| ראשון | שני | שלישי | רביעי | חמישי | שישי | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
 כ"ה כסלו01/12 | כ"ו כסלו 02/12 | כ"ז כסלו 03/12 | כ"ח כסלו 04/12 | כ"ט כסלו 05/12 | א' טבת 06/12 | ב' טבת 07/12 |
| ג' טבת 08/12 | ד' טבת 09/12 | ה' טבת 10/12 | ו' טבת 11/12 | ז' טבת 12/12 | ח' טבת 13/12 | ט' טבת 14/12 |
| י' טבת 15/12 | י"א טבת 16/12 | י"ב טבת 17/12 | י"ג טבת 18/12 | י"ד טבת 19/12 | ט"ו טבת 20/12 | ט"ז טבת 21/12 |
| י"ז טבת 22/12 | י"ח טבת 23/12 | י"ט טבת 24/12 | כ' טבת 25/12 | כ"א טבת 26/12 | כ"ב טבת 27/12 | כ"ג טבת 28/12 |
| כ"ד טבת 29/12 | כ"ה טבת 30/12 | כ"ו טבת 31/12 |
קרדיט: זמני היום מאתר: hebcal.com הלימוד היומי: torahcalc.com
לוח השנה לחודש דצמבר 2086 כולל 31 ימים ומתפרס בין כ״ה בכסלו תתמ״ז לבין כ״ו בטבת תתמ״ז.
פרשת מקץ • פרשת ויגש • פרשת ויחי • פרשת שמות
בלוח ניתן לבחור ולהציג לכל יום דף יומי, דף שבועי, משנה יומית, פרק יומי, נ״ך יומי, תהילים יומי, רמב״ם יומי, ספר המצוות, פרקי אבות, חפץ חיים, שמירת הלשון, קיצור שולחן ערוך, ערוך השולחן וירושלמי יומי.
נתוני הלוח העברי וזמני השבת באדיבות Hebcal.
"חנוכת שמונה ימים ושלא להספיד" – כ"ה בכסלו ג'תרכ"ב יום חנוכת המקדש על ידי בית חשמונאי בזמן הבית השני, לאחר שנחו מהמלחמה ובאו לירושלים, ומצאו פך שמן טהור במקדש, ולמרות שהספיק רק ליום אחד הדליקו בו המנורה בדרך נס למשך שמונה ימים – כדי להראות את חיבת ה' לישראל. (ע"פ מגילת תענית והמפרשים).
אנטיוכוס המלך היווני-סלווקי העמיד פסל עבודה זרה במקדש בט"ו בכסלו ג'תרי"ט: "הקימו שיקוץ משומם על המזבח", וכעבור עשרה ימים הוקרב קרבן ראשון לנוכח ה'שיקוץ': "וביום חמישה ועשרים לחודש היו מקריבים על הבמה אשר על המזבח" (חשמונאים א, נד).
כעבור שלוש שנים, לאחר שנצחו יהודה ואחיו החשמונאים את אנטיוכוס, קבעו את היום בו חולל המקדש ליום חידוש ההקרבה על המזבח כמצוות התורה ובו ביום טיהרו את המקדש בשמחה גדולה: "בבוקר השכם, הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו, בעת וביום אשר טמאוהו הגויים – ביום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכנורות ובמצלתיים. וכל העם נפלו על פניהם, השתחוו ויבכו לה' השמיים אשר הנחה אותם. שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח…" (חשמונאים א, ד, נב-נט). "וביום אשר חולל בו בית המקדש בידי הנכרים, ביום ההוא היה טיהור המקדש, ביום עשרים וחמישה לחודש ההוא, הוא כסלו" (שם, י, ה).
(ע"פ ז.ח. ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 12 ו-52)
נראה את לשונו המדוייקת של הרמב"ם (הלכות חנוכה ופורים ג, א-ג): "בְבַיִת שֵׁנִי כְּשֶׁמַּלְכֵי יָוָן גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וּבִטְּלוּ דָּתָם וְלֹא הֵנִיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּפָשְׁטוּ יָדָם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וּפָרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת וְטִמְּאוּ הַטָּהֳרוֹת, וְצָר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל – עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְהוֹשִׁיעָם מִיָּדָם וְהִצִּילָם וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם וְהוֹשִׁיעוּ יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי. וּכְשֶׁגָּבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹיְבֵיהֶם וְאִבְּדוּם בְּכ"ה בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו הָיָה, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד וְלֹא הָיָה בּוֹ לְהַדְלִיק אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה [-בדרך נס] שְׁמוֹנָה יָמִים, עַד שֶׁכָּתְשׁוּ זֵיתִים וְהוֹצִיאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר.
וּמִפְּנֵי זֶה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן כ"ה בְּכִסְלֵו, יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל וּמַדְלִיקִין בָּהֶן הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה מִשְּׁמוֹנַת הַלֵּילוֹת לְהַרְאוֹת וּלְגַלּוֹת הַנֵּס. וְיָמִים אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חֲנֻכָּה…".
רבי יעקב עמדין כתב טעם מחודש לשם החג 'חנוכה', שנקרא כן גם על שם חנוכת ההיכל של בית שני, שהיתה באותו תאריך שנים רבות לפני כן, בימי חגי הנביא (חגי ב, יח), כאשר בכ"ד בכסלו נוסד ההיכל, ולמחרת בכ"ה בכסלו חנכו את ההיכל בהקרבת קרבן על המזבח, ובהדלקת המנורה אור לכ"ה בכסלו. ואולי זכות היום הזה עמדה להם, שמפני שבו חנכו את ההיכל בתחילה על ידי הדלקת המנורה זכו באותו תאריך לנס מציאת פך השמן הטהור בו הדליקו את המנורה. והוסיף הרב עמדין שלפי טעם זה יש סעד גדול למנהג ישראל לעשות סעודות ולהרבות בשמחה במיוחד בכ"ה בכסלו.
(מור וקציעה סי' תרע)
עוד בטרם התרחש נס החנוכה בימי החשמונאים, צויין יום כ"ה בכסלו כיום שמח בירושלים לרגל סיום הבאת הביכורים, שהחלה בחג שבועות. כך נאמר במסכת ביכורים (פ"א מ"ו): "מעצרת ועד החג מביא וקורא (=משבועות ועד סוכות אפשר להביא ביכורים למקדש והמביא אומר את נוסח 'מקרא ביכורים'). מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא (=מסוכות ועד חנוכה עדיין אפשר להביא אך ללא אמירת 'מקרא ביכורים')". האדמו"ר מגור למד מכאן ששמחת חג הסוכות נמשכת עד חנוכה (ראו 'שפת אמת' לחנוכה תרמ"ד).
בעקבות מרד החשמונאים בוטלו הגזירות נגד הדת שגזר אנטיוכוס, אבל בית המקדש נשאר בשליטת יוונים ויהודים מתיוונים, והר הבית נותר מחולל. לכן יהודה המכבי צר על ירושלים, לחם באנשי 'החקרה' עד שפינה את הדרך אל הר הבית וטיהרו מהטומאות שהוכנסו בו וחידש את עבודת הקרבנות במקדש.
טיהור המקדש ונצחון יהודה המכבי היה לפי 'ספר מכבים' ביום כ"ה בכסלו ולזכרון היום הגדול נקבע חג החנוכה בן שמונה ימים: "ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אויבנו, נעלה לטהר את בית המקדש ולחנכו… ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים… ויקרעו את בגדיהם ויבכו בכי גדול ויעלו אפר על ראשיהם… ויצעקו אל השמים. יהודה ציוה להלחם באנשי החקרא עד אשר יטהר את המקדש", ולאחר שטיהרו את המקדש "ויקריבו קרבן על־פי התורה על־מזבח העולה החדש אשר עשו… ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח שלמים ותודה… ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמשה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל" (ע"פ מכבים א, ד; שם י, ה; חשמונאים א, ד, לו-מא; וראה ערוך השלחן, או"ח סימן תרע סעיף ה).
