בעולם העסקים כיום מקובלת מאוד שיטת התשלום של “שוטף פלוס שלושים”. כלומר, כאשר שוכרים מישהו לעבודה חד פעמית כל שהיא, פעמים רבות משלמים את שכרו רק שלושים יום לאחר החודש שבו הוא עבד. יש מקומות שבהן שיטת התשלום היא “שוטף פלוס שישים” או אפילו “שוטף פלוס תשעים”. האם הסדר זה נכון על פי התורה או לא?
בפרשתנו נאמר:
“לא תעשוק שכיר עני ואביון מאח״יך או מגֵרך אשר בארצך… ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא.”
(דברים כ”ד, י”ד-ט”ו)
ראשית, מצווה התורה לשלם את שכרו של שכיר יום בסוף יום העבודה, לא יאוחר משקיעת החמה. באופן מדהים התורה גם מקבילה את האיחור בתשלום לעושק! כי השכיר “נושא את נפשו” אל שכרו וכשאינו מקבלו בזמן הרי הוא דומה לאדם שעשקו ממנו את כספו!
האם מצווה זו היא מיוחדת לעניי בני ישראל?
אומרת לנו התורה: “מאחיך או מגֵרך אשר בארצך” (דברים כ”ד, י”ד).
מצוה זו מתייחסת לכולם, גם לגר תושב – גוים שהתאזרחו בארץ, גם הם זכאים לתנאי עבודה הוגנים ומתחשבים.
מצווה זו נאמרה גם בספר ויקרא:
“לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר עד בוקר.” (ויקרא י”ט, י”ג)
גם כאן צווינו לא להלין שכר של שכיר שסיים את עבודתו לאחר שקיעת החמה ועל המעביד לשלם את משכורתו עד הבוקר. בפסוק זה המצווה אינה קשורה כלל ל’עני ואביון’ וגם אינה מנומקת בשיקולים של רחמנות כמו: “אליו הוא נושא את נפשו”. כאן המצווה נכתבת כחובה אלמנטרית של הוגנות בסיסית לכל אדם. גם כאשר מדובר בשכיר עשיר, איחור בתשלום שכרו דומה במידה מסוימת לגזל ולעושק.
אם כן יש לשאול, מה נשתנה בפרשתנו שהתורה מדברת דווקא על ‘עני ואביון’ לעומת ספר ‘ויקרא’ שמצוה זו תקיפה בה לכל אדם?
חכמינו מסבירים שעיקר החובה לשלם את השכר באותו היום נאמרה על עשיר כעני. אך כאן התורה הדגישה שמי שלא ישלם את שכרו של העני בזמן, עוונו גדול הרבה יותר. כי אל העוול הגדול הבסיסי מצטרף גם הקושי העצום של העני שנושא את נפשו אל משכורתו, וגם תחנוני אשתו וילדיו שמצפים שיביא בסוף יום העבודה את הלחם והחלב אל הבית.
על העני והאביון הזה מדגישה התורה, שאם לא תשלם את משכורתו בזמן הוא “יקרא עליך אל ה”, כלומר יתלונן עליך באזני ה’, ואז “והיה בך חטא”. גם כאן מדייקים חכמינו ושואלים: וכי אם הוא לא יתלונן עליך אל ה’ לא יהיה בך חטא? ומסבירים: כך וגם כך יהיה חטא, אלא שהאלוקים ממהר יותר להעניש את החוטא כאשר השכיר העני והמסכן קורא אליו ו’מעביר קובלנה’ על מעסיקו האכזר.
זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא מוצקה ואיתנה, שורשיה עמוקים, אך בל נשכח שהיא כרוכה בבניית ח״ברה מתוקנת והוגנת, חברה החומלת על תושב ועל גר, חברה שלעולם לא תיתן שיהיו בה עניים ומסכנים שיקראו אל האלוקים ויתלוננו על מר גורלם, כי אלוקים שומע את כאבם וקולם ומעניש בעבור כך.
