סיון – תמוז תתי"ב / יוני 2052

ד' בסיון תש"ח (11.6.1948) הסתיים שלב ההכשרה הראשון של דרך בורמה – דרך עפר עוקפת שנסללה במהלך מלחמת העצמאות, אחרי שנחסם הכביש העולה מלטרון, ושימשה מַעבר לכוחות צבא ישראל ולאספקה מאזור קיבוץ חולדה לתושבי ירושלים.

בד' בסיון תש"ח (11.6.1948) החלה הפוגה ראשונה במלחמת הקוממיות (לימים 'מלחמת השחרור'), למשך ארבע שבועות. יש אומרים כי ההפוגה ציינה את המשבר העמוק ביותר במצב האסטרטגי של מדינת ישראל.

בערב חג השבועות תרצ"ו כתב הרב חרל"פ לבני משפחתו: "לדאבוננו עדיין אין השקט והשלום שורר באדמתנו, שוב נמצא הרוג ישראל, ד' ינקום דמו… אמש בלילה נתפחדנו מקול היריות שנשמע סביב למגורנו, יהי ד' עמנו, ואל יעזבנו ואל יטשנו. לצערנו בחג השבועות הבא עלינו לטובה כנראה לא נוכל לבוא אל כותל קדשנו…".

תאור זה נכתב לאחר שבניסן תרצ"ו התחדשו וגברו פרעות והתנכלויות הערבים בארץ, ובתוך כך חזר 'לכותרות' המאבק על זכויות היהודים בכותל.

(ע"פ כותלנו, עמ' 207)

אספסינוס נסע מקיסריה בחמישי לחודש דַּיְסיוס (סיון) שנת ג'תתכ"ט, לאחר שנה אחת בה שבת ממלחמה, ויצא להלחם בארצות היהודים, אשר עוד לא נכנעו לפניו. הוא עלה על ארץ ההרים וכבש שני פלכים, את ארץ גופנא ואת ארץ עקרבתה (עקרבים), וגם את הערים הקטנות בית־אל ועפרים (עפרין), והציג משמר ורכב משם ועד שערי ירושלים. רבים מהנופלים בידו הומתו בחרב ורבים נלקחו בשבי.

(מלחמות, ד, ט, ט)

מרכז 'התאחדות התימנים בארץ ישראל' פרסם בערב חג השבועות ה' בסיון תרצ"ה (1935 למניינם) כרוז מחאה "לכל אחינו התימנים הנמצאים במושבות ארץ ישראל". בכרוז הביעו את אכזבתם מהקרן הקיימת לישראל שנמנעת מלחלק אדמות לעולים מתימן, למרות ההרפתקאות הרבות שעברו עליהם. "תנו לנו אדמה. רעבי קרקע אנחנו", כתבו בכרוז, והוסיפו – "מה נשתנינו מכל היהודים הבאים מכל קצוי תבל ומוצאים מקלט לרגלם באדמת ארץ־ישראל?". בהמשך האשימו את הקק"ל בהפרת הסכמי עבודה ופגיעה במוסד העבודה העברית בארץ, "כי בהמשכת מעשיהם אלה, הם מחריבים את כל עניני התימנים, הם מחריבים את מצב אחיהם וגם את מצב עצמם בדרישת העבודה העברית. הם מנתקים את רגלי אחיהם מעל אדמת המולדת, הם יגרמו גם לחולשת העליה מתימן לא פחות מרדיפות אחינו בתימן ועוון זה לא יוכלו לכפרו בשום צום ותפילה, כי את נפשות אחיהם הם קובעים".

{לצפיה בתצלום הכרוז המלא}

Einhorn8

בחג השבועות מוקרב במקדש קרבן "שתי הלחם" מחיטים, ומאז והלאה מותרת הקרבת תבואה חדשה ואכילתה במקדש, כבכל הארץ (בה מותר כבר מאז הוקרב "קרבן העומר" משעורים בט"ז בניסן).