'החקרה' היתה מצודה שנבנתה על ידי אנטיוכוס בסמוך לבית המקדש, כדי לשלוט על הנעשה בהר הבית, בעיקר בחגים ובימי התקהלות של יהודים בהר הבית וסביבתו מחשש שיתארגן מרד בשלטון היווני. בחקרה ישב חיל־מצב יווני־סלווקי ובני־בליעל שנלוו להם, והדבר גרם לסבל ולחיכוכים רבים בין השלטון לעולי הרגל (קדמוניות היהודים יב, ה, ד). שנים רבות לאחר מכן לחמו בחקרה אחי יהודה, יונתן ושמעון, עד שנכבשה בידי שמעון בכ"ג באייר והוא הרסה במשך שלוש שנים (קדמוניות היהודים יג, ו, ז; מלחמת היהודים ה, ד, א).
ביום כ"ה בכסליו ב'ת"נ היתה סגולה והארה מיוחדת, שכן ביום זה נסתיימה מלאכת המשכן במדבר והושלמה עשיית הכלים, היריעות, העמודים וכו'. ואמר משה רבנו: "ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (ע"פ ילקוט שמעוני מלכים־א, ו רמז קפד).
בחנוכה תשכ"ז (1966) זכה ש"י עגנון ב'פרס נובל לספרות'.
בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש, כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".
לימים הדפיסה מדינת ישראל קטע זה על שטר 50 ₪.
בחנוכה שנת תשל"א (1970) נחשף לציבור אולם שהתגלה במעבה האדמה סמוך למנהרת הכותל, ונקרא בשם "חדר החשמונאים". מידות החדר 4×8 מ' ומיפתח הקימרון שלו 4 מ', והוא מתוארך לתקופה ההרודיאנית (ימי הבית השני). קירותיו בנויים אבני גזית, והוא שימש ככל הנראה מבואה לאזור המקוואות שנחשף במזרחו. כיום משמש החדר כאולם ישיבות של הקרן למורשת הכותל.
בשנת תשנ"ג (1993) בוצעו פעולות לשימור קירות החלל על ידי תחום שימור ברשות העתיקות.
בשנים תש"ח-תשכ"ז בהם היתה ירושלים העתיקה ומקום המקדש שבויים בידי הלגיון הירדני, נהגו רבים לעלות ל'הר ציון' סמוך לקברי מלכי בית דוד, ולהדליק שם נרות חנוכה מתוך אמונה וצפייה שנחזור בקרוב אל המקומות הקדושים "כבימים ההם בזמן הזה". למשל, בחנוכה תשכ"ה מספר העתון 'חרות' (30 בנוב' 1964 עמ' 4): "היום ימסור ד"ר ש.ז. כהנא את הלפיד לנשיא המדינה מר זלמן שז"ר בירושלים (ממרוץ הלפיד המסורתי שהחל ע"י תנועת 'מכבי הצעיר' בחנוכה תש"ה-1944), ומשם יעלו להר־ציון להדלקת החנוכיות ששרדו מהגולה, וכל את החנוכיה שעל 'מצפה הבית' הצופה אל מול הכותל־המערבי". עוד הוסיף העתון: "אנשי הקהילות שנחרבו (בשואה) מוזמנים לעלות להר־ציון להדליק נרות חנוכה בחנוכיות שנצלו מן הגולה, 'לדובב שפתי ישנים' ולתת המשך לקהלות שקדשו שם שמים".
{כדאי לצרף סריקת העתון??}
בחנוכה תשכ"ז זכה הסופר ש"י עגנון ב'פרס נובל לספרות'. בסיום נאומו עת שקיבל את הפרס אמר:
"לילות שעשיתי עם החסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי, הם נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה שנתן לנו ואת העיר ששיכן שמו עליה.
אני טרם אכלה דברי, אתפלל תפילה קצרה:
הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים לאין שיעור, חכמתם יַרבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשכון לבטח".
בכ"ה בכסלו תשע"א פרצה בכרמל שריפה אדירה, שהיתה לשריפה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, בה נספו 44 בני אדם ופונו כ-17,000 מבתיהם. בשריפה שנמשכה חמישה ימים כולו כ-50,000 דונם ובתוכם כחמישה מיליון עצים. עשרות אירועי חנוכה חגיגיים ועסקיים שתוכננו בארץ ובמיוחד באזור חיפה בוטלו, ומספר חברות מהאזור התגייסו לעזרה. לאחר מכן הגיע סיוע ממדינות רבות בעולם. ברחבי הארץ נקבעו תפילות ציבוריות להחלמת הפצועים ולהצלחת כוחות הכיבוי.
עוד ביום השריפה הראשון, חוקרי כיבוי האש קבעו שמדובר בשריפה שמקורה בידי אדם. המשטרה והשב"כ העלו כיוונים שונים בחקירתם ואף היו מספר נערים מעוספיא שנעצרו בחשד לגרימת מוות ברשלנות, אך לבסוף שוחררו. עד היום לא ידוע בברור מי הדליק את האש.
בחג החנוכה הדליקו מנורה בצד דרום זכר למנורת המקדש שהיתה בדרום ההיכל.
יש אומרים שיהודה "המכבי", שהיה גיבור מלחמה וחזק, קיבל כינוי זה מלשון מקֶבֶת (=פטיש).
כמו כן המילה "מכבי" היא ראשי תיבות: "מי כמוך באלים ה'", פסוק המבטא את עוצמת האמונה של יהודה ואחיו החשמונאים.
בימי שהותו של בן יהודה בכלא (י"ט-כ"ח בכסלו תרנ"ד), שלח פתקים לאנשים שונים. בנר ב' של חנוכה אתתכ"ה (כך ציין את שנת ה'תרנ"ד, כמנהגו) כתב לאשתו חמדה מבית האסורים:
"חמדתי, רעיתי, חיי נפשי ורוחי,
מחר יום הדין. לבי אומר לי, תקותי חזקה, כי ראה יראו השופטים בעצמם כי רק עלילות שוא העלילו שונאי עלי, וַהוציאוני לחפשי. אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים ומחר בעת הזאת נהיה יחד בביתנו. מה אחבקך בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה! מה נעים לי בית האסורים בלילה הזה מה יקר לי חדר כלאי בתקותי להיות מחר אתך יחד.
אבל רעיתי חמדתי היקרה, בכל זאת, אין איש יודע מה יולד מחר. מקרה היותר קל יוכל לגרם איזה בלבול איזה עקוב קטן, ודי בזה להשיבני לחדרי לאיזה ימים. עלינו לחשב תמיד היֹתר רע ולהיות נכונים לקבל את הרע באמץ רוח, כיאות לאנשים כמונו כיאות לאשה כמוך. ועל כן חמדתי היקרה בכל תקותנו להתראות מחר בביתנו נהיה נא מוכנים ומזוינים גם להרע. אל נא יפול לבנו, נתחזק בההכרה הזאת כי מפני חיבתנו ועבודתנו לטובת עמנו ולטובת הקִדמה התנפלו שונאינו עלינו ויעלילו עלינו עלילת שוא. בהכרה הזאת היה לנו לשאת ולסבול הכל באמץ לב ורוח.
ועל כן רעיתי היקרה חזקי ואמצי כי במנוחתך אמצא מנוחה גם אני, ובדעתי כי את תתגברי על כל הצרה הזאת שבאה עלינו והיית בריאה – אמצא גם אני כח לסבול למען נוכל אחרי כן להיות יחד ולהמשיך בעבודתינו הקדושה לטובת הקִדמה כמקדם.
