טבת – שבט תשכ"ט / ינואר 1969

בי"א בטבת תש"ט (12.1.49) נפתחו שיחות שביתת הנשק בין מדינת ישראל הצעירה לשכנותיה הערביות, במלון השושנים באי רודוס, ומכאן שמם: "הסכמי רודוס". השיחות ארכו חודשים רבים ונסתיימו בכ"ג בתמוז תש"ט (יולי 1949), בחתימת ההסכם האחרון עם סוריה. במקביל לשיחות נמשכה הלחימה של 'מלחמת העצמאות' בחלק מהחזיתות, למרות שמועצת האו"ם הכריזה על 'הפסקת אש', ואף בתקופה זו הושגו השגים משמעותיים לצה"ל ונקבעו עובדות בשטח. עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון נסתיימה המלחמה באופן רשמי.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם, וכן תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו.

לצפייה בדקת הסרטה מתוך מעמד החתימות:

חתימת הסכם רודוס עם מצרים (בארכיון המדינה, התחלה בדקה 0:54 עד 1:53).

הנוסח המלא של ההסכמים:

הסכמים על שביתת נשק כללית – 1949 (באתר הכנסת).

שש עשרה לשכות התייצבות לשירות העם נפתחו בשכונות שונות של ירושלים בי"ד בטבת תש"ח (27.12.47), וההיענות בציבור להתייצ למלחמה היתה טובה. העיר הוצפה מודעות וקריאות להתייצבות. ראשי לשכת הגיוס הופתעו לגלות מספר רב של מתנדבים שאינם חייבים בשירות מטעמים שונים, ובכל זאת תובעים לצרפם לשירות מלא. באחת התחנות הופיעה אף קבוצה של עיוורים שביקשו לגייסם, ומשנשאלו במה יוכלו להועיל, השיבו כי שמיעתם החדה תוכל להועיל בשמירה בלילות. בשבת דרשו בעשרות בתי כנסת על חובת השעה להצטרף לשירות העם. בבית הכנסת "ישורון" דרש הרב הראשי הרצוג, ובבית הכנסת בנחלת שבעה דרש הרב הראשי והראשל"צ הרב עוזיאל.

(ע"פ יונה כהן, ירושלים במצור)

י"ד בטבת תר"צ – בתמיכת הממשלה הבריטית קיבלה 'מועצת חבר־הלאומים' (לימים ארגון האו"ם) את המלצת ועדת שאו למנות ועדה בלתי־תלויה, ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי".

ביום שהועלתה ההצעה על ידי יו"ר הועדה אמר לו הרב הראשי קוק: "מה פירוש שהועדה תחליט למי הבעלות על הכותל? וכי הועדה או חבר־הלאומים הם הבעלים על הכותל?! ממי קבלתם רשות לקבוע של מי היא הבעלות על הכותל? כל העולם הוא בבעלות הקב"ה בורא העולם, והקב"ה מסר לעם ישראל את הבעלות על כל ארץ־ישראל וממילא גם על הכותל־המערבי… שום כוח בעולם, לא חבר־הלאומים ולא הועדה הזאת, יכולים להפקיע זכותנו האלוקית הזאת… אתם רוצים למרוד בהשם!". (כותלנו, עמ' 164)

לצפייה בהודעת הממשלה (ארכיון המדינה): הודעה רשמית (מס. 2) כ"ג בטבת תר"צ 23.1.30

ט"ו טבת תרפ"ט (28.12.1928) – הרב קוק שלח מכתב מחאה לממשלת המנדט נגד ה'מואזין' המוסלמי, שהפריע בצעקותיו לתפילת היהודים על־יד הכותל המערבי. באותה תקופה הממשלה דרשה מן הרבנות־הראשית להוכיח מה הותר ליהודים להביא עימם אל הכותל בזמן התורכים, אך הרבנות סירבה להיענות לדרישה זו, וקבעה בי"ז בטבת כי זכות התפילה במקום קדוש זה אינה מוגבלת בשום תנאים.

(כותלנו, עמ' 55; וע"ע שם עמ' 133)

הרב שכטר מונה רשמית "רב הכותל המערבי והדרומי" בי"ח בטבת תשכ"ח (ינואר 1968 למניינם).