בו' בסיון שנת 40 לפנה"ס: "בהגיע החג הנקרא בשם 'יום החמישים' (שבועות) מלאו סביבות הר־הבית והעיר כּולה עולי רגלים, אשר היו מזוּיָנים ברוּבָּם. ופצאל הקים משמר על חומות העיר, והורדוס אחיו עם גדוד קטן שמר על ארמון המלך. הוא התנפל על האויבים הנמצאים במגרש העיר (בצפונה), אשר לא הספיקו לעמוד במערכה, והמית המון גדול מהם והבריח את כל הנשארים. אלה נמלטו אל העיר, ואלה אל הר־הבית, ואלה אל החֵל (או: הנחל?) אשר מחוץ לעיר, והורדוס סגר עליהם". הקרבות הסתיימו במותו, או התאבדותו, של פצאל, ונפילת הורקנוס החשמונאי בשבי. הורדוס הצליח להימלט ונסע לרומא (מלחמות, א, יג, ג).

לקראת חג השבועות תשכ"ז (1967), ימים אחדים לאחר תום הקרבות ואיחוד ירושלים, צוותים של חיל ההנדסה פילסו דרך והכשירו את רחבת הכותל כדי לקלוט את ההמונים שינהרו לכותל בחג השבועות. היתה זו הפעילות המשמעותית הראשונה של עיצוב רחבת הכותל תחת שלטון מדינת ישראל.

בשבועות תש"ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נלב"ע האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר, ונטמן בקבורה זמנית בחצר ישיבת 'שפת אמת' במרכז העיר ירושלים סמוך לשוק מחנה יהודה (כיון שהימים ימי מלחמה לא התאפשרה קבורתו בהר הזיתים במערה שרכש שנים קודם לכן. עד היום נשאר שם מקום מנוחתו, ואף לימים נקבר לצידו בנו הצעיר רבי פינחס מנחם אלתר).

ידועה מטבע הלשון המיוחסת לו 'אזניים לכותל', דהיינו שכביכול הכותל המערבי מאזין ודרכו שומע הקב"ה תפילות ישראל המתרפקים על אבניו, זאת על פי מה שכתב לבני משפחתו באניה בחזרתו מביקורו הראשון בארץ בז' באייר תרפ"א: "כותל המערבי, אשר עליו אמרו חז"ל כי 'לא זזה שכינה' וכו', והבנתי כי זה הרמז במה שאמרו חז"ל (מדרש תהלים, מזמור ז): 'אזניים לכותל', ושפכתי שיח לפני בוחן לִבות… שניוַשע בכל העניינים".

{עוד מתורתו על הכותל בדף ע"י הקרן למורשת הכותל}

ו' בסיון ב'תמ"ח – יום שניתנה בו התורה לישראל בהר סיני.

בששה הימים שלאחר שבועות מקריבים במקדש "שלמי חגיגה" שלא הוקרבו בחג עצמו, כאשר חל בשבת. קורבנות "עולת ראייה" של חג השבועות שאי אפשר להקריבם ביום החג עצמו מפני שהוא יום טוב, היו מוקרבים לכתחילה למחרת החג, ולכן נקרא יום זה במקדש "יום טַבּוֹחַ", שהיה מרובה בקרבנות במיוחד. בשל השמחה היתרה נחשב לקצת יום טוב, ולכן אין אומרים תחנון ואין מספידים ביום זה.

"וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד" (מלכים־א, ב, י). ישנה מסורת שדוד המלך נלב"ע באיסרו חג שבועות, ז' בסיון ב'תתקכ"ד. ויש אומרים שנלב"ע ב-ו' בסיון בחג עצמו. מנהג עתיק בקרב יהודי ירושלים לעלות ביום זה להר ציון, להשתטח על קברי מלכי בית דוד ולומר מזמורים מספר תהילים שחיבר דוד המלך.

באיסרו־חג שבועות שנת ה'תק"ט נהרג על קדוש ה' הגר צדק אברהם בן אברהם (מכונה: "הגרף פוטוצקי" Graf Potocki – רוזן למשפחת האצולה פוטוצקי), מפני שלא רצה להענות לדרישת הכנסייה לחזור להיות נוצרי. וירד אז כוח הטומאה בעולם, כפי שהעיד הגר"א מוילנא, שהכירו אישית וסיפר דברים נפלאים על האיש והמאורע.