אחבקך בתי הנעימה ואנשקך,
אליעזר בן יהודה"
*בהקשר לחנוכה – בני משפחתו של אליעזר בן יהודה היו שותפים בחידוש השפה העברית, למשל: חמדה אשתו חידשה את המילה "חנוכיה" (במקום "מנורת חנוכה"), ובנו איתמר חידש את המילה "סביבון".
{אפשר לצרף יודאיקה של חנוכיה וסביבון עם עטורי הכותל וירושלים – מאוספי הקרן}
בכ"ו בכסלו תרמ"ה (1884) נחנכו הבתים הראשונים ב'כפר השילוח' והחל איכלוס הכפר למרגלות ירושלים העתיקה. היה זה היישוב הראשון בארץ של יהודים עולי תימן, שעלו החל משנת תרמ"ב בעליית 'אעלה בתמ"ר'. "לעת הצהרים החלה החנוכה, עניי התימנים אשר זכו להאחז בבתיהם קבעו איש איש מזוזה בפתח ביתו, ובהדרת קודש בירכו את הברכה: 'לקבוע מזוזה', וכל העם עונים אמן והלל לה'. אחר כך נתאספו קהל התימנים וישירו אחד הפזמונים כאשר ישוררו בארצות תימן, לכבוד היום הזה… ויעירו רגשותיהם של הנאספים עד כי זלגו עיני רבים דמעות" (החבצלת, כ"ה באדר תרמ"ה).
מאז במשך כעשרים שנה נמשכה רכישת קרקעות באזור והורחבה ההתיישבות על ידי חברת "עזרת נדחים" ובקרקעות בבעלות פרטית.
בפרעות הערבים בשנים תרפ"ט-תרצ"ט (1929-1939) דעכה ההתיישבות ב'כפר התימנים', עד שננטש סופית.
החל משנת תשס"ד (2004) חודשה ההתיישבות היהודית בכפר בידי עשרות משפחות הגרות במקום, בניהול עמותת 'עטרת כהנים'.
(ע"פ ארכיון כפר התימנים)
בכ"ו בכסלו ה'תש"ח (9.12.1947) נמסרה אחריות השמירה על כביש ירושלים לידי הפלמ"ח.
כ"ו בכסלו תרמ"ה (1884) – החלה עליית הבילויים על הקרקע בגדרה. 'הבילויים' היו חלוצים מתנועת בִּיל"וּ, שהייתה ארגון צעירים יהודי ציוני שהוקם בחרקוב שבאוקראינה בא' בשבט תרמ"ב (21.1.82). שם הארגון מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב, ה). מבין הביל"ויים מקימי גדרה היו: צבי הורביץ, שלמה זלמן צוקרמן (אביו של עשהאל צוקרמן, המושל הצבאי הראשון במלחמת העצמאות), בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילנסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב (גדרוני). אליהם הצטרף בהמשך גם המחנך ישראל בֶּלְקִינְד.
בתחילת ימי בית שני לא שרתה שכינה במקדש (בבלי יומא כא, ב), רק בימי החשמונאים חזרה מלכות לישראל ועִמה חזרה השכינה לשרות במקדש ועל עם ישראל.
בכ"ה בכסלו אנו חוגגים אם כן במשך שמונה ימים גם את השלמת החנוכה של מבנה הבית השני, שלא באה לידי גמר בימיו הראשונים. לכן תיקנו חכמינו הדלקת נרות בחנוכיה בדמות מנורת המקדש, שהיא סימלה את השראת השכינה בישראל על ידי הנר המערבי שדלק בדרך נס (בבלי מסכת שבת כב, ב).
גם מדברי האדמו"ר מגור ('שפת אמת' פרשת מקץ תרמ"א) עולה שחנוכת המקדש בימי החשמונאים הייתה עיקר החנוכה של בית שני, משום שרק אז זכו לעצמאות מדינית: "בבית שני [בתחילתו], שהיו תחת האומות לא היה יכול להתגלות ההתחדשות כראוי, ולכן בעת ביטול מלכות יוון הרשעה נתגלה להם ההתחדשות כראוי כאילו אז היה חנוכת בית שני ממש. וכן נראה מנבואת זכריה דמנורה של חשמונאי היה היסוד של בניין בית שני. והגם [ש]היה זמן רב אחר כך, עם כל זה היה מעשה זה עיקר חנוכת בית שני".
מקורות לעיון והעמקה בקשר שבין נרות חנוכה ונר מערבי שבמקדש לבין ענינו של הכותל המערבי – ראו כאן.
בכ"ז בכסלו תר"פ (19.12.19), נר שלישי של חנוכה, החלה העליה השלישית לארץ ישראל, כאשר לחוף יפו הגיעה הספינה "רוסלאן" ובה 671 עולים מרוסיה, חלקם חוזרים שירדו אחרי העליות הקודמות. על הספינה נכחו אישי ציבור, אנשי רוח, רופאים ואמנים.
(ע"פ נאור מרדכי,. הציונות – מאה השנים הראשונות, תאריכון, תעודות ומושגים, הוצ' ההסתדרות הציונית העולמית, 1997, עמ' 56).
מסמכים הנמצאים ב'ארכיון הציוני המרכזי' מלמדים כי בין הנוסעים הידועים על סיפון האנייה היו: המשוררת רחל, ההיסטוריון יוסף קלוזנר, ד"ר משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), המהנדסים והאדריכלים יהודה מגידוביץ' וזאב רכטר, הרקדן ברוך אגדתי, הקריקטוריסט אריה נבון, ישראל גורי (חבר כנסת ואביו של המשורר חיים גורי), המשורר יונתן רטוש, ד"ר חיים יסקי (מנהל בית החולים הדסה), הציירים פנחס ליטבינובסקי ויצחק פרנקל, רוזה כהן – אמו של רה"מ יצחק רבין ז"ל, הפסל משה ציפר, רחל כהן-כגן (חברת הכנסת הראשונה), ועוד רבים.
בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.47) ערכו הערבים נסיון ראשון לתקוף את הרובע היהודי, בקרב שנודע בכינויו "קרב שבע השעות". עם בוקר פתחו הערבים באש על עמדותינו. בגבול המזרחי ניסתה קבוצת ערבים להתקדם אל ישיבת 'פורת יוסף'. הם הצליחו להפתיע את המגנים והשליכו רימון שחדר לתוך העמדה. בדרך נס לא נפגע איש. מפקד המחלקה, מנחם ריצ'מן, זרק שני רימונים והערבים נסוגו. יצחק סולומון, שנתלווה אליו, התרומם כדי לזרוק רימון שלישי, נפגע במצחו והתמוטט. הוא הספיק לצעוק "הניצרה פתוחה" ואיבד את הכרתו. מנחם ריצ'מן תפס את הרימון והשליכו החוצה. כך הציל סולומון את חבריו על אף פציעתו האנושה. הוא הוחש לבית החולים ושם מת תוך זמן קצר. כעבור חודשים אחדים גם מנחם ריצ'מן נפל על שמירת ירושלים בקרבות רמת רחל. (ע"פ יצחק (לויצה) לוי , תשעה קבין)
באותו יזם אצ"ל מבצע ראשון נגד הערבים. 13 לוחמים בפיקודו של בן ציון כהן פשטו על שועפט, השליכו רימונים, ירו אל פתחי הבתים והסתלקו. (שם).
בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.47) יצאה מירושלים לגוש עציון שיירת נוסעים ואספקה שכללה 3 משאיות ועליהן 26 איש. בשעה 15:30 לערך הותקפה השיירה על ידי עשרות ערבים שארבו בק"מ ה-14 מירושלים, בעיקול במעלה דרך צרה. נהג המשאית הראשונה נהרג והדרך נחסמה. הנוסעים השיבו אש כשהם קופצים מכלי הרכב ותופסים מחסות. הבריטים ממשטרת בית לחם סירבו לצאת למקום ומנעו מלהגיש סיוע. חלק מהפצועים התחזו למתים וניצלו. מארב מתוכנן זה היה ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה במלחמת העצמאות על שיירה יהודית. (ע"פ יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).
