שמחה בקבע ובארעי – חג הסוכות

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ארבעה ימים לאחר יום כיפור, אנו נכנסים אל חג הסוכות. נכנסים – פיזית – אל תוך הסוכה שתהיה ה"בית" שלנו במשך שבעת ימי החג, כלשונו של הרמב"ם: "כיצד היא מצוות הישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע" (משנה תורה, הלכות סוכה, פרק ו).

חיי הקבע שלנו אמורים לעבור למשך שבעה ימים מן הבית אל הסוכה, אך הסוכה עצמה צריכה להיות דווקא "דירת ארעי", כפי שנאמר בתלמוד הבבלי:

"כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי"
(מסכת סוכה דף ב)

וכפי שמשתקף היטב מהלכות הסכך – גג הסוכה – שנדרש להיות ארעי ולא קבוע. נמצא אפוא שאנו נקראים להעביר, למשך שבעה ימים, את חיי הקבע דווקא אל דירה ארעית וזמנית.

חג הסוכות נקרא בתורה גם "חג האסיף", מפני שהוא נקבע לחול בתקופה שבה היו החקלאים הישראלים אוספים את התבואה מן השדות, לאחר שהתייבשה בשדה במהלך הקיץ, ומכניסים אותה לשימור במחסנים למשך השנה הקרובה. זהו זמן של שמחה גדולה, שכן הכנסת התבואה אל המחסנים מבטאת את העובדה שבמשך השנה הקרובה תוכל משפחתו של החקלאי להיות ניזונה מן התבואה של השנה שעברה. בהקבלה לימינו, הם הרגישו כפי שמרגיש אדם שקיבל משרה קבועה עם שכר ראוי והוא שמח ובטוח בהצלחתו.

דווקא בזמן השמחה הזה אנו נקראים לצאת מן הבית ולשבת בדירת הארעי – הסוכה.
זאת משום שמסר חשוב מאוד אנו נדרשים לזכור בזמנים של שמחה וסיפוק: חיינו וקיומנו הם חתירה מתמדת לתחושה של קבע בקיום שהוא ארעי במהותו. אין לך ארעי יותר מאדם שעלול להיפגע בבריאותו, בשלוות נפשו ובשלום אהוביו. כאשר אנו שמחים, לרוב אנו מדחיקים את הסיכונים הכרוכים בעצם הקיום. זה עתה – לפני ימים ספורים – עמדנו ביום כיפור בבית הכנסת ואמרנו "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון – מי יחיה ומי ימות, מי ינוח ומי ינוע, מי ישפל ומי ירום". אדם המודע לארעיות החיים מתקשה לשמוח.

האם מצוות הסוכה מכוונת להרוס לנו את השמחה? חלילה! חג הסוכות הוא זמן שמחה וכזה הוא צריך להישאר. הסוכה באה לעזור לנו לשמוח. היא מעניקה לנו מענה לחרדות המעיבות על השמחה, כאשר היא מזכירה לנו שאל הקיום האנושי יכולה להתלוות תחושה של קבע למרות הארעיות הטמונה בו, אם אנו זוכרים להישען על א-לוקים במצבי שפע כמו במצבי מצוקה.

כולנו חיים בעולם מחולן, עולם שא-לוקים איננו שוכן בתודעתם של רבים, וכפי שפרידריך ניטשה כינה זאת: "מות הא-לוקים". מצב תרבותי זה לא נוצר מאליו. הוא מצב שהאנושות התגלגלה אליו כאשר זכתה בשפע. הא-לוקים שכל אדם נזקק להאמין בו בעבר, כאשר הקיום היה רעוע ומסוכן, הפך, חלילה, למיותר כאשר המהפכה התעשייתית יצרה עולם בטוח בהרבה, עם תוחלת חיים גבוהה ואיכות חיים נפלאה שספק אם אבות אבותינו היו יכולים לחלום עליה.

אך זוהי אשליה מתוקה. האדם איננו שולט בחייו, למרות המאמצים המרובים של האנושות לעשות זאת. אם נתבונן בכנות, אפילו ההצלחה הפעוטה ביותר שלה זכינו, לא נגרמה בשליטתנו המלאה. בכל צעד בחיינו אנו זקוקים למה שהמסורת היהודית מכנה "סייעתא דשמיא".

יתרה מכך. בתרבות שפע כפי שזכינו לה, א-לוקים איננו רק זה שזועקים אליו לעזרה במצבי מצוקה. נדרשת שפה דתית חדשה שאיננה מעניקה לא-לוקים את תפקיד 'איש שירותי החירום', אלא מנהלת חיי שמחה ושלווה מתוך הכרה בטובו של א-לוקים והודיה לכל מה שזכינו לו.

כאשר אנו נכנסים אל הסוכה, אנו נקראים לזכור שהשפע – הבריאות, הזוגיות, הנחת, הפרנסה – הוא מתת ידו של א-לוקים. תודעה זו תביא אותנו לשמחה כנה ואמיתית.