"זכורני מעת שלמדתי בצעירותי בישיבה בירושלים עקו"ת, הלכתי באחד הימים אחר מו"ר הגר"א נבנצל שליט"א בסמטאות העיר העתיקה ושאלתיו שאלות בהלכה כדרכי. באותה התקופה העסיקה אותי שאלת זיהוי המקום של אחד מקברי הצדיקים בסביבה, ושאלתי את הגר"א נבנצל לדעתו. שאלני הרב: 'לשם מה לך לדעת אם באמת הוא קבור שם? מה הנפקא־מינה?'. עניתי שחשוב לי כדי לדעת אם אוכל להזכיר את שמו וזכותו בעת שאתפלל על מצבת קברו. באותו רגע חלפנו באחת הסמטאות הצופות לעבר הכותל המערבי, למרגלות ישיבת 'אש התורה'. הרב האט מעט בהליכתו, הצביע לעבר הכותל המערבי, ואמר לי: 'מה לכם להתפלל אצל המתים, כאן בירושלים יש לנו את הכותל המערבי שריד מקדשנו, מצבת קודש של בית אלוקים חיים'." (מהקדמת הספר על הכותל, עורך: חיים לנגזם)

בסביבות י' בסיון בשנת חורבן הבית, החל טיטוס לבנות סוללות חדשות על הבירה (מלחמות ה, יב, ד. וגם ו, א, א)

בי"א בסיוון תש"ד נרצח הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד, אב"ד שימלוי, בידי הנאצים ימ"ש. הרב אהרנרייך היה שופך דמעותיו כמים בכל תפלותיו בעת שהזכיר את ציון וירושלים, ואף זכה לחונן עפרה פעמיים (בתר"צ ובתרצ"ה). למחרת חג שבועות תש"ד הועלו הרב וקהילתו לרכבת למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נספה עם עשרות מבני משפחתו.

בספרו 'אבני המקום' (אבן שתיה אות קכב), הסביר כי בתוך תאור החורבן שבמגילת איכה הכניס הנביא ירמיה דברי נחמה לחזק בנו את הוודאות בנצחיותה של ירושלים. 'היתה כאלמנה' אומר הנביא, ירושלים דומה לאשה אלמנה שלעולם קשורה עם בעלה הראשון. כך – הסביר הרב אהרנרייך – בחורבן המקדש השאיר ה' רושם מקדושת השכינה בירושלים בכותל המערבי, ומשום כך לעולם לא תזוז השכינה מירושלים, ועם ישראל נשאר קשור לנצח עם הקודש והמקדש.

מסופר על הרב אהרנרייך כי מיד בהגיעו לאדמת ארץ ישראל השתטח מלוא קומתו על הארץ ונשק את עפר הקודש תוך בכיות נוראות על חורבן הקודש והמקדש. אחר כך שם פעמיו לעלות לירושלים, ועוד ביום הראשון הזדרז לראות ולהראות ליד הכותל המערבי שריד בית מקדשנו ותפארתנו, לאחר שטהר גופו וטבל במקווה בכדי להעלות קדושה וטהרה על נפשו הטהורה, להכין עצמו למעמד נשגב וקדוש זה בהכנה רבה. "ומה נורא היה המחזה לראות את רבינו מופיע ברוב הדר גאונו ותפארתו, בליווי עם רב ליד המקום הקדוש, שהיה מתפלל כל יום מתי יזכה להיות שם. ואין לתאר על הכתב הופעתו זו הראשונה, בכיותיו ויללותיו על צער גלות השכינה עברו למעלה ראש, וחדרו ללבות קהל הנוכחים, וכל לב נמח וכל עין תדמע ממעמד זה. ומני אז פקד את המקום הקדוש תכופות פעמים אין ספור במשך זמן שהותו בארץ הקודש".

עוד סיפרו: "כאשר הלך להתפלל בחג השבועות, יום מתן תורתנו, לפני הכותל המערבי להיות נוכח במקום אשר נצטוו אבותינו לעלות וליראות ביום זה – נתכבד להיות ש"ץ בתפלת מוסף, וכאשר הגיע לתפלת 'אתה בחרתנו מכל העמים', התפרצו מלבו קולות אימים וזעקה ונפל ארצה, ותוך בכיות עצומות וזעקות נוראות חזר על תיבות 'אתה בחרתנו' לאין שעור, ורק לאחר שהקימוהו מהארץ המשיך בתפלתו ששברה כל לב…".