בכ"ח בכסלו תשל"ב (1971) נספה הרב שלמה זלמן הכהן קוק בתאונת דרכים עם אשתו יהודית קוק ושני ילדיהם. הרב שלמה קוק נולד בכ"ז באייר תרפ"ט (1929), בעיצומו של המאבק על זכויות היהודים בכותל בימי המנדט הבריטי, מאבק שדודו הרב הראשי הראי"ה קוק הוביל באומץ ובעמידה איתנה. במלחמת ששת הימים התנדב הרב שלמה קוק ללוות את הלוחמים והיה בקבוצת הרבנים הצבאיים שהגיעה עם חטיבת הצנחנים אל הכותל המערבי. הוא זכה להיות הראשון שהביא ספר תהלים לכותל אחרי 20 שנה שלא דרכה שם רגל יהודי. לאחר המלחמה התמנה לרב ואב"ד העיר רחובות וכיהן כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל (ראיון מצולם איתו בתכנית 'פנים אל פנים'). בצוואתו כתב שרצונו להיטמן בהר הזיתים, מול הכותל המערבי, שהיה מראשוני המתפללים בו כששוחרר. בחנוכה תשל"ב השיב נשמתו ליוצרה בתאונה קטלנית, בדרך חזרה לביתו מירושלים העתיקה אחרי שביקר בכותל המערבי.
בשובו של רב הכותל הרב גץ מההלוויה בהר הזיתים, כתב ביומן הכותל: "מזועזע מהאסון המחריד של תאונת דרכים שחסלה את משפחת הרב קוק ע"ה… פרט לילדה הקטנה הפצועה קשה. חזרתי כרגע מההלוויה ואני זקוק להרבה חיזוק. ה' יבטל את כל הגזרות הרעות, אמן".
כ"ט כסליו ה'תרכ"ח (26.12.1867) – הארכיאולוג הבריטי גנרל סר צ'ארלס וורן שט על דלתות עץ בתעלת המים החשמונאית. כך תאר: "במנזר האחיות ציון, ליד קשת אקה הומו, קיימת בריכה כפולה ומוזרה החצובה בסלע, שהיוותה, ככל הנראה, את הגבול הצפוני של מצודת אנטוניה, ולדעתי, זוהי בריכת בית חיסדא, שעליה דיבר הצליין מבורדו. מדרום לבריכה כפולה זאת, המקורה כיום בקמרון, מצוי מעבר חצוב בסלע, שגילה רב סרן וילסון ועד כה טרם נחקר. באותה עת היה גדוש מי שופכין, אבל זמן מה אחרי חקירותינו הסיטו את נתיב זרימת השפכים, כך שהמעבר נוקה, בסופו של דבר. רוחב המעבר הוא בן 4 רגליים, צדדיו חלקים ועומק השפכים נע בין 5 ל-6 רגליים וכך אילו היינו נופלים פנימה לא היה לנו סיכויי למלט את נפשותינו. אלא שאני הייתי נחוש בדעתי לחקור מעבר זה, ולשם כך השגתי מספר לוחות ישנים וערכתי מסע הרה סכנות על גבי השפכים למרחק של 12 רגל עד לעיקול שממנו הבחנתי במעבר מרהיב החצוב בסלע ומוביל דרומה, גובהו שלושים רגל והוא מכוסה לוחות גדולים או אבנים, שהונחו מעליו בצורה אופקית. היות ששיט על גבי הלוחות היה מסוכן ביותר, השגתי שלוש דלתות ישנות ויחד עם סמל בירטלס ניגשנו למלאכה…" (צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א – משרד הביטחון, 1987, עמ' 228-230)
בכ"ט בכסלו תש"ח (12.12.47) קיבלו חברי כפר עציון תשובה מהרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על שאלתם האם מותר להם לעבוד בביצורים בשבתות:
"אחי היקרים קיבוצי גוש חברון, ברכת ה' עליכם תחול! בדמע אני כותב לכם דברי תנחומים אלה. חזקו ואימצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה, אחי, מה שאתם מוצאים לנחוץ בשביל ההגנה עשו בלי שום היסוס בשבת קדשנו. בנו כל הדרוש ועשו כל הנחוץ בשביל ההגנה. זה לא רק מותר, אלא מצווה וחובה קדושה ואל תחושו כלל וכלל! שומר ישראל יגן עליכם ועלינו ועל כל ישראל וימהר ישועה ויחיש גאולה אמן ואמן!
אחיכם יצחק אייזיק הלוי הרצוג"
(ארכיון צה"ל, יומן המחוז)
א' טבת ג'שכ"ז – " גלות יהויכין". יכניה מלך יהודה יצא לגלות ואתו השרים וגיבורי החיל. גלות זו נקראת גם "גלות החרש והמסגר" על שם הגולים שהיו רתכים וכד', והוגלו כדי שלא יהיו אנשים שיוכלו להכין נשק ולהילחם בבבלים. חז"ל מסבירים שהחרש והמסגר הם כינויים הרומזים לתלמידי החכמים. בגלות זו יצאה לבבל ההנהגה המדינית, הצבאית והרוחנית של יהודה, והיא היתה צעד ראשון לחורבן בית המקדש הראשון.
"בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר; וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּו, וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו; וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה', וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה', כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר. לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה…" (מלכים־ב כד, י-יז).
"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת בשנת שבע למלכותו". 'בחודש העשירי' – חודש שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי באחד לחודש לאמור: בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים'. וביום שבאה השמועות לגלות יהויכין, בו ביום עמד להם גואל (=מרדכי ואסתר) מזרע אשר הגלה עם יהויכין מלך יהודה" (מדרש לקח טוב).
ב-כ' בכסלו, לאחר שהתוודה, בכה, התענה, והתפלל על כך לפני ה', החל עזרא הסופר במבצע לחיזוק המשפחה היהודית – ביטול והפסקת נישואי התערובת ושמירת טהרת המשפחה, ו"נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה. וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת? וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי, וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה… וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם… לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ (=כ' בכסלו), וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים. וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת… עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ… וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (=א' בטבת) לְדַרְיוֹשׁ (=לדרוש) הַדָּבָר… עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (=ר"ח ניסן)" (עזרא פרקים ט-י).
[*תאריכים נוספים קשורים: כ' בכסלו; א' בניסן]
בא' בטבת תרמ"א (3.12.1880) נולד יוסף טרומפלדור, חלוץ ואיש צבא ציוני, ממפקדי "הגדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה, וממקימי "החלוץ" ברוסיה. טרומפלדור אשר איבד את זרועו באחד הקרבות היה מן המגינים על התישבות "תל חי" שבצפון, ואף נפל בהגנה על הישוב. מספרים כי במותו טבע את הביטוי: "טוב למות בעד ארצנו".
ב' בטבת תרמ"ז (12.12.1882) – בקרבת העיר צפת נוסדה המושבה ראש פינה, שקיבלה את שמה על פי הפסוק בתהלים (קיח, כב): "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה", וכרמז על הנחת אבן פינה לחידוש ההתיישבות אחרי התגברות על כישלון ההאחזות במקום לפני כ-4 שנים תחת שנקראה בשם 'גיא אוני'.
