העם עומד על סיפה של ארץ כנען, הארץ שלימים תיקרא "ארץ ישראל", ושולח מרגלים לרגל אחר המצב הצבאי בארץ ואחר האפשרויות לכבוש אותה. המרגלים חוזרים ומודיעים נחרצות כי בלתי אפשרי לכבוש את הארץ, וכי "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג, לב). בני ישראל מאבדים עניין בכיבוש הארץ, מגיבים באובדן אמונה ובהיסטריה, נותנים קולם בבכייה, ופונים אל משה ואל אהרון בקובלנה:
לוּ מתנו בארץ מצרים! או במדבר הזה לוּ מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב?! נשינו וטפינו יהיו לבז! הלא טוב לנו שוב מצרימה…
(במדבר יד, ב-ג)
קובלנה זו מבטאת את אובדן אמונתם בא-לוקים אשר הוציא אותם ממצרים באותות ובמופתים, סיפק את צורכיהם במדבר, נתן להם את התורה בהתגלות א-לוקית, והבטיח להם כי הוא עתיד להושיב אותם בארץ המובטחת. כעונש על חטא זה, נגזר על כל הדור ההוא כי לא יזכה לראות את הארץ. בעקבות כך, העם הוסיף לנוע במדבר למשך שלושים ושמונה שנים נוספות, עד שמת אחרון יוצאי מצרים והדור הבא נכנס לארץ ישראל.
פרשת 'שלח' מסתיימת במצוות 'ציצית'. התורה מורה לכל יהודי לקשור 'ציצית' על כנפי הבגדים. על פי המסורת, הציצית מורכבת מחוטים שזורים אותם קושרים בזוויות בגדים שיש בהם ארבע כנפות (זוויות). התורה מוסיפה ומורה לצבוע כמה מהחוטים בצבע ה'תכלת'. על צבע ה'תכלת' להיות מופק מחילזון ימי מסוים. בעולם העתיק, ה'תכלת' הייתה ידועה כצבע מלכותי ויקר ערך, והתעשייה המפיקה אותה התרכזה בעיקר באזור חופי המזרח התיכון. החל מלפני כ-1500 שנה, הלך ופחת ייצור ה'תכלת' ובעקבות כך אבדה שיטת הייצור. יהודים חדלו לקשור חוטי 'תכלת' על כנפי בגדיהם, והסתפקו בחוטי 'ציצית' שאינם צבועים. ישנם חוקרים המזהים את ה'תכלת' עם צבע המופק מן הקונכייה הימית 'ארגמון קהה קוצים', ויש המפיקים ממנו כיום 'תכלת' לחוטי ה'ציצית'.
על מטרת מצוות ה'ציצית' וה'תכלת' אנו קוראים בפרשה:
וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם; ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו, ועשיתם את כל מצוותיי, והייתם קדושים לא-לוקיכם.
(במדבר טו, לט-מ)
הציצית נועדה למנוע אותנו מלהיסחף אחר הלב והעיניים, אחר הרצונות והמאוויים המיידיים שאין מחשבה קודמת להם, על ידי כך שהיא מזכירה לנו את נוכחותו של א-לוקים בעולם, ואת ערכי המוסר והטוב הטמונים במצוותיו. על פי העולה מפסוקי התורה, החוט הצבוע בתכלת הוא שנועד להזכיר את נוכחותו של א-לוקים. כיצד ומדוע? על כך נאמר בתלמוד:
שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים, ועשבים דומים לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד, והכסא דומה לספיר, שנאמר: "ואראה, והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר, כמראה דמות כיסא" (יחזקאל א, כו).
(תלמוד ירושלמי ברכות א, ב)
על פי נבואתו של יחזקאל, כיסא כבודו של א-לוקים דומה לאבן ספיר, אבן יפהפייה שצבעה כצבע התכלת. מקריאה שטחית במאמר תלמודי זה, אנו מבינים כי התכלת נועד להזכיר לאדם את נוכחותו של א-לוקים על ידי כך שהוא דומה בצבעו לצבע כיסא כבודו של א-לוקים בנבואתו של יחזקאל.
אולם בקריאה יותר זהירה, אנו מגלים רבדים נוספים במאמר זה: "התכלת דומה לים; וים דומה לעשבים; ועשבים דומים לרקיע"; צבע התכלת דומה למראה הים, למראה של עמק מלא עשבים ממרחק ולמראה השמיים. התכלת נועדה להזכיר לנו את הים, את העשבים ואת השמיים, ורק אחר כך את כסא כבודו של א-לוקים. על פי הרמב"ן (רבינו משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13), צבע ה'תכלת' רומז למילה 'תכלית' – אינסוף, שכן כל מראה אינסופי – כמו הים והשמים – מקבל גוון של 'תכלת'.
ה'תכלת' נועדה אם כך להזכיר לנו את יופי הבריאה, את אין-סופיותה, ודרך כך את נוכחותו של א-לוקים, שעל פי נבואתו של יחזקאל, אף כיסא כבודו צבוע בגוון האינסופי של התכלת. כשהאדם מביט אל-קים, אל עמק ירוק או אל השמים, הוא מצליח לראות מעבר למראה המיידי שהוא רואה מולו, ומעבר למאוויי הלב המיידיים שלו, ולהיזכר במקומו בתוך הבריאה ובעמדתו ביחס לבורא העולם.
כנגד חטא המרגלים שבתחילת הפרשה, מופיעה מצוות 'ציצית' בסופה. המרגלים הלכו אחר מראה העיניים המיידי, אותו ראו דרך הפחדים האינסטינקטיביים שבליבם. כנגד כך ה'ציצית' נועדה לסייע לנו לראות מעבר למראה המיידי, להביט אל התמונה הכוללת ולזכור את נוכחותו של א-לוקים בכל פרט ופרט בעולמנו.
