מה היה נורא כל כך במעשי אנשי סדום? למעשה, בפרשת השבוע הדבר איננו מפורש, אך מסופר על שני אורחים שהגיעו לסדום לעת ערב והתארחו אצל לוט, בן אחיו של אברהם אבינו. כאשר נודע בעיר דבר בואם, התאספו כל אנשי העיר  בהדגשה על כולם: "מנער ועד זקן, כל העם מקצה" ? והתאספו סביב ביתו של לוט. הם דרשו ממנו להוציא את האורחים החוצה וביקשו להתעלל בהם.

מה הניע את אנשי לוט? מדוע התנגדו לאירוח של עוברים ושבים? על כך השיב הנביא יחזקאל כשהוכיח את אנשי יהודה, במאה החמישית לפני הספירה, על חטאיהם והשווה אותם לאנשי סדום:

"הנה זה היה עוון סדום אחותך: גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה, ותגבהינה ותעשינה תועבה לפניי"
(יחזקאל טז, מט-נ)

הגאווה, היא זו שעמדה בבסיס התועבות שעשו אנשי סדום. גאווה זו באה לידי ביטוי באורח חייהם המושחת. אנשי סדום לא רק נמנעו מסיוע לעניים ולעוברי דרך, אלא ראו לנכון להפוך את צרות-העין לאידיאולוגיה רשמית. הם חוקקו חוקים שאסרו על הגשת עזרה לעניים, והענישו בחומרה את מי שמצפונו דחף אותו לחמול על הזולת ולהפר את חוקי הרשע.

אם אנו מבקשים דוגמא לאידיאולוגיה הסדומית, איננו צריכים להרחיק לכם. עדיין חיים בינינו כאלו שחיו תחת המשטר הנאצי, שהפך את הרוע ואת השחצנות לאידיאולוגיה, שבאה לידי ביטוי גם בחקיקה וגם במעשי זוועה. אם שנאת היהודים ו"הפיתרון הסופי" צמחה על הרקע של האנטישמיות הקלאסית, על איזה מצע צמח הרוע שהוביל לחיסולם המצמרר של נכים ומוגבלים? קשה לחשוב על כך, אך סיפור סדום מעמת אותנו עם התופעה ומזכיר לנו את התהומות שאליו יכול אדם להידרדר, אם הוא מטפח את הגאווה והשחצנות, את הרוע והאטימות.

במסכת 'אבות' אנו מוצאים מחלוקת בין התנאים:

"האומר 'שלי שלי ושלך שלך' ? זו מידה בינונית; ויש אומרים: זו מידת סדום"
(משנה, מסכת אבות פרק ה)

כיצד תיתכן מחלוקת כה קיצונית? לדעה אחת, הגישה הגורסת "שלי שלי ושלך שלך" היא מידה בינונית, אולי אפילו מצב קלאסי; ואילו לדעה האחרת גישה זו מייצגת את הרוע המוחלט של סדום? לאמיתו של דבר שתי דעות אלו נכונות. כאשר מדובר בחולשה אנושית, זוהי מידה בינונית, מידה הקיימת אצל בני אדם רבים, גם אם איננה תכונה מעולה, עדיין איננה גרועה כל כך. אך כאשר החולשה הופכת לאידאה ולדגל מונף, או אז היא מידת סדום, מידה שאין לה זכות קיום.

התהום האפלה ביותר שאליה יכולה האנושות ליפול, אינה כאשר אדם נכנע ליצריו, או כאשר מישהו פועל בחוסר מצפון ובשחיתות. מצב כזה עודנו ניתן לתיקון. אך הנורא מכל הוא כאשר חברה אנושית מאמצת את הרוע כאידיאולוגיה ונושאת את דגל הזוועה בגאווה. מצב כזה איננו ניתן לתיקון.