אותיות פורחות באויר

הרה"ג שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות קדושים

בשעה שעלה רבי חנינא בן תרדיון על המוקד הרומי כשהוא עטוף בגווילי ספר תורה אמר לתלמידיו שהוא רואה "גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר".

לפני ימים ספורים קיימנו מעמד מרגש של קבורת ספרי תורה בירושלים עיר הקודש. זכינו לראות גווילים מתבלים מרוב שימוש ונקברים בכבוד באדמת ירושלים, אך אותיות הנצח עודן פורחות באוויר וממשיכות להאיר את העולם כולו מדור לדור.

הספרים שקברנו שימשו את מתפללי הכותל המערבי שנים רבות. חלק מספרי התורה הובאו לכותל המערבי מקהילות שונות בעולם ושימשו את המתפללים במקומות אלו עשרות בשנים קודם הגיעם אל הכותל המערבי. ספרי התורה הגיעו מקהילות שונות בהונגריה, רומניה, פולין, טוניס, עירק מאות אלפי מתפללים קראו בהם. מיליוני מתפללים ואינספור ילדי בר מצווה בירכו עליהם כשעלו לתורה. שוב ושוב הגהנו אותם. שוב ושוב תיקנו אותם ורק משכלו כל הקיצים ושוב לא הייתה תועלת בתיקון – קברנום ברוב עם ובהדרת קודש.

היו כאלו שביקשו לקנות את ספרי התורה הללו, אולם כיון שידענו שלא ניתן לתקנם ולהכשירם כדי שישמשו לקריאת התורה, חששנו שסוחרים ישתמשו בהם שלא כראוי, ועל כן בחרנו לגונזם בכבוד, ובמיוחד שיש בזה סגולה לעורר רחמים.

הרב מפונביז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל סיפר על הגאון רבי בנימין שקוביצקי זצ"ל המכונה ה'מינסקער מגיד', שנסע לעיר אחת ושם הראו לו אנשי העיר את ארון הספרים שבבית הכנסת כשהוא סגור על מנעול ובריח, וזאת משום שהגבאים לא מאפשרים לאנשים ללמוד בהם כדי שהספרים יישארו שלמים וחדשים.

נשא המגיד את משלו ואמר:

לאלמנה אחת היתה רק בת יחידה, ויהי היום ובתה האהובה מתה עליה ל"ע. נשארה האלמנה לבדה ובמשך ימים רבים בכתה על בתה, אולם ככל שחלף הזמן שכחה מעט מצערה והבכי הלך ונחלש.

והנה בערב פסח, כאשר ניקתה את ביתה מחמץ, פתחה את ארון הבגדים וגילתה את כל בגדיה של הבת תלויים כשהם חדשים ושלמים. פרצה האם בבכי מר וזעקה: 'בתי! בתי! היכן את?! אילו היית בחיים, היו כעת הבגדים הללו בלויים וקרועים. אוי לי ואבוי לי שהבגדים נשארו חדשים ויפים!'.

אז הצביע המגיד לכיוון ארון הספרים הנעול, פרץ בבכי וצעק: "איפה אתם ספרים יקרים וחשובים?! אילו היו לומדים ומעיינים בכם, הרי הייתם כולכם  קרועים ובלויים מרוב הלימוד בכם – ועכשיו אתם שלמים וחדשים, נעולים בתוך הארון".

בחסדי השם זכינו לגנוז ספרים בלויים מזוקן ומשימוש. ספרי תורה שדורי דורות קראו בהם ובירכו עליהם. על כן הובלנו את ספרי התורה שבלו מרוב שימוש בהתרגשות. שכן ספרים בלויים אלה מהווים עדות נאמנה לשעות רבות של עמל התורה.

בעל צפנת פענח מבאר את מנהג קבורת ספרי התורה הנושנים כמעשה שתכליתו "לעורר רחמים, דכמו (שכמו) שאנו חסים על שמות ודברים שבקדושה שלא ילכו לאיבוד ובזיון, גם כן ירחם השם יתברך עלינו ועל בנינו שלא נלך לאיבוד ולבזיון. כי כשאנו משותפים בשמו הגדול – כך שמו משותף עמנו".

בעת הרצון והרחמים התפללנו יחד, מתפללים, אנשי הכותל המערבי ואנשי החברה קדישא- הפרושים, רבנים וגדולי תורה על עם ישראל להיוושע בישועה.

אשרינו שזכינו להיות משותפים בשמו הגדול, יהי רצון שנזכה שיהיה שמו תמיד משותף איתנו.