, שהוא "כתרה של ירושלים" ותפילה ותחנונים לידו מסוגלים לבטל גזירות קשות. הרב פרדס נהג לומר כי על ידי כיבוש ירושלים והכותל המערבי שריד בית מקדשנו, ממנו לא זזה השכינה, זכינו לחיבור של ירושלים החדשה עם קדושת ירושלים עתיקת הימים, ושמו של הקב"ה התגדל והתקדש לעיני העמים.

במאמר הפתיחה לספר הנ"ל, המחיש העורך י. גליס את יחסו המיוחד של הרב פרדס אל הכותל המערבי: "מאז תש"ח, בנפול ירושלים העתיקה בידי האויב, צרבה בו אש ועל פניו היתה פרושה תוגה והילת צפיה קדושה. כמיהתו לירושלים היתה כמיהה מסתורית. הוא היה נוהג לומר: 'תפילה ליד הכותל עשוייה לבטל גזרות קשות', והוא ראה בירושלים הקדושה את סוד קיומנו הלאומי ואת הבסיס לאחדות העם ולאהבת ישראל. בימי שביה [של העיר העתיקה] היה נוהג לעלות בכל שבוע להר ציון ולתלפיות להשקיף על פני ירושלים, ופסוקים ופירושים על קדושת ירושלים החלו שופעים מפיו כמעיין המתגבר. מלוויו חשו בצמרמורת המקיפה אותו: 'מתי נזכה ונראה פני הכותל, וידינו תגענה באבניו הקדושות!', ושפתותיו המשיכו דובבות תפילה. ואכן זכה לראות בשחרור ירושלים – בעקבות צה"ל הגיע אל הכותל… הוא פנה לחיילים וקרא: 'אין די בנשיקת אבני הכותל, לטפו חבקו וחננו את אבניו!'. וכך עמדה שורה של חיילים מתפללים בדביקות ליד אבני הכותל הקדוש. מי שראה את הגר"א פרדס זצוק"ל ניצב ליד הכותל המערבי נושא עיניו לשמים, מי ששמע את נאקת נפשו והביט בשפתיו הנעות כשדמעותיו מתערבות ברטט שפתיו המתפללות, ידע כי סנגורם של ישראל, מליץ יושר, עומד בתפילה למען העם, ונושא בלבו את מרי כוס היגונים והכאב של הקדושים והטהורים אשר נתנו נפשם לשחרור ירושלים והארץ… הרב נהג לכנות את הכותל בשם: 'כתרה של ירושלים דדהבא'. מן הכותל נוהג היה לשוב אט אט כשפניו אל מול פני הכותל – פני השכינה השורה בו – ומעולם לא כשהגב אל הכותל. מלוויו אשר חששו שמא ימעד, ביקשוהו לצעוד 'כמו כולם' כשגבו אל הכותל, אך הרב סרב: 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן'. מאז שחרור ירושלים ערך ליד הכותל את יום התפילה הכללי לרגל שחרורה, והיה מקבל מידי שנה את העולים לרגל בשמחה ובמאור פנים, בברכה ובדברי תורה, כשהוא הולך לפניהם וספר תורה צמוד ללבו בדבקות ובקדושה". "בימי הפרעות בירושלים, כאשר השליך נפשו מנגד והיה בא בסכנת נפשות ממש לעיר העתיקה לקיים מצוות תלמוד תורה ולמנוע ביטול תורה מילדי ישראל… היה גם מבין המתפללים הוותיקים שלא נמנעו מלבקר באותם ימים טרופים בכותל המערבי לתפילה ולהפגנת נוכחות, ואהבת ישראל אל מקום קודשו".

בי"א בניסן ב'תפ"ח/ט (2488 לבריאת העולם), למחרת עברם את הירדן, מל יהושע את בני ישראל בגלגל.

"וַנִּסְּעָה מִנְּהַר אַהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל הַדָּרֶךְ" (עזרא, ח, לא).

על פי מטבע לשון פסוק זה קבעו חכמינו ז"ל את נוסח "תפילת הדרך", הנאמרת בתחילת כל נסיעה בין עירונית או טיסה, כדי להנצל מסכנות הדרך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתוליכנו לשלום… ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך…".

בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948) נתפסה משטרת אבו-ע'וש מידי הבריטים בידי כוחותינו.

בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948) נסגרה הדרך לירושלים עם סייומו של "מבצע הראל", שעה שכוחות חטיבת הראל עלו לירושלים להערך ל"מבצע יבוסי".

בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948), במסגרת התארגנות היישוב העברי ערב הקמת המדינה, מינה דוד בן־גוריון בשם הסוכנות היהודית "ועדת מצב" לירושלים. ועדה זו כללה בין השאר ועדה משפטית-אדמניסטריטיבית, ועדות משנה, וועדת משטרה שהיתה מורכבת מראובן שרי (שרייבמן), דניאל אוסטר כבא־כח העיריה, מפקד משטרת ירושלים ש. סופר, מפקד 'משמר העם' זאב אפשטיין, ונעמן סתוי, בא־כח מפקדת המחוז של "ההגנה".

הסופר יהושע ברזילי, מ"חובבי ציון" וממייסדי ארגון "בני משה", תאר בזכרונותיו את ביקורו בירושלים בערב פסח תרמ"ח (1888 לסה"נ):

למרות חפצי העז לראות את ציון משאת נפשי, לא יכֹלתי להפיק זממי בכל העת אשר ישבתי ביפו, כי מכשולים רבים היו על דרכי. אולם כאשר קרבו ימי האביב, לא הבלגתי עוד על רוחי, אמרתי: יעבור עלי מה, אך אראה נא את העיר – את ירושלים אשר בה כל מַעְיָנַי, ולשמה ולזכרה תאוַת נפשי…

בצאת השבת (מוצאי 'שבת הגדול', י"ב בניסן תרמ"ח) ישבתי עם רֵעי במרכבה לנסוע ירושלימה…

אך רגע סָמְרוּ שערות ראשי, בגשתי בערב פסח אל כותל המערבי. אך כהרף־עין רעדו כל עַצמוֹתַי למראה שריד תפארת מחמדינו כימי קדם. ואחרי כן – לא חשתי עוד מאומה. כל חוּשַׁי מֵתו בי וּכִפְסִיל אבן אשר לא ידע עד מה, נשארתי על מקומי. מי יודע אחרי מָתַי שב רוחי אלי, לולא העירני קול יללה איומה ונוראה, אשר יצאה מלב אחד מאחינו התימנים…

"לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ" (תהלים פ, יג) ילל התימני.
"יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה" (שם, יד), קוננתי אחריו בְּשִׁבְתִּי על־ידו על הארץ.

נשאתי עיני אל טורי האבנים הגדולות אשר חָשַׁךְ משחור תָּאֳרָן, הבטתי על אחי הערום והיחף, על פניו אשר חמרמרו מבכי, על עורו אשר צָפַד עליו ויהי בעיני כסמל דמות כנסת ישראל, הגונחת מפיו "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ" (שם, טז). נשאתי את עיני ואראה גלי האשפה אשר ברחוב בביאה (=בכניסה) ולעומתם הטֹּהַר והנקיון אשר בסמטא הצרה מתחת לכותל . זכרתי את עם־הארץ המשוקע בחלאה וזוהמא ושויתים נגד טהרת נפש התימני, הקורא בלב מורתח "שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה", ואתמוגג בדמעות , בקראי אחריו: "הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה!" (שם, יז; כ).

בהעיפי עיני סביבי ראיתי, כי כבר נאסף המון רב, הרחוב נתמלא אנשים, ובקצה הכותל על־יד הדרך אשר בה באתי, עמדו נשים, רבות מהן התכסו במעטפות לבנות. הן הנה נשֵׁי הספרדים. הגברים התפללו מנחה ועד שלא גמר מנין אחד התחיל המנין השני; ואף הגומרים לא נָדַמוּ, כי קראו מזמורי תהלים או סדר עשית קרבן פסח, ובכל עת התפלה רבו העם לבכות, ובכל עת נשאם על שפתם את ציון וירושלים גדל המספד שבעתים. בקשתי על סביבי עין יבשה ולא מצאתי.

(מתוך "בשערי ירושלים", רשימת זיכרונותיו ב"אעברה־נא בארץ, מסעות אנשי העלייה הראשונה", הוצאת משרד הבטחון, רעננה, תשנ"ב – 1992, עמ' 81 והלאה. מופיע גם בפרויקט בן יהודה).

{דף מעוצב ומונגש אודות הביקור ורשימה זו}