כשנכנס לתפקיד קבע תקנות להתנהלות האתר הקדוש. בין היתר, אסר על גורמים פרטיים למכור עליות לתורה, או לבקש תרומות ממבקרים ומתיירים. עוד נקבעו הסדרים לתרומת ספרי תורה ותשמישי קדושה באתר, הוצבו קופות צדקה שתוכנן חולק לעניים, ונוסד השיעור הקבוע בלימוד הדף היומי בכותל (שמתקיים עד ימינו).

במהלכיו אלו, הוא התייעץ עם הרבנים הראשיים ועם גדולי ההלכה דוגמת הרב אלישיב, הרב אויערבך והרב עובדיה יוסף. הרב שכטר קיבל בלשכתו מגוון אנשים בני עדות ודתות שונות, אירח אישי ציבור מהארץ ומהעולם והשתתף באירועים מגוונים. יכולתו ליצור קשר אישי אפשרה מציאת פתרונות יצירתיים ומתונים באתר הקדוש מכולם. כך, למשל, ליווה את החפירות בכותל, בניהולו של הארכאולוג בנימין מזר, תוך שהוא מצליח לשכך את ההתנגדות לכך מצד גורמים שונים.

בקיץ 1968, מונה הרב גץ ז"ל לתפקיד הרב הספרדי של הכותל, במקביל לרב שכטר. בכ"ט חשוון תשל"ז (1976 למנינם), בדרכו לביתו החדש ברובע היהודי לאחר שהתפלל בכותל, נפטר הרב שכטר מדום לב — והוא בן 62 בלבד. הוא זכה לשמש כרב הכותל קרוב לעשור, אך דמותו כמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה.

[ע"פ איילת סג"ל – יד יצחק בן צבי]

י"ח טבת תרס"ח (23.12.1907) – נולד אברהם שטרן (יאיר), משורר, מהפכן, ומייסד הארגון המחתרתי לח"י – לוחמי חירות ישראל, תחת שלטון בריטי עוין. יאיר שטרן נרצח בביתו על ידי בלש בריטי בכ"ה בשבט תש"ב. לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.

בי"ט בטבת ה'תש"ב החלו הנאצים ימ"ש להפעיל את מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו שבפולין.

י"ט טבת תרס"ב (שלהי 1901) – נוסדה הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) במסגרת 'הקונגרס הציוני העולמי החמישי'. ייעודה של הקרן היה רכישת קרקעות בארץ ישראל, הפיכתן לישובים עבריים, נטיעת יערות, סלילת כבישים וכיבוש השממה. שנים רבות שימשה 'הקופה הכחולה' של קק"ל לסמל השותפות של יהודי הארץ והעולם כולו במאמץ לגאולת אדמות ארץ ישראל, והשבתן לידי בעליה האמיתיים ההיסטוריים בדרך של צדק ויושר.

{תמונת המאמר מהעתון המקורי}

כ' טבת ד'תקס"ה – נלב"ע רבי משה בן מימון (רמב"ם). מגדולי התורה בכל הזמנים. חכם בכל החכמות, פוסק הלכה לדורות, איש הגות ופילוסוף, רופא ואיש רוח. חיבר עשרות ספרים, ביניהם: סדרה בת 14 חלקים המסכמים את כל ההלכות שבתלמוד ונקראים בשם "הי"ד החזקה", ספר המצוות, פירוש המשנה, מורה נבוכים ועוד. לאחר מותו הסכימו כולם כי: "ממשה (רבינו) עד משה (הרמב"ם) לא קם כמשה".

כ' בטבת ה'תר"מ – נלב"ע רבי יעקב אבוחצירא (המכונה 'אביר יעקב'), מגדולי רבני מרוקו, סביו של הבבא סאלי. רבי יעקב נולד בשנת תקס"ו (1805) וגדל בתאפילאלת שבמרוקו. בצעירותו למד אצל אביו רבי מסעוד את כל התנ"ך עם טעמי המקרא, ולאחר מכן כל המשנה והתלמוד. לאחר שהוסמך לרבנות הנהיג את הקהילה בתאפילאלת ושימש בה כרב וכדרשן. ניסה לעלות לארץ שש פעמים, עד שבשנת תר"מ (1879) הצליח לשכנע את הקהילה שלא ימנעו ממנו מכיון שבנו יכול לשמש כרב הקהילה במקומו. הוא עזב את מרוקו ועבר דרך אלג'יריה, תוניס, לוב ומצרים. בט"ו בטבת הגיע לעיר אלכסנדריה שבמצרים ומשם לעיר דמנהור, בה חלה ונפטר כעבור ג' ימים בכ' בטבת תר"מ. השאיר אחריו ארבעה בנים. נכדו, רבי ישראל, ידוע בכינוי 'הבבא סאלי'.

