שמחת תורה – תשפ"ג
הגאון הרב שמואל רבינוביץ שליט"א – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לאחר שבעת ימי חג הסוכות מפגיש אותנו מעגל השנה היהודי עם חג נוסף שזכה לשני שמות: 'שמיני עצרת' ו'שמחת תורה'. בארץ ישראל חל חג זה במשך יממה אחת, שבה אין יושבים בסוכה; ובשאר תפוצות ישראל חל חג זה במשך שתי יממות כאשר היום הראשון מכונה 'שמיני עצרת' ובו אוכלים בסוכה, וביום השני – 'שמחת תורה' – אין יושבים בסוכה אלא בבית.
השם 'שמיני עצרת' מקורו במקרא. הוא מבטא את היותו של יום זה השמיני מימי חג הסוכות, ובו, בשונה מימי 'חול המועד', 'עוצרים' מעשיית מלאכה. לעומת זאת לשם 'שמחת תורה' אין מקור במקרא. מקורו, כנראה, בימי הביניים והוא נרמז אף בספר הזוהר. שם זה נובע מן המנהג לסיים את קריאת התורה מדי שנה ביום זה. לרגל סיום המחזור השנתי של קריאת התורה מקיימים ריקודים – הקפות – עם ספר התורה בבית הכנסת ונוהגים מנהגי שמחה מיוחדים.
מהו היחס בין שני שמות אלו?
האם מדובר בשני חגים שחלים במקרה באותו תאריך או שיש קשר מהותי ביניהם? הבה נעמיק תחילה בקשר שבין 'שמיני עצרת' לחג הסוכות שלפניו ומתוך כך נבין כיצד נוצר המנהג לשמוח עם התורה דווקא בחג זה.
אחד הדברים הבולטים למי שמעיין בפסוקי התורה העוסקים בחג הסוכות, הוא מספר הקורבנות הגדול שהקריבו בימים אלו בבית המקדש. בשבעת ימי חג הסוכות מקריבים שבעים קורבנות מיוחדים, זאת בנוסף לקורבנות רבים נוספים. על פי הסבר המופיע בתלמוד ומבוסס על פרשיות שונות בתנ"ך, המספר הטיפולוגי שבעים מתייחס אל כל אומות העולם. קורבנות אלו מוקרבים על ידי יהודים, כמובן, אך הם נועדו כדי להגן על האנושות כולה. כך מובא במסכת סוכה מן התלמוד הבבלי:
אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאיבדו [את בית המקדש] ואינם יודעים מה שאיבדו. בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהם?
(מסכת סוכה, דף נה)
אם כן, לחג הסוכות יש פן אוניברסלי שבו מביע עם ישראל את שותפותו עם האנושות כולה בעמידה לפני א-לוקים. לעומת זאת, בחג 'שמיני עצרת' מקריבים קורבן אחד בלבד. ההסבר לכך מופיע גם הוא באותה סוגיה בתלמוד:
שבעים פרים אלו [המוקרבים בחג הסוכות] כנגד מי? כנגד שבעים אומות.
פר יחידי [המוקרב בשמיני עצרת] למה? כנגד אומה יחידה [- עם ישראל].
משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ביום האחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.
(מסכת סוכה, שם)
לאחר שבעה ימים של חגיגה בעלת אופי אוניברסלי, אנו מקיימים חגיגה פרטיקולרית. עם ישראל אומנם שותף לאנושות כולה אך יש לו גם ייחודיות משלו, כדברי המשנה: "חביב אדם שנברא בצלם א-לוקים… חביבים ישראל שנקראו בנים למקום" (מסכת אבות ג, יד). ב'שמיני עצרת' אנו מוזמנים לחגוג את אופיו המיוחד של העם היהודי – לא אופי במובן ביולוגי או גנאולוגי, שהרי כל אדם מכל עם יכול להצטרף לעם ישראל בתהליך גיור כהלכה, אלא אופי רוחני. עם ישראל הוא "אוהבו" של א-לוקים, כמו שמופיע במשל שבתלמוד. מאז יציאת מצרים ועד היום אנו מקיימים קשר של ברית מול א-לוקים, וברית זו ראויה לחגיגה.
אך כיצד נוכל לחגוג את הברית עם א-לוקים? כיצד נבטא את השמחה והזכות להיות יהודי? מהי הדרך המתאימה לחגוג את אהבתינו לא-לוקים? העם היהודי מצא את התשובה לכך: נסיים את קריאת התורה ב'שמיני עצרת' ונשמח עם התורה. לא רק תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, אלא כל יהודי שותף לשמחה זו. כל אדם שמבקר בבית הכנסת בשבת ושומע את קריאת התורה – מסיים את התורה ב'שמיני עצרת'. כך נוצר חג 'שמחת תורה', חג שמוקדש כולו להבעת אהבתנו ושמחתנו בתורה, בערכי היהדות, במצוות התורה, באורח החיים היהודי שאנו זוכים לקיים.
אם 'שמיני עצרת' הוא הזמנה של א-לוקים ל"אוהבו" לעשות לו "סעודה קטנה", כמו שמופיע במשל שציטטנו; הרי ש'שמחת תורה' הוא מימושה של הזמנה זו. קיבלנו את ההזמנה, אנו מוציאים את ספר התורה ורוקדים איתו כ"אוהבו" של אלוקים, של תורתו ושל מצוותיו.