מתישבי ראש פינה הגיעו למקום מספר חודשים לפני כן, אך לא הצליחו לתקוע יתד להקמת ההתישבות. באותה שנה היתה בצורת ולא ירדו גשמים עד סוף חודש כסלו, וכבר היה חשש כבד לימי רעב בארץ. יום ייסודה של ראש פינה נקבע ליום בו ירדו הגשמים הראשונים בחג החנוכה תרמ"ג. בזכות הגשם שהחל לרדת בנר שביעי של חנוכה יכלו המתיישבים לחרוש לראשונה את האדמה – לקראת הזריעה. יום זה היה יום החריש הראשון במושבה המתחדשת והוא נקבע כ"יום הולדתה" של המושבה.
(ע"פ ספרית מט"ח – עוד שם בהרחבה ועם תמונות).
אור לב' בטבת מדליקים את כל 8 הנרות בחנוכיה. היום השמיני והאחרון של חנוכה מכונה: "זאת חנוכה" משום שבו מסיימים בבית הכנסת את קריאת פרשת הנשיאים: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" (במדבר ז, פח). בשנים בהן חודש כסלו חסר (כעשרים וחמישה אחוז מהשנים), חל 'שמיני של חנוכה' בג' בטבת.
ג' בטבת תשל"א (31.12.70) – התקבלה החלטה ליישר את ראש הכותל המערבי לקו אחיד ולא להוסיף נדבכים נוספים.
(מתוך: אתר הכותל [הישן], מנהרות הכותל, לוח זמנים לחשיפה)
במאקנס נהגו לשרוף את הפתילות והשמנים שנותרו למחרת חג החנוכה, ולפייט בערבית: "כך מנהגינו, נשרוף פתילותנו, ונבקש מאלוקינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, ארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו…".
ד' בטבת תרפ"ט (17.12.1928) – המוסלמים התלוננו כי "היהודים מפרים את השקט ברחבת הכותל ומחללים אותו בהביאם ספסלים וספרים". ממשלת המנדט הבריטי פרסמה תקנות האוסרות על הכנסת ספסלים לרחבת הכותל ועל תקיעה בשופר. ביסוד התקנות עמד הקביעה כי זכאות היהודים להתפלל ברחבת הכותל, השייכת כביכול לערבים, היא בחסד ולא בזכות.
ד' בטבת תרצ"ב – הרבנים הראשיים לישראל הרב קוק והראשל"צ הרב מאיר, פנו למושל מחוז ירושלים בדרישה להרשות לעניים לשהות ליד הכותל: "מוצאים אנו להעיר בזה את תשומת־לב כבודו לענין העניים שגורשו שוב פעם על־ידי המשטרה מהרחבה של כותל־המערבי. כפי שבארנו פעם למושל גליל ירושלם (במכתבנו מיום כ' אייר תר"ץ), מתן צדקה לפני התפילה נחשב אצלנו כחלק מן התפילה והכשרה אליה… הצעתנו שכבודו ירשה לכל הפחות לעשרה עניים שישבו ברחבת הכותל ועל־פי רשימה שתמסר לכם מצד בא־כחנו הרב יצחק אורנשטיין, על־פי הכרתו האישית את העניים, באופן שגם שלמות התפילה לא תפגע וגם הבקורת הדרושה לכם לא תגרע".
(כותלנו, עמ' 195)
ד' בטבת תרצ"ב – הרבנות הראשית פנתה על ידי הרבנים הראשיים לישראל אל מושל מחוז ירושלים בבקשה לקבל רשיון להכנת כלי קודש חדשים לשימוש המתפללים ליד הכותל והכנסתם לרחבת הכותל כרכוש ציבורי (ולא בבעלות פרטית של שמש הכותל), ומשום ש"כלי תשמישי התפילה שמשתמשים בהם כעת לפני הכותל־המערבי הם כבר משומשים ושבורים, באופן שכבר אינם מתאימים לכבוד קדושת המקום". כדי לא להחשב חריגה מה'סטטוס קוו' הסתפקו הרבנים לפי שעה בהבאת כלים חדשים "במדת הכלים שהורשו ונחתמו בזמנם בחותמת הממשלה".
(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 39)
פליט בא אל יחזקאל הנביא לבבל והודיע על נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.
"ואני (רבי שמעון בר יוחאי) אין אני אומר כן (שצום העשירי הוא עשרה בטבת בגלל המצור) אלא צום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באתה שמועה לגולה: 'הוכתה העיר', ועשו יום שמועה כיום שריפה שנאמר: 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר'" (תלמוד בבלי, ראש השנה יח, ב).
ו' בטבת תש"י (26.12.49) – התכנסה 'כנסת ישראל' לראשונה בירושלים, כהמשך ולחיזוק ההחלטה כי ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי, ולכן עיר הבירה של מדינת ישראל, בניגוד לעמד האו"ם שהיה חפץ ב'בינאום ירושלים'.
"בית פרומין" ברח' המלך ג'ורג' בירושלים, שימש כמשכן זמני של הכנסת מאותו יום ועד לכניסתה למשכנה החדש בקריית הממשלה בשנת תשכ"ו-1966.
ז' טבת תר"צ (7.1.30) – עתון ערבי ירושלמי בשם "אל ג'מעה אל ערביה" נסגר מטעם הממשלה הבריטית על פי חוק העתונות, משום שארבעה ימים לפני כן פרסם מאמר המספר על קשירת קשר על ידי עסקנים ציוניים לשם רציחת "נשיא המועצה המוסלמית העליונה". הנימוק לסגירת העיתון, שהוזכר בהודעה רשמית של הממשלה, היה כי "ההאשמה הזאת היא בהחלט משוללת כל יסוד" (ע"פ מודעה רשמית מס' 40 מטעם הממשלה).
{יש תצלום מקור מארכיון המדינה}
ר' מרדכי [ליטש] מרויסטיץ יצא למסע לארץ ישראל לפני למעלה מ-400 שנה, בי"ח במר־חשון שנת ה'שע"ה (1615), והגיע ירושלימה ב-ז' בטבת, שם הרבה להתפלל ליד הכותל המערבי. כל ימיו חקר ודרש על ערכה ומצבה של הארץ, עד שזכה להגיע בגופו למחוז חפצו. במכתב לקרוביו בחו"ל רשם את אשר ראו עיניו:
"עיר מלוכה עם חומה נאה מסביב, עם שיניים, והחומות הרבה יותר גבוהות ויותר יפות מאשר בארצנו… והעיר מונחה ישר, ו'בית המקדש' בתוך החומה (כלומר: מקום המקדש – הר הבית. הערת יב"צ). אומרים [העולם], שבית המקדש עומד למעלה מן העיר – שקר. העיר עומדת למעלה מבית המקדש [ללא ספק]… והנה הלכתי לכותל המערבי, וחבקתיה ונשקתיה, והתפללתי והורדתי דמעות… החומה מבדילה בינינו ובין בנין המקדש… והכותל הוא כמה "קלאפתר" (מידת אורך כ-2 מטר) אורכו, וזמן ניכר הלכתי לאורכו… דעו לכם, כי בכל יום שבת אחר בית הכנסת הולכים לכותל המערבי ועושים 'מי שברך' לכל ישראל, ובפרט לקהילות הקודש שבחוץ לארץ, ואומרים מ'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת [לְדָוִד] שָׂמַחְתִּי [בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ]' (תהלים קכב)… וכשאנו הולכים בימי השבת לכותל המערבי, עומדים אנו על הר אחד (עושים "תצפית"), וכאן רואים שהמקדש מונח בעמק, וירושלים מכוסה בעפר… חפרו ומצאו חנויות נאות, וכל מה שמעמיקים יותר מוצאים יותר… ובעמק הר הזיתים נמצא בית החיים שלנו, סמוך לבית המקדש… כתבתי זאת בנחיצה רבה, ליל ד', חמשה עשר בשבט, שוכ"ן ירושלם לפ"ק, הקטן מרדכי בן הקדוש ר' ישעיה ליטש זצ"ל הי"ד".