כ"א טבת תשי"ב – הועלו לגרדום בבגדד יוסף בצרי ושלום צלאח, לאחר שהואשמו בפעילות ציונית ובריגול למען מדינת ישראל.

בליל כ"ג בטבת תש"ח (הלילה שבין 4-5 לינואר 1948) פוצצה יחידה מגדוד מוריה, בפיקודו של יואל קרסני (רשף), את מלון סמירמיס בקטמון. שמואל גוטליב, ממשתתפי המבצע, סיפר:

"למבצע סמירמיס ירדנו בשתי מכוניות. בראשונה חוליית אבטחה ובשנייה החבלנים, עם מפקד הפלוגה וחומרי נפץ. סה"כ 12 איש… משך המבצע, לפי התוכנית, היה 4-5 דקות. המבצע התנהל לפי התוכנית, להוציא את המשכו. משהתקרבו המכוניות אל היעד, ירדנו מהן במהירות והמכוניות חזרו העירה. הלילה היה ליל סערה וגשם בלתי רגיל. הפתילים, אף שהוסתרו בתוך מעילי החבלנים, נרטבו… החבלנים השתהו בבניין קרוב ל10 דקות, בינתיים הערבים, אשר הפיצוץ הראשון (של דלת הכניסה) עורר אותם משנתם פתחו באש מבוהלת מכל בתי הסביבה… לבסוף, הצליח המ"פ קרסני לייבש את הפתיל באוד בוער שנטל מן הדלת, ולהציתו. נסוגונו בריצה, לאורך הרחוב המכוסה באש כבדה, דרך הרכס לגיא המצלבה. בהגיענו לגיא ראינו מאחורינו את חלקי הבניין מתעופפים באוויר".

(ע"פ יצחק (לויצה) לוי, תשעה קבין)

בישיבת הממשלה בכ"ג בטבת תשכ"ט (13.1.69) הועלתה 'שאילתה' מסועפת על־ידי ח"כ מטעם 'חרות' אברהם טיאר אל שר החינוך והתרבות, בקשר לחפירות באיזור הכותל־הדרומי ודרום הכותל־המערבי המתקיימות לסרוגין מזה כשנה. מתשובת סגן שר החינוך א. ידלין התברר כי עד כה גילתה משלחת החפירות כ-10,000 ממצאים מעניינים; עלות החפירות עד כה כחצי מליון לירות; הספקת הפועלים ושכרם היתה על־ידי משרד העבודה; הממשלה באמצעות משרד החינוך הקציבה 100,000 לירות, וכן נתרמו עד כה סה"כ 200,000 לירות מאת: האוניברסיטה העברית, הסוכנות היהודית, מפעל הפיס, קק"ל, האקדמיה הלאומית למדעים, עירית ירושלים, ארגון קבלני ירושלים ותורמים שונים בארץ ובחו"ל. (שאילתא 5957 מישיבה שס"א)

"תנאי המצור והמשטר המלחמתי הביאו לפינוי האוכלוסייה שאינה לוחמת מגוש עציון. בכ"ג בטבת (5.1.48) פונו מהגוש הילדים, רוב האימהות, הורים, קשישים וחולים ושוכנו במנזר רטיסבון ובשכונת בית הכרם בירושלים. הקשר בין בני המשפחות נותק, ורק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות" (יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).

לימים תאר יפת שדיאל, מילדי כפר עציון, את תחושותיו הקשות באותם ימים:

"איך הגעתי למשוריין אינני יודע, אני זוכר שהושיבו אותנו בתוך המשוריין. היה צפוף מאד, מלא מאד, כמעט לא היה אויר בפנים. כדי שיהיה מקום, כל אחד פיסק את הרגליים והושיבו אותנו זה בתוך זה. ככה מילאו את כל רצפת המשוריין בילדים…

זה היה חודש טבת, אחרי חנוכה, בשיא החורף, ואני זוכר שאבא הסתכל בי מלמעלה. היה חריץ בין הגג לדופן של המשוריין, חוץ מחריצי הירי, היה חריץ למעלה, ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה, כשהוא מציץ פנימה… כעבור יומיים אימי הצטרפה לְשיירה שחזרה לירושלים ואפילו לא נסעה במשוריין, אלא בטנדר פתוח, שבו ישבה מאחור. אף אחד חוץ מאבא לא ידע שהיא בהריון, ואבא רץ אחריה לפני שהרכב נסע והביא לה ארגז 'תנובה', שיהיה לה יותר נוח לשבת ברכב. זה הזיכרון האחרון שלה ממנו. כשאימא הגיע לרטיסבון היא קיבלה אותי. וזהו." (מתוך: עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון).