הרב אהרנרייך חשק מאוד לבקר פעם שלישית בארץ ישראל באחרית ימיו, כדי שיוכל להיות נוכחַ ליד הכותל המערבי בזמן הקרבת הפסח. לאחר שהכין כל צרכי הנסיעה, הפצירו בו בני ביתו ובני העיר בתחנונים שיחוס על עצמו ועליהם ולא יסתכן בנסיעה בלב ים. "באשר הוא כבר זקן שהגיע לגבורות, נעתר לבקשתם ובטל רצונו מפני רצונם" (הקדמה ל'אבן שלמה', תולדות רבנו מבן המחבר, עמ' לג).

בי"ב בסיון תש"ח (19.6.1948) נסתיימה סלילת "דרך בורמה" והדרך לירושלים נפתחה לתנועה סדירה של כלי רכב צבאיים ומשאיות אספקת מזון ואמצעי לחימה.

(ראו לעיל ד' בסיון)

י"ג סיון תר"פ (1920) – בעקבות הסכמת המושל הבריטי סֵר לואיס בולס לתת למופתי הערבי אפשרות לבצע תיקונים בכותל־המערבי ללא הסכמת הנציגות הדתית של העם היהודי, פנה הרב הראשי לירושלים הראי"ה קוק למושל במכתב הסברה, אודות יחס העם היהודי להר הבית ומהו הכותל המערבי עבורנו: "כל ישראל מאמינים באמונה שלמה, שמקום המקדש והר הבית כולו הוא המקום הקדוש הנצחי של ישראל, וגם אם יארכו ימים וזמנים, והמקום יהיה תחת יד זולתנו, סוף כל סוף יבוא לידינו… הכותל המערבי נשאר לנו לפליטה, לאות ולמופת על גאולתנו, ועל הבטחון של שובנו אל המעמד הקדוש שהיינו עליו בימים מקדם, בעת אשר אור ד' וקדושת הנבואה, ורוח הקודש האיר על עמנו, והננו מרגישים במקום הזה רגש קדוש ומרומם מאוד" (כותלנו, עמ' 219-223).

י"ד סיון תרצ"ד (28.5.34) – הרב הראשי קוק פנה במכתב עם הראשל"צ הרב יעקב מאיר אל מזכיר הממשלה, במחאה על הכניעה ללחץ הערבי ועל "הפרת החוק באופן הכי בולט" על־ידי בניה חדשה בגבול הכותל המערבי ופתיחת מעבר חדש אל רחבת הכותל ממגרש המשחקים של בית־ספר ערבי שבסמוך.

בי"ד בסיון תש"ב (30.5.1942), לאחר שביקרה בכותל המערבי, בהיותה בת שש־עשרה, כתבה מירה בן־ארי ביומנה: "צוררי ישראל ניסו להחריב את בית־המקדש לגמרי. נשאר קיר אחד, שריד שראה את העם היהודי בהתפזרו ובהתקבצותו מחדש. אבנים אלו, האם אינן דומות במקצת לגורל עמנו? את העם היהודי רדפו עמים וניסו להשמידו. תמיד שרדו עוד יהודים, בכל מקום. השרידים הללו מתקבצים עתה מכל תפוצות הגולה לבנות פה את ביתם הלאומי, את המדינה העברית".

מירה בן־ארי נולדה בברלין ב-1926, בת יחידה למשפחה ציונית. בגיל שבע (1933) עלתה עם משפחתה לארץ־ישראל. הייתה נערה ברוכת כישרון, כתבה מאמרים, שירים ויומנים, וכולם עסקו בנושא אחד: תקומת העם היהודי. מירה נפלה בגבורה במלחמת העצמאות בקיבוץ ניצנים שבנגב, בהיותה רק בת 22 שנה (עוד עליה באתר 'יזכור').

בי"ד בסיון (יש גורסים: י"ז) בתקופה החשמונאית, בימי ינאי המלך, כבשו בני חשמונאי את קסרי (מזוהה כמגדל שר = מגדל סטרטון), שהיתה מאז הכיבוש היווני ל"יתד רעה" שמציקה לערי ישראל שסביבה. וביום שכבשוה והושיבו יהודים בתוכה עשאוהו יום טוב. (ע"פ מגילת תענית ומפרשים).

ציון היום בטל עם חורבן בית שני.