(מתוך: 'מכתב מארץ ישראל', תרגם י' בן־צבי. נדפס ב'איש התורה והמעשה', ספר יובל להר"מ המאירי, עמ' פח-צד)
בז' בטבת ד' אלפים ר"ל (470 לסה"נ) – נאסרו שלושה מראשי היהודים בבבל: ראש הגולה הונא מרי בר מר זוטרא, רב אמימר בר רב ינוקא ומשרשיא בר פקוד. מאוחר יותר הוצאו להורג.
(ע"פ איגרת רב שרירא גאון)
בז' בטבת תשכ"ט (28.12.68) התקיים 'מבצע תשורה' בו פשטו כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים בפיקודו של רפאל איתן על 'שדה התעופה הבינלאומי' בביירות, והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות.
'מועצת הרבנות הראשית לישראל' דנה בישיבתה ב-ח' בטבת תשכ"ח בנוגע לחפירות המתקיימות בהר הזיתים, בקבר שמואל הנביא, ובצמוד לכותל המערבי והדרומי של מקום המקדש, והביעה מחאה על הרשיון שניתן לפרופ' מזר לחפור לכל אורך הכותל, לפני שהרבנות הראשית דנה בכך. הראשל"צ הרב ניסים הזכיר כי ראש הממשלה מסר את הסמכות בכותל המערבי לידי הרבנות הראשית, והעלה את החשש שמא ימצאו משהו בחפירות ליד הכותל המערבי ואז יעשו את המקום אתר לתיירים ויפגעו בקדושתו. בהחלטות המועצה שנשלחו לשר הדתות נכתב: "מועצת הרבנות הראשית לישראל מוחה על המעשים שנעשו [בהר הזיתים ובכותל המערבי והדרומי] שלא מדעת הרבנים הראשיים, שלהם ניתנה הסמכות על פי הכרזת ראש הממשלה על המקומות הקדושים בארץ". (ע"פ פרוטוקול ישיבת המועצה)
בשמונה בטבת תורגמה ונכתבה התורה ביוונית, בימי תלמי מלך מצרים, והיה חושך בעולם שלשה ימים (כלומר – התורה נמשלה לאור). תרגום זה נודע בשם 'תרגום השבעים'. חז"ל ראו את המעשה כדבר רע שעלול להביא לתוצאות הרסניות, ואמרו על יום התרגום: "אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". (תלמוד בבלי, מגילה ט, א). יש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרה שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ א-ב).
ביום ח' בטבת ה'תשכ"ב (15.12.1961) גזר בית המשפט העברי את דינו של אייכמן, שהיה היחיד בתולדות מדינת ישראל שנידון למוות, ושגזר דינו מומש.
אדולף אייכמן היה מנהל המחלקה היהודית בגסטפו ואחר כך סגן אלוף באס-אס. עסק בזמן מלחמת העולם השניה בגירושים המוניים של יהודים למחנות ההשמדה והיה ידוע באכזריותו. עם סיום המלחמה, ברח אייכמן לארגנטינה, שם חי תחת זהות בדויה. במאי 1960 לכדו אותו אנשי השב"כ והמוסד, והבריחו אותו ארצה להעמדתו לדין.
בנאום הפתיחה של צד התביעה (ישיבה מס' 6), אמר ראש צוות התביעה מר גדעון האוזנר את הדברים הבאים:
"במקום זה, שבו אני עומד לפניכם, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי. עימי ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לעמוד על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: 'אני מאשים', מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה, לאורכה ולרוחבה".
לינק ל-188 סרטונים מדיוני בית המשפט (ארכיון המדינה).
לפי הרמ"א (בספרו 'מחיר יין', ירושלים תשט"ז, עמ' מד), נראה כי ביום ט' בטבת נלקחה אסתר המלכה אל המלך אחשוורוש, כחלק מיישום עצת ממוכן (=המן) להביא את כל נערות שושן אל המלך.
ט' בטבת ה'תשס"ז – סדאם חוסיין, צורר ישראל ושליט עיראק לשעבר, מוצא להורג בתלייה. בתודעת רבים במדינת ישראל נתפס בזמנו סדאם כמי שמגלם את רשעותו של המן הפרסי, שהיה שליט באזור עיראק בימי אסתר ומרדכי.
ב'ספר הקבלה' של הרב אברהם אבן דאוד נכתב (עמ' 73): "ועמד על כנו ר' יהוסף הלוי בנו [של רבי שמואל הנגיד]… ויקנאו בו סרני פלשתים עד שנהרג ביום השבת בתשעה בטבת שנת ד'תתכ"ז, הוא וקהל גרנאטה וכל הבאים מארצות הרחוקות לראות תורתו וגדולתו. ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומימי רבותינו ז"ל הקדמונים שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בט' בטבת ולא ידעו על מה הוא ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקדש ליום זה".
ט' בטבת ה'תרנ"ה – בעלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת ב-1895, הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. דרגותיו של דרייפוס נשללו ממנו והוא הוגלה למאסר עולם באי השדים.
בעשרה בטבת ג'של"ח "סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים" – החל מצור הבבלים על ירושלים בימי בית ראשון. המצור נמשך כשנה וחצי ובמהלכו גברו הרעב והמחלות בעיר הנצורה. לבסוף הובקעה החומה, נחרב בית המקדש הראשון והעם היהודי יצא לגלות בבל. יום זה נקבע על ידי גולי בבל כיום צום, באמונה כי עתיד עוד להיות יום ששון ושמחה בימות המשיח. ומוסיפים בבבית הכנסת תחנונים ואמירת סליחות לאחר תפילת עמידה.
(ע"פ מלכים־ב כה, א-ב. יחזקאל כד, א-ב; ע"ע סליחות לי' בטבת).
חיים נחמן ביאליק, מגדולי המשוררים העבריים בעת-החדשה, נולד בעשרה בטבת תרל"ג (1873).
בשנת תרפ"ו עלה ביאליק לארץ־ישראל. בקבלת הפנים שערכה לו 'הפדרציה הציונית בלונדון' בשבט תרפ"ו, נשא ביאליק דברים על חורבן היהדות בגולה ובנין ארץ ישראל: "כל יהודי שחונך להתפלל ג' פעמים ביום על ירושלים, צריך להבין שבנין ירושלים הוא המאורע הגדול ביותר בחיינו ולחשוב עליו לא ג' פעמים ביום אלא כל היום… הגיעה השעה שאנו כולנו נכיר בזה ושנאזור את כל כוחותינו למלא את החובה הגדולה שהטילה ההיסטוריה על בני עמנו". (כאן הנוסח המלא).
י' בטבת – נפטר מלאכי אחרון הנביאים. 'ספר מלאכי', אחרון ספרי הנבואה בתנ"ך, חותם בפסוקי גאולה הקושרים את ראשון הנביאים, משה רבינו עם אליהו הנביא שעתיד באחרית הימים לאחד את דור האבות עם דור הבנים ולבשר על ביאת משיח צדקנו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם וגו'". (מלאכי ג, כב-כד).
צום עשרה בטבת נקרא "צום העשירי" משום שהוא חל בחודש העשירי למנין החודשים העברי, המתחיל בניסן.
כל הצומות שנקבעו לאבלות על חורבן בית המקדש עתידים להתבטל בימות המשיח, ולהיות ימים טובים של ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". (ע"פ בבלי ראש השנה יח, ב. וספר התודעה)
נהוג בקהילות ספרד, שבשבת קודם עשרה בטבת אחר ההפטרה, מכריז שליח הציבור: 'אחינו בית ישראל שמעו, צום העשירי יהיה יום פלוני – יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי" וגו'.
('ספר התודעה', הרב אליהו כי טוב).