כ"ג טבת ה'רמ"ז – יהודי פורטוגל גורשו במצוות המלך לאחר שלא הסכימו להמיר דתם לנצרות.

כ"ג טבת ה'תשכ"א – הספינה "אגוז" (פיסצ'ס) טבעה בהפלגתה ה-13 כשעל סיפונה 34 מעפילים שיצאו בחשאי ממרוקו לעלות לארץ־ישראל.

בכ"ד בטבת ה'תש"ט (25.1.1949) נערכו הבחירות הראשונות לכנסת במדינת ישראל.

כחודש לאחר הבחירות הוקמה הממשלה הראשונה בראשות דוד בן גוריון, מנהיג המפלגה הגדולה ביותר אז – מפא"י.

הבחירות הראשונות התנהלו בצורה מסודרת וללא תקלות, והגבירו את האמון של מדינות העולם ביציבותה של ישראל, המדינה הדמוקרטית הקטנה והחדשה שקמה במזרח התיכון.

בנאומו של ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של המדינה, לרגל פתיחת הכנסת הראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14.2.49), אמר: "היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה… אנו ניגשים להקים את בנייננו הממלכתי על יסודות.. של חופש, שוויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת.. [הכנסת נבחרה] על־ידי עם עצמאי היושב בארצו החופשית".

בכ"ח בטבת חזרה "הכנסת הגדולה", היא הסנהדרין, לשבת ולדון כמשפטה כרצון כלל ישראל. ינאי המלך (אלכסנדר) היה ממלכי בית חשמונאי, אך נזרקה בו מינות ונהפך לצדוקי, ע"י המסית אלעזר בן פועירא, והרג את חכמי ישראל והושיב צדוקים בסנהדרין בניגוד לדעת כל ישראל, ושלמינון המלכה (אלכסנדרה) ישבה אצלו, למרות שאסור להעמיד בסנהדרין לא מלך ולא אשה. ולא היה חכם מישראל יושב בסנהדרין חוץ מרבי שמעון בן שטח, שניצל ממוות מפני שהיה אח של המלכה. והיה העולם שמם, עד שהעמיד רבי שמעון בן שטח תלמידים חדשים והחזיר עטרה ליושנה (בבלי קדושין סו, א), ואט אט יום אחרי יום החליף את כל הצדוקים בחכמי ישראל. וביום שהסתלק אחרון הצדוקים וישבה סנהדרין של ישראל עשאוהו יום־טוב.

(ע"פ מגילת תענית, ופירוש האשל. לאחר חורבן בית שני בטל ציון היום)

לפי המסורת בכ"ח בטבת נולד שמעון בן יעקב אבינו ולאה אמנו, וכן נפטר באותו יום בגיל 104.

כ"ט בטבת תרפ"ב – במכתב הסברה להנהלה הציונית, הסביר הרב הראשי הראי"ה קוק כי כשם שאומות העולם הכירו בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל, כן יבואו ימים שכל העולם יכיר בזכותנו על הר הבית:

"וזה מכבר כאשר נשאלתי מועידה־בריטית־רשמית, מהי דעתי על־דבר מקום המקדש, אודות יחוסנו אליו? אמרתי להם: שכשם שאתם רואים שזכותנו על הארץ בכלל, אף שהיה זה דבר רחוק אצל כל העולם כולו עד כה, מכל־מקום גלגלה ההשגחה העליונה סיבות עד שמה שהיה רחוק הולך ונעשה קרוב – ואנו בטוחים שהדבר ילך ואור, עד שכל העמים יכירו את צדקת זכותנו, הכתובה בכתב־קֹדש, על ארצנו הקדושה – כמו־כן יבואו ימים, שכל העמים יכירו את אמיתת זכויותינו על מקום המקדש, וידעו כולם ויכירו שהחזון של הנביאים, שנאמר על המקום הקדוש הזה 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' (ישעיה נו, ז), יתקיים רק כשיהיה הבית הגדול והקדוש הזה שב על מכונו, בידי בעליו הראשונים, שהם בעליו הנצחיים, שהוא עם־ישראל, עם־ד' מעולם, הוא ולא אחר" (אגרות הראיה ד א'קכז)