על פי דִווּח העתון, הממשלה הבריטית נערכה למינוי ועדה מיוחדת שתדון בשאלת המקומות הקדושים. לשם כך בחר הישוב היהודי קבוצת מומחים שיכינו את החומר היהודי על הכותל המערבי ויגישו אותו לבאי־כח היהודים שישבו בועדה שתמנה הממשלה. חברי ועדת הכנת החומר היו: "הגאון מוהרא"י קוק, הרב פפו, הרב טוקצ'ינסקי, ה"ה בן־יהודה, ד"ר קלויזנר, ד"ר סלושץ, מר מיכלין, מר פרס, מר רפאלי ומר בן־צבי". (ע"פ דאר היום, ט"ו בסיון תר"פ, עמ' 3).

בט"ו-ט"ז בסיון בימי החשמונאים גלו יושבי בית שאן והבקעה. כיון שלא הוגלו בכיבושי הארץ על ידי יהושע בן־נון ודוד המלך, הם נשארו כ'יתד תקועה' בתוך ממלכת ישראל ועשו צרות רבות ליהודים. כאשר הגיע זמנם (משמים) לגְלוֹת ממקומם נכבש המקום בידי מלכות החשמונאים (יוחנן הורקנוס ניצח את עובדי האלילים שהתבצרו בבית שאן וגרמו רעה לישראל במשך שנים רבות), והגלו אותם, ועשאוהו יום־טוב מפני "ששמחה היא לפני המקום שמלכות הרשעה נעקרה מן העולם".

(ע"פ מגילת תענית)

ט"ו בסיון ב'קצ"ה – נפטר ונולד יהודה בנו הרביעי של יעקב אבינו, שהעמיד משבטו מלכות בישראל, ומזרעו עתיד לעמוד משיח בן דוד.

בט"ו בסיון התש"ח (22.6.1948) טבעה ספינת אלטלנה מול חופי תל אביב.

סרטון קצר מהטלויזיה הישראלית המתאר את האירוע והימים שקדמו לו (מאבק של צה"ל באצ"ל, או בן גוריון נגד בגין). ותעוד מוסרט ביומן חדשות זר (מארכיון יעקב גרוס).

ר' צבי הירש לערהן (נלב"ע כ"ב בתשרי תרי"ד-1854), בנקאי ונדבן דגול, עמד בראש 'ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם', ארגון ששם למטרה לאסוף כספים ולהקדישם ביעילות למטרת התיישבות יהודים בארץ ישראל. למרות שבעצמו לא ביקר מימיו בארץ ישראל, נרשמו לו זכויות רבות בחיזוק ההתיישבות בה, ובעיקר בקרב משפחות לומדי התורה בירושלים. כל חייו הביע תקווה כי התעסקותו בענייני ארץ ישראל תחשב לו כמילוי מצוות יישוב הארץ, כי סכנת הדרכים לארץ היא לגביו "דבר קשה לרך וענוג וחלוש דעת כמוני… וגם הישיבה בקודש קשה לרך לבב כמוני".

בשנת תקפ"ז (1827), אחר שהתבקש 'להזרים' יותר כספים לתושבי צפת, הסביר מדוע את הבכורה הוא נותן דוקא ללומדי התורה שבירושלים: "הן לא נעלם מאתנו מה־שכתוב בספר חסד־לאברהם (מעין שלישי, עין הארץ, נהר יג) דאוירא דעיר־הקודש צפת"ו יותר זך ונקי וכו', עם־כל־זה בעיר־הקודש ירושלים ת"ו ישבו אבותינו מעולם, ומעולם היו בה אנשי שם גדולי ישראל וקדושי עליון ושופכים שיח רנה ותפילה סמוך למקום המקדש, נגד כותל המערבי שלא זזה שכינה משם (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד), ומהיכי תיתי לבטל או לתת טעם לפגם [ב]ישיבת אחינו־בית־ישראל האשכנזים שמה" (אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם תקפ"ו-תקפ"ז, ירושלים תשכ"ה, אגרת מי"ז בסיון תקפ"ז, עמ' 219).