בתענית ציבור מוסיפים בתפילת עמידה: "עננו ה' עננו, ביום צום תעניתנו, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תפן אל רשענו, ואל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחנתנו. היה נא קרוב לשועתנו, יהי נא חסדך לנחמנו. טרם נקרא אליך עננו, כדבר שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. כי אתה ה' העונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה".
הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" – בו יאמרו קדיש לזכר נשמות הנספים בשואה שלא נודע יום פטירתם. ביום זה נוהגים בבתי הכנסת ובכל בתי ישראל להדליק נר נשמה לזכרם.
בי"א בטבת תש"ט (12.1.49) נפתחו שיחות שביתת הנשק בין מדינת ישראל הצעירה לשכנותיה הערביות, במלון השושנים באי רודוס, ומכאן שמם: "הסכמי רודוס". השיחות ארכו חודשים רבים ונסתיימו בכ"ג בתמוז תש"ט (יולי 1949), בחתימת ההסכם האחרון עם סוריה. במקביל לשיחות נמשכה הלחימה של 'מלחמת העצמאות' בחלק מהחזיתות, למרות שמועצת האו"ם הכריזה על 'הפסקת אש', ואף בתקופה זו הושגו השגים משמעותיים לצה"ל ונקבעו עובדות בשטח. עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון נסתיימה המלחמה באופן רשמי.
בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם, וכן תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו.
לצפייה בדקת הסרטה מתוך מעמד החתימות:
חתימת הסכם רודוס עם מצרים (בארכיון המדינה, התחלה בדקה 0:54 עד 1:53).
הנוסח המלא של ההסכמים:
הסכמים על שביתת נשק כללית – 1949 (באתר הכנסת).
שש עשרה לשכות התייצבות לשירות העם נפתחו בשכונות שונות של ירושלים בי"ד בטבת תש"ח (27.12.47), וההיענות בציבור להתייצ למלחמה היתה טובה. העיר הוצפה מודעות וקריאות להתייצבות. ראשי לשכת הגיוס הופתעו לגלות מספר רב של מתנדבים שאינם חייבים בשירות מטעמים שונים, ובכל זאת תובעים לצרפם לשירות מלא. באחת התחנות הופיעה אף קבוצה של עיוורים שביקשו לגייסם, ומשנשאלו במה יוכלו להועיל, השיבו כי שמיעתם החדה תוכל להועיל בשמירה בלילות. בשבת דרשו בעשרות בתי כנסת על חובת השעה להצטרף לשירות העם. בבית הכנסת "ישורון" דרש הרב הראשי הרצוג, ובבית הכנסת בנחלת שבעה דרש הרב הראשי והראשל"צ הרב עוזיאל.
(ע"פ יונה כהן, ירושלים במצור)
י"ד בטבת תר"צ – בתמיכת הממשלה הבריטית קיבלה 'מועצת חבר־הלאומים' (לימים ארגון האו"ם) את המלצת ועדת שאו למנות ועדה בלתי־תלויה, ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי".
ביום שהועלתה ההצעה על ידי יו"ר הועדה אמר לו הרב הראשי קוק: "מה פירוש שהועדה תחליט למי הבעלות על הכותל? וכי הועדה או חבר־הלאומים הם הבעלים על הכותל?! ממי קבלתם רשות לקבוע של מי היא הבעלות על הכותל? כל העולם הוא בבעלות הקב"ה בורא העולם, והקב"ה מסר לעם ישראל את הבעלות על כל ארץ־ישראל וממילא גם על הכותל־המערבי… שום כוח בעולם, לא חבר־הלאומים ולא הועדה הזאת, יכולים להפקיע זכותנו האלוקית הזאת… אתם רוצים למרוד בהשם!". (כותלנו, עמ' 164)
לצפייה בהודעת הממשלה (ארכיון המדינה): הודעה רשמית (מס. 2) כ"ג בטבת תר"צ 23.1.30
ט"ו טבת תרפ"ט (28.12.1928) – הרב קוק שלח מכתב מחאה לממשלת המנדט נגד ה'מואזין' המוסלמי, שהפריע בצעקותיו לתפילת היהודים על־יד הכותל המערבי. באותה תקופה הממשלה דרשה מן הרבנות־הראשית להוכיח מה הותר ליהודים להביא עימם אל הכותל בזמן התורכים, אך הרבנות סירבה להיענות לדרישה זו, וקבעה בי"ז בטבת כי זכות התפילה במקום קדוש זה אינה מוגבלת בשום תנאים.
(כותלנו, עמ' 55; וע"ע שם עמ' 133)
הרב שכטר מונה רשמית "רב הכותל המערבי והדרומי" בי"ח בטבת תשכ"ח (ינואר 1968 למניינם).
כשנכנס לתפקיד קבע תקנות להתנהלות האתר הקדוש. בין היתר, אסר על גורמים פרטיים למכור עליות לתורה, או לבקש תרומות ממבקרים ומתיירים. עוד נקבעו הסדרים לתרומת ספרי תורה ותשמישי קדושה באתר, הוצבו קופות צדקה שתוכנן חולק לעניים, ונוסד השיעור הקבוע בלימוד הדף היומי בכותל (שמתקיים עד ימינו).
במהלכיו אלו, הוא התייעץ עם הרבנים הראשיים ועם גדולי ההלכה דוגמת הרב אלישיב, הרב אויערבך והרב עובדיה יוסף. הרב שכטר קיבל בלשכתו מגוון אנשים בני עדות ודתות שונות, אירח אישי ציבור מהארץ ומהעולם והשתתף באירועים מגוונים. יכולתו ליצור קשר אישי אפשרה מציאת פתרונות יצירתיים ומתונים באתר הקדוש מכולם. כך, למשל, ליווה את החפירות בכותל, בניהולו של הארכאולוג בנימין מזר, תוך שהוא מצליח לשכך את ההתנגדות לכך מצד גורמים שונים.
בקיץ 1968, מונה הרב גץ ז"ל לתפקיד הרב הספרדי של הכותל, במקביל לרב שכטר. בכ"ט חשוון תשל"ז (1976 למנינם), בדרכו לביתו החדש ברובע היהודי לאחר שהתפלל בכותל, נפטר הרב שכטר מדום לב — והוא בן 62 בלבד. הוא זכה לשמש כרב הכותל קרוב לעשור, אך דמותו כמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה.
[ע"פ איילת סג"ל – יד יצחק בן צבי]
י"ח טבת תרס"ח (23.12.1907) – נולד אברהם שטרן (יאיר), משורר, מהפכן, ומייסד הארגון המחתרתי לח"י – לוחמי חירות ישראל, תחת שלטון בריטי עוין. יאיר שטרן נרצח בביתו על ידי בלש בריטי בכ"ה בשבט תש"ב. לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.
בי"ט בטבת ה'תש"ב החלו הנאצים ימ"ש להפעיל את מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו שבפולין.
י"ט טבת תרס"ב (שלהי 1901) – נוסדה הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) במסגרת 'הקונגרס הציוני העולמי החמישי'. ייעודה של הקרן היה רכישת קרקעות בארץ ישראל, הפיכתן לישובים עבריים, נטיעת יערות, סלילת כבישים וכיבוש השממה. שנים רבות שימשה 'הקופה הכחולה' של קק"ל לסמל השותפות של יהודי הארץ והעולם כולו במאמץ לגאולת אדמות ארץ ישראל, והשבתן לידי בעליה האמיתיים ההיסטוריים בדרך של צדק ויושר.