בא' בשבט תרמ"ב (21.1.1882) נוסד בעיר חרקוב שבאוקראינה הארגון היהודי ציוני ביל"ו (ר"ת: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה", ישעיהו ב, ה). אנשי ביל"ו היו מחלוצי העליה הראשונה ותרמו לחיזוק ההתיישבות החדשה בארץ. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארצו ולהתחדשות השפה העברית, ודגלו בחיי קומונה – שאיפות שהביאו לא פעם למאבק בפקידי הברון רוטשילד ולחילוקי דעות עם בני המושבות הוותיקות.

קבוצת ביל"ו הירושלמית בראשות הרב יחיאל מיכל פינס היתה קשורה בקשר מיוחד לעיר הקודש ולמקום המקדש, כפי שעולה למשל ממכתבם למר סלאנימסקי:

"את מכתבנו זה אנחנו שולחים לאדוננו מירושלים עיר קדשנו, וכן כל המכתבים מהיום והלאה יֵצאו כלם מהעיר הזאת, כי נחמנו על אשר חללנו עד היום את כבוד ציון ונמיר את חרבותיה ועייה בערים אחרות, ולא שמנו אל לבבנו, כי החרבות האלה מזכירות אותנו את תפארתנו ואשרנו בימי קדם, בשבת ישראל על אדמתו. ואיה דבר אשר די אונים לו לחזק את לבנו בעבודתנו הכבדה והקדושה כאבני הזכרון האלה? ונאסף כלנו ביום כ"ג ניסן [תרמ"ג] ונחרץ כלנו פה אחד לשית את ירשלים למרכז כל עבודתנו… ואבני כותל המערבי החרב תאמצנה את לבנו לבלתי נשכח את התכלית אשר הקדשנו לה את כל חיינו".

בראש חודש שבט שנת ב' אלפים תפ"ט החל משה רבינו לחזור על התורה בפעם האחרונה לפני מותו, וללמדה לבני ישראל, כפי שכתוב: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א, ג). חזרה זו נחשבת כ'נאום' פרידה של משה רבנו מהעם העומד להכנס לארץ ישראל, והוא תופס את רובו של ספר דברים.

חז"ל אמרו כי "יום זה משול כיום מתן תורה" (מדרש תהלים פח). במשך 36 ימים חזר משה על התורה, עד יום לפני מותו שחל ב-ז' באדר.

ינאי המלך (אלכסנדר) היה ממלכי בית חשמונאי, אך בהשפעת המסית אלעזר בן פועירא נזרקה בו מינות ונהפך לצדוקי, הרג את חכמי ישראל, והושיב צדוקים בסנהדרין. ב' בשבט, היום בו מת ינאי ממחלתו, נקבע ב'מגילת תענית' ליום־טוב שאסור בהספד, משום שהשמחה באותו יום היתה כפולה: א. שמחה לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מהעולם. ב. כשחלה ינאי ציווה לאסור שבעים חכמי ישראל (כל הסנהדרין, מלבד גיסו שמעון בן שטח) ופקד להרגם ברגע שימות, כדי שהעם יבכה עליהם ולא ישמח במותו. אבל מיד לאחר שמת ציוותה אשתו המלכה שלומית אלכסנדרה על שומר בית הסוהר לשחרר את החכמים, ורק אז בישרה על מותו.

(מגילת תענית, ע"פ פירוש האשל)

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, כנראה בסביבות שנת 930. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, ולדעת חלק מהם זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות בירושלים ובעולם עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947.

בב' בשבט תשי"ח (1958), כעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים על ידי מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים". הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כלשון המבריחים), הוא הרב שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן־צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.

בג' בשבט תרצ"ג (30.1.1933) נוסדה בגרמניה תנועת 'עליית הנוער', תנועה ציונית ששמה לה למטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל ולהכשירם לעבודה חקלאית.

במהלך מלחמת העצמאות, ביום ג' בשבט תש"ח (14.1.48), התרחש בגוש עציון קרב משמעותי בעקבות התקפה גדולה של כנופיות מהאזור, בסיוע ערבים ובדואים שבאו מירושלים ועד באר שבע, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ניסיונם לתפוס את מרכז גוש עציון ולבתר את ארבעת ישובי הגוש לשנים נכשל, וההתקפה כולה נהדפה על ידי כוחות "ההגנה" תוך גרימת אבידות כבדות לתוקפים.

מהצד היהודי נהרגו שלושה לוחמים, אחד נפצע קשה ושמונה נפצעו בינוני וקל. מהצד הערבי נהרגו יותר ממאתיים ורבים נפצעו. הערבים ניסו להסתיר את המפלה הקשה, אך אנשי "ההגנה" אספו בחשאי מידע על 100 הרוגים ו-104 פצועים שנפגעו בקרב, ופרסמו שמותיהם בערבית בשידור רדיו של "קול ההגנה". הדיפת הכנופיות יצרה הרתעה שהחזיקה כשלושה חודשים בהם הגוש לא הותקף.

ו' בשבט תרצ"ח (1938 לסה"נ) נפטר הרב זרח ראובן ברוורמן, תלמיד הנצי"ב מואלוז'ין והמהרי"ל דיסקין, מגדולי הרבנים בירושלים בדורו ואחד ממייסדי וראשי ישיבת 'מאה שערים' בירושלים. מלבד גאונותו בתורה נודע בצדיקותו ובמידותיו הנעלות ובמעשי חסד שעשה ממש במסירות נפש.

מספרים שבכל שבת לאחר סעודה שלישית היו הולך עם תלמידיו לכותל המערבי ומזמר שם את הפיוטים הנדפסים בסידור לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת. לאחר מכן היה עובר לפני התיבה בהתלהבות נוראה באחד ממנייני תפילת ערבית בסמטת הכותל המערבי, ועל תפילתו היו אומרים "הלוואי שנזכה להתפלל בימים הנוראים כמו שר' זרח מתפלל ערבית במוצאי שבת אצל הכותל המערבי!" (עלון מקוון 'ישמחו', גליון 67, כ"ג בשבט תשע"א).

בד' בשבט תש"ח (15.1.1948), בימי מלחמת העצמאות, יצאה מירושלים שיירת הל"ה – מחלקה של 40 לוחמים בפיקודו של דני מס – לעזרת גוש עציון הנצור. לפנות בוקר נתגלתה השיירה ו-35 מאנשיה נפלו בקרב גבורה. למחרת כתב על המאורע המשורר הישראלי חיים גורי את השיר "הנה מוטלות גופותינו", שהשפיע על תודעת ההקרבה למען הכלל במערכות ישראל (להאזנה – לחן: נחום היימן, עיבוד: צליל בירן).

ד'-י"א בשבט ה'תש"ח (15-22.1.1948) –

"מבצע יואב" התקיים בחזית הדרום, בפיקוד האלוף יגאל אלון, במטרה לשבור את החיץ הצבאי המצרי שניתק את הנגב, ולכבוש את העיר עזה. במקביל וכסיוע ל"מבצע יואב" התחולל "מבצע ההר" בפיקוד אלוף צבי איילון, בו תקפה חטיבה 10 (הראל) את הנוכחות המצרית מכיוון בית שמש דרומה, והרחיבה את השליטה הישראלית בפרוזדור ירושלים עד עמק האלה.

אודות למבצעים אלו, כחלק ממלחמת העצמאות, סוכלה תוכנית נציג האו"ם הרוזן ברנאדוט, לפיה הנגב ימסר לממלכת ירדן.

ה' בשבט תרנ"ב (1892) – נסגרה ישיבת וולוז'ין "אם הישיבות" שהיתה באמפריה הרוסית (כיום בלרוס), בעקבות דרישת שר ההשכלה הרוסי שהישיבה תלמד את השפה הרוסית.

אנשים מתנועת ההשכלה רצו לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות כי בישיבה אין לימודי חול. ראש הישיבה הרב צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) הסכים שאם ממש אין ברירה אפשר שתילמד השפה הרוסית רק מחוץ לכתלי הישיבה, וגם זאת בהשגחה צמודה של ראש הישיבה וגדולי הדור שהמורה המלמד יהיה ירא אלוהים (שו"ת משיב דבר, ח"א סי' מד). שר ההשכלה לא אהב את הרעיון ואף העלה את דרישותיו, ביניהם: להקדיש יותר ממחצית הלימוד בישיבה ללימודי חול משעה 9 ועד שעה 3, שלא יהיו לימודי חול בערב ושכל צוות הישיבה יהיו בעלי תעודת 'הסמכה להוראה' מטעם השלטון. למרות הלחץ האדיר שהופעל עליו מכל עבר לא יכל הנצי"ב להסכים בשום אופן לתביעות אלו, עד שבסופו של דבר נאלץ לסגור את הישיבה בה' בשבט תרנ"ב.