{תמונת המאמר מהעתון המקורי}
כ' טבת ד'תקס"ה – נלב"ע רבי משה בן מימון (רמב"ם). מגדולי התורה בכל הזמנים. חכם בכל החכמות, פוסק הלכה לדורות, איש הגות ופילוסוף, רופא ואיש רוח. חיבר עשרות ספרים, ביניהם: סדרה בת 14 חלקים המסכמים את כל ההלכות שבתלמוד ונקראים בשם "הי"ד החזקה", ספר המצוות, פירוש המשנה, מורה נבוכים ועוד. לאחר מותו הסכימו כולם כי: "ממשה (רבינו) עד משה (הרמב"ם) לא קם כמשה".
כ' בטבת ה'תר"מ – נלב"ע רבי יעקב אבוחצירא (המכונה 'אביר יעקב'), מגדולי רבני מרוקו, סביו של הבבא סאלי. רבי יעקב נולד בשנת תקס"ו (1805) וגדל בתאפילאלת שבמרוקו. בצעירותו למד אצל אביו רבי מסעוד את כל התנ"ך עם טעמי המקרא, ולאחר מכן כל המשנה והתלמוד. לאחר שהוסמך לרבנות הנהיג את הקהילה בתאפילאלת ושימש בה כרב וכדרשן. ניסה לעלות לארץ שש פעמים, עד שבשנת תר"מ (1879) הצליח לשכנע את הקהילה שלא ימנעו ממנו מכיון שבנו יכול לשמש כרב הקהילה במקומו. הוא עזב את מרוקו ועבר דרך אלג'יריה, תוניס, לוב ומצרים. בט"ו בטבת הגיע לעיר אלכסנדריה שבמצרים ומשם לעיר דמנהור, בה חלה ונפטר כעבור ג' ימים בכ' בטבת תר"מ. השאיר אחריו ארבעה בנים. נכדו, רבי ישראל, ידוע בכינוי 'הבבא סאלי'.
כ"א טבת תשי"ב – הועלו לגרדום בבגדד יוסף בצרי ושלום צלאח, לאחר שהואשמו בפעילות ציונית ובריגול למען מדינת ישראל.
בליל כ"ג בטבת תש"ח (הלילה שבין 4-5 לינואר 1948) פוצצה יחידה מגדוד מוריה, בפיקודו של יואל קרסני (רשף), את מלון סמירמיס בקטמון. שמואל גוטליב, ממשתתפי המבצע, סיפר:
"למבצע סמירמיס ירדנו בשתי מכוניות. בראשונה חוליית אבטחה ובשנייה החבלנים, עם מפקד הפלוגה וחומרי נפץ. סה"כ 12 איש… משך המבצע, לפי התוכנית, היה 4-5 דקות. המבצע התנהל לפי התוכנית, להוציא את המשכו. משהתקרבו המכוניות אל היעד, ירדנו מהן במהירות והמכוניות חזרו העירה. הלילה היה ליל סערה וגשם בלתי רגיל. הפתילים, אף שהוסתרו בתוך מעילי החבלנים, נרטבו… החבלנים השתהו בבניין קרוב ל10 דקות, בינתיים הערבים, אשר הפיצוץ הראשון (של דלת הכניסה) עורר אותם משנתם פתחו באש מבוהלת מכל בתי הסביבה… לבסוף, הצליח המ"פ קרסני לייבש את הפתיל באוד בוער שנטל מן הדלת, ולהציתו. נסוגונו בריצה, לאורך הרחוב המכוסה באש כבדה, דרך הרכס לגיא המצלבה. בהגיענו לגיא ראינו מאחורינו את חלקי הבניין מתעופפים באוויר".
(ע"פ יצחק (לויצה) לוי, תשעה קבין)
בישיבת הממשלה בכ"ג בטבת תשכ"ט (13.1.69) הועלתה 'שאילתה' מסועפת על־ידי ח"כ מטעם 'חרות' אברהם טיאר אל שר החינוך והתרבות, בקשר לחפירות באיזור הכותל־הדרומי ודרום הכותל־המערבי המתקיימות לסרוגין מזה כשנה. מתשובת סגן שר החינוך א. ידלין התברר כי עד כה גילתה משלחת החפירות כ-10,000 ממצאים מעניינים; עלות החפירות עד כה כחצי מליון לירות; הספקת הפועלים ושכרם היתה על־ידי משרד העבודה; הממשלה באמצעות משרד החינוך הקציבה 100,000 לירות, וכן נתרמו עד כה סה"כ 200,000 לירות מאת: האוניברסיטה העברית, הסוכנות היהודית, מפעל הפיס, קק"ל, האקדמיה הלאומית למדעים, עירית ירושלים, ארגון קבלני ירושלים ותורמים שונים בארץ ובחו"ל. (שאילתא 5957 מישיבה שס"א)
"תנאי המצור והמשטר המלחמתי הביאו לפינוי האוכלוסייה שאינה לוחמת מגוש עציון. בכ"ג בטבת (5.1.48) פונו מהגוש הילדים, רוב האימהות, הורים, קשישים וחולים ושוכנו במנזר רטיסבון ובשכונת בית הכרם בירושלים. הקשר בין בני המשפחות נותק, ורק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות" (יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).
לימים תאר יפת שדיאל, מילדי כפר עציון, את תחושותיו הקשות באותם ימים:
"איך הגעתי למשוריין אינני יודע, אני זוכר שהושיבו אותנו בתוך המשוריין. היה צפוף מאד, מלא מאד, כמעט לא היה אויר בפנים. כדי שיהיה מקום, כל אחד פיסק את הרגליים והושיבו אותנו זה בתוך זה. ככה מילאו את כל רצפת המשוריין בילדים…
זה היה חודש טבת, אחרי חנוכה, בשיא החורף, ואני זוכר שאבא הסתכל בי מלמעלה. היה חריץ בין הגג לדופן של המשוריין, חוץ מחריצי הירי, היה חריץ למעלה, ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה, כשהוא מציץ פנימה… כעבור יומיים אימי הצטרפה לְשיירה שחזרה לירושלים ואפילו לא נסעה במשוריין, אלא בטנדר פתוח, שבו ישבה מאחור. אף אחד חוץ מאבא לא ידע שהיא בהריון, ואבא רץ אחריה לפני שהרכב נסע והביא לה ארגז 'תנובה', שיהיה לה יותר נוח לשבת ברכב. זה הזיכרון האחרון שלה ממנו. כשאימא הגיע לרטיסבון היא קיבלה אותי. וזהו." (מתוך: עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון).
כ"ג טבת ה'רמ"ז – יהודי פורטוגל גורשו במצוות המלך לאחר שלא הסכימו להמיר דתם לנצרות.
כ"ג טבת ה'תשכ"א – הספינה "אגוז" (פיסצ'ס) טבעה בהפלגתה ה-13 כשעל סיפונה 34 מעפילים שיצאו בחשאי ממרוקו לעלות לארץ־ישראל.
בכ"ד בטבת ה'תש"ט (25.1.1949) נערכו הבחירות הראשונות לכנסת במדינת ישראל.
כחודש לאחר הבחירות הוקמה הממשלה הראשונה בראשות דוד בן גוריון, מנהיג המפלגה הגדולה ביותר אז – מפא"י.
הבחירות הראשונות התנהלו בצורה מסודרת וללא תקלות, והגבירו את האמון של מדינות העולם ביציבותה של ישראל, המדינה הדמוקרטית הקטנה והחדשה שקמה במזרח התיכון.
בנאומו של ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של המדינה, לרגל פתיחת הכנסת הראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14.2.49), אמר: "היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה… אנו ניגשים להקים את בנייננו הממלכתי על יסודות.. של חופש, שוויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת.. [הכנסת נבחרה] על־ידי עם עצמאי היושב בארצו החופשית".
מקור: הכותל המערבי בציר הזמן.
אירועים נוספים
Amis et frères juifs résidents en France vivants en ces derniers temps des jours compliqués de violence et de saccages , nous vous invitons à formuler ici vos prières qui seront imprimés et déposées entre les prières du Mur des lamentations .