בו' בשבט תרצ"ז (18.1.37) עזבה את הארץ ועדת החקירה המלכותית בראשות הלורד פיל, ששלחה ממשלת בריטניה לארץ ישראל. מטרת הועדה היתה לחקור את מאורעות "המרד הערבי", שפרץ בארץ באביב תרצ"ו (1936). לאחר כחצי שנה (יולי 1937) נתנה הוועדה את מסקנותיה, שהמליצו על סיומו של המנדט הבריטי באזור וחלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית.

כשהגיע לארץ ישראל מנחם בגין, אז נציב בית"ר בפולין ואחת הדמויות הבולטות במחנה הרוויזיוניסטי, השתלב במפקדת האצ"ל והוצע לו לעמוד בראש הארגון. בסוף שנת 1943 הסכים לקבל את הפיקוד על הארגון וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו המפקד לשעבר יעקב מרידור כסגנו, אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי.

בז' בשבט תש"ד (1.2.44) הוציאה מפקדת האצ"ל בראשות בגין כרוז "הכרזת המרד". במסמך נאמר בין השאר כי למרות שמכל הבחינות היה 'הספר הלבן' – שהצר את צעדי ההתישבות היהודית בארץ – אמור להתבטל, הוא "נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה… שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו".

לאחר מכן הוכרז במסמך כי מבחינת האצ"ל תמה שביתת הנשק מול הבריטים, ומעתה נפתחת מלחמה נגד 'הספר הלבן'. האצ"ל דרש בכרוז את מסירת השלטון על ארץ ישראל לידי "ממשלה עברית זמנית", שתדאג בעצמה לפינוי יהדות אירופה והבאתה לארץ, לכריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות המדינה העברית, ותבטיח צדק סוציאלי ושוויון זכויות מלא לכלל תושביה.

הכרוז סיים במילים: "הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות וייסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע, לא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מילדת, הרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט.

ואם עזור תעזרו לו, הרי תחזינה עיניכם בקרוב בימינו בשיבת ציון ותקומת ישראל.

כה ייתן וכה יוסיף לנו האלוהים!".

לנוסח המלא של הכרוז: "הכרזת המרד של האצ"ל".

בחורף 2005 החליטה עצרת האו"ם לקבוע את 27 בינואר בכל שנה ליום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה ויום המאבק הבינלאומי באנטישמיות. יום זה נבחר משום שבו שחררו צבאות הברית את היהודים שנותרו במחנה ההשמדה אושוויץ. בהחלטת האו"ם כלולים בין השאר סעיפים אלו:

1. האו"ם מעודד את המדינות החברות לפתח תכניות לימוד שתשפענה על הדורות הצעירים ללמוד את לקחי השואה כדי למנוע פשעים עתידיים.

2. האו"ם דוחה כל ניסיון להכחיש חלקית או באופן מלא את השואה כאירוע היסטורי.

3. האו"ם מגנה כל תופעה של חוסר סובלנות דתית וגילויי גזענות ואלימות נגד קבוצות על בסיס אתני או דתי.

*בכ"ז בטבת תשס"ו צויין יום זה לראשונה ע"י האו"ם, ומאז נכנס ל'חוזר מנכ"ל' של משרד החינוך כיום בו יש לעסוק במערכת החינוך בישראל בתודעה הבינלאומית לשואה.

בט' בשבט תרכ"ה (1865 לסה"נ) נפטר הרב יהוסף שוורץ, מגדולי התורה בדורו, שד"ר, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

בספרו 'תבואות הארץ' (פרק ז חצר הפנימית, עמ' שמב-שלב) קובע הרב שוורץ כי כלל הר הבית נקרא בפי סופרים "מקום המקדש", ו"הכותל המערבי" הידוע, לידו נוהגים היהודים להתפלל, הוא חומה של הר הבית, והינו השריד היחיד שנשאר בשלמותו מכל הבניינים שהיו בזמן המקדש.

הרב שווארץ התגורר בקרבת הכותל המערבי, סמוך ל'שוק הכותנה', ונהג לציין זאת בכתביו: "[רכשתי בית] סמוך לבנייני וחורבות מקום המקדש. בצד המערבי נמצא בור אצל המרחץ הנקרא בלשון ערב חמם אלשפע. וכעת ביתי וישיבתי סמוך למרחץ זה, כעשרים אמה", וכן "סמוך מאוד ביתי לכותל מערבי ומקום המקדש בערך עשרים אמות… כי ביתי במערב העיר". ובמקום נוסף ציין "ביתי סמוך הרבה למקום המקדש… ברוח מזרחי לרחוב היהודים". וגם "והמלך סולטן שׂוּלימאן המשיך מצינורות אלה במערב בניני הר הבית… כמעט בחצר אשר אני יושב בו". וכן כתב עליו אליעזר ברגמן: "מול גג ביתו…יכולים לראות את הכותל המערבי; בכל ערב שבת עורכים שם יהודים הרבה את תפילתם" (ראו: תולדות חייו של רבי יהוסף שווארץ, אבי ששון, שנה בשנה, תשס"ג).

הרב יהוסף שוורץ יצר תרשים של הכותל המערבי והר הבית, והוא מופיע בספרים ישנים רבים ובחותמות עתיקות.

{תרשים הכותל ע"פ הרב שוורץ על כיסוי לחלה – מאוספי הקרן}

בי' בשבט תרצ"ט (1939), בנאום לרגל יום השנה לעלייתו לשלטון, הכריז היטלר ימ"ש כי הוא מתחייב שאם תפרוץ מלחמה ייכחד הגזע היהודי באירופה.

י' בשבט תשי"א – רבי מנחם מנדל שניאורסון הוכתר לאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד. יום זה מצויין בקרב חסידי חב"ד כיום הילולה וחיזוק בלימוד תורתו של 'הרבי'.

בזמן מלחמת העצמאות, בי"א בשבט תש"ח (22.1.1948), יצא בשעות הבוקר טנדר מתל־אביב לירושלים ולמושבות הדרום. במבואות יאזור עלה הג'יפ על מוקש והתלקח. מיד לאחר מכן הסתער המון ערבי על נוסעיו והרגם, וכתוצאה מכך נאלצו השיירות לירושלים לנסוע בדרך הביטחון החולית- מולדת- חולון- ראשון לציון.

בשנת תרע"ב, בהשתדלות החכם באשי בתורכיה, הותר ליהודים על־פי חוק להניח ספסלים ליד הכותל ולקיים את תפילתם שם בלא הפרעה, וזאת לאחר שנים של קיפוח זכויות היהודים בירושלים. בעתונות דוּוַח: "רבנו הגדול עשה צעדים לפני וזרת [= משרד] המשפטים והדתות על־דבר האיסור של 'כותל־המערבי', שנאסר על היהודים להניח ספסלים ונרות אצל הכותל… הצעד שעשה רבנו פעל הרבה בחוגים הגבוהים, וביום השלישי י"א שבט תרע"ב שלחה הוזרה הנ"ל תלגרמה מיוחדה למושל ירושלים לבטל את האיסור הזה של כותל־המערבי מיד ובלי איחור" ('החרות' כ"ג שבט, תרע"ב).

(כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל, עמ' 28)

י"א בשבט ה'רמ"ח (1485) – רבים מאנוסי ספרד נשרפו חיים על-ידי האינקוויזיציה.

בי"ב בשבט ה'רכ"ו (1496) פרסם מלך פוטוגל צו גירוש ליהודי ארצו, שנים מעטות לאחר שרבים ממוגרשי ספרד מצאו מקלט במדינה זו.

בי"ב בשבט תרפ"ה (6.2.1925) התקיים בחיפה טקס החנוכה הרשמי של 'הטכניון', המוסד האוניברסיטאי הראשון שנפתח בארץ ישראל. בהקמת הטכניון היה מעורב אחד המדענים הגדולים בכל הזמנים – חתן פרס נובל הפיזיקאי היהודי פרופ’ אלברט איינשטיין, שהיה הנשיא הראשון של 'אגודת דורשי הטכניון'. בניין הטכניון שנחנך אז משמש כיום כ'מוזיאון לאומי למדע, תכנון וטכנולוגיה'. קריית הטכניון עצמה עברה בשנת תשי”ג (1953) לקמפוס הנוכחי שלה על הר הכרמל.