ר' לעהרן הוביל מאבק חסר פשרות מול התנועה הרפורמית שעלתה ופרחה בימיו בגרמניה, והיוותה איום רוחני על חיי היהדות, ואף גרמה, בתפיסתה המנוכרת ליישוב הארץ, לירידה משמעותית בהכנסות הארגון. בפעילותו הצליח למנוע את התפשטות התנועה הרפורמית להולנד, והחדיר בקרב הרבנים את תחושת החירום ואת הצורך בעמדה נחרצת ובלתי מתפשרת. הוא ריכז את מאבקו בזיוף הרפורמי תוך שיתוף פעולה מצד כל הרבנים באשכנז ובתמיכת רבה של ירושלים הראשון לציון והחכם באשי הרב חיים אברהם גאגין.

לפי חלק מהנוסחאות של מגילת תענית, אדע הדבר בי"ז לחודש. ראו לעיל בי"ד בסיון.

בי"ח בסיון תרצ"ו (8.6.36) הופעל לראשונה באזור ירושלים גוף מגן "הנודדת", בתשובה לפרעות הערבים (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). "הנודדת" שהוקמה על־ידי יצחק שדה סימלה את "היציאה מן החומות" של מערך ההגנה, דהיינו מעבר ה"הגנה" ללחימה יזומה וניידת מחוץ ליישובים.

בי"ט בסיון תשכ"ז (27.6.67), שלושה שבועות לאחר שחרור הר הבית והמקומות הקדושים בירושלים וסביבתה, נחקק בכנסת ישראל 'חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז- 1967'. בהתאם לחוק זה ומכוחו נקבעו בהמשך תקנות לגבי האסור והמותר ברחבת הכותל המערבי ובאזור הסמוך לה. החוק העביר את האחריות על עניני הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו, מהממשל הצבאי והרבנות הצבאית בראשות הרב שלמה גורן, אל משרד הדתות בראשות השר ד"ר ר' זרח ורהפטיג, תחת פיקוח והתייעצות עם הרבנות הראשית לישראל. במשך השנים עודכן החוק ונוספו לו תקנות (תשל"ב, תשמ"א). הממונים על הכותל המערבי מטעם משרד הדתות היו לאורך השנים: הרב משה עקיבא דרוק, הרב דב פרלא, מר משה זליקוביץ' ומר צבי הופמן. בתואר 'רב הכותל' שימשו הממונים הרב יוסף משה שכטר, הרב מאיר יהודה גץ, וכיום מכהן בקודש רב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ'.

הריהוט הראשון, לרבות המחיצה ותשמישי הקדושה, הובא לכותל המערבי מקבר דוד שבהר ציון. לאחר מכן המשיך משרד הדתות לפתח את המקום בשתוף עם המרכז הארצי למקומות קדושים.

{תצלום מסמך מקורי וחתום מספר החוקים}

ליל הגשרים ("מבצע מרכולת"). בפעולה מתואמת של הפלמ"ח במסגרת המרי העברי, בליל י"ט בסיון תש"ו (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946) הותקפו בו זמנית 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. תשעה מהגשרים פוצצו כליל, אחד ניזוק קשות ואחד לא פוצץ. הצלחת הפעולה גרמה לניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים.

לקראת הגעת ועדת החקירה הבינלאומית לארץ כדי להכריע בשאלת הכותל, נערך היישוב היהודי להופעה מאוחדת של בפני הועדה. בנוסף ל'ועדה כללית' שהורכבה מנציגי מרבית המוסדות היהודיים בארץ ובעולם, הוחלט להקים גם 'ועדת רבנים' שתהיה הסמכות הדתית העליונה בכל השאלות הקשורות בכותל המערבי.

לחברי 'הועדה הכללית' נבחרו: הסופר פרופ' דוד ילין, הגיאוגרף הרב פרופ' שמואל קליין, מזכיר הועד־הלאומי יצחק בן־צבי, ההיסטוריון בן־ציון דינבורג (דינור), מזכיר הרבנות־הראשית הרב שמואל אהרון וובר, איש העדה־החרדית הרב רפאל קצנלנבויגן ועו"ד ד"ר מרדכי עליאש. לחברי 'ועדת הרבנים' בחרה מועצת הרבנות ב-כ' בסיון תר"צ את הרבנים הראשיים לארץ־ישראל הרב קוק והרב יעקב מאיר, ואת רבה של 'העדה החרדית' הרב זוננפלד.

בנאום שנשא על הר הצופים, ב-כ' בסיון תשכ"ז (28 ביוני 1967), התייחס הרמטכ"ל יצחק רבין לנצחון ואיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים:

"העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו לשמוע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה .

הנוער הצברי, קל וחומר חיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים.

אולם, מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה,

והנגיעה שנגעו הלוחמים הישר לתוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית,

הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים שכבשו את הכותל – עמדו נשענים עליו ובכו,

וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים".

בכ' בסיון תשי"ב (13 ביוני 1952) החליט ראש־הממשלה דוד בן־גוריון להוציא לפועל את תוכניתו הגרעינית, והקים וועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן.

בן־גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של מדינת ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו.

כ' בסיון נקבע בכמה קהילות ליום צום לזכור את מסעי הצלב וגזירות ת"ח-ת"ט, בהם נרצחו קהילות שלמות בישראל.

בכ"ב בסיון בשנה השניה לצאת בני־ישראל ממצרים (ב'תמ"ט לבריאת העולם), נצטרעה מרים והורחקה מהמחנה לשבוע ימים, לאחר שיצא מפיה לשון הרע על משה רבינו.

בכ"ג בסיון בימי ירבעם בן נבט בטלו הביכורים מלעלות לירושלים. ומפני צרות אלו שארעו לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

מטרתו העיקרית של ירבעם באיסור העלאת הביכורים לירושלים היתה למנוע את הקשר החי שהיה בין עשרת השבטים לעיר הקודש ולמלך יהודה היושב בה.

בכ"ג בסיון תשכ"ח (19.6.1968) נתקבלה על־ידי הקונגרס הציוני הכ"ז "תוכנית ירושלים", המעמידה בראש מטרותיה את אחדות ישראל ומרכזיות המדינה. מטרות הציונות שקבעה התכנית הן:

– אחדותו של העם היהודי ומרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם.

– כינוסו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית ארץ-ישראל על-ידי עלייה מכל הארצות.

– ביצורה של מדינת ישראל, המושתתת על חזון הנביאים של צדק ושלום.

– שמירה על ייחודו של העם על-ידי קידום חינוך יהודי ועברי, וטיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים.

– הגנה על זכויות היהודים בכל מקומות מושבם.

הועדה המיוחדת מטעם חבר־הלאומים שהתמנתה על ידי ממשלת בריטניה, כדי ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי", הגיעה לארץ ב-כ"ג בסיון תר"צ. תוך ארבעה ימים החלה הועדה את פעילותה.

בכ"ג בסיון תרצ"א (8.6.31), בדיוק שנה מיום הגעתה לארץ של ועדת החקירה מטעם חבר הלאומים על הכותל ומאורעות תרפ"ט, פורסם הדין־וחשבון שלה על ידי הממשלה הבריטית, ובעקבותיו פורסם 'דבר המלך במועצתו על הכותל'.

'דבר המלך', בהסתמכו על דו"ח ועדת החקירה, קבע כי הבעלים הבלעדיים על הכותל ורחבתו הם המוסלמים, וכי ליהודים יש גישה חופשית למקום בכל עת, כדי להתפלל, אך לא לתקוע בשופר, לא להביא ריהוט ותשמישי קדושה, ולהימנע מקריאה בתורה מלבד במועדי ישראל, ועוד הגבלות. למוסלמים נאסר לערוך טקס 'זיכר' ברחבת הכותל.

הדו"ח ודבר המלך הקנו לרבנות הראשית סמכות בלעדית לטפל בעניני הכותל הפנים־יהודיים ולייצגם בפני הממשלה, וכפי שנקבע בסעיף האחרון כי "הרבנים הראשיים בירושלים יידרשו למנות פקיד אחד או פקידים אחדים אשר יכהנו כבאי־כוחם המוסמכים לקבל ההוראות… על ידי ממשלת ארץ־ישראל בנוגע לכותל המערבי והרחבה אשר על ידו".

(כותלנו, עמ' 191-192)

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי… וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם… וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם… וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (מגילת אסתר ח, ט-טז).

[להשתלשלות האירועים בפרשת רצח ארלוזורוב בהרחבה ראו כ' באדר]

בכ"ה בסיון תרצ"ד (1934), זוכה צבי רוזנבלט מאשמת רצח יו"ר ההנהלה הציונית חיים ארלוזורוב, אך חברו אברהם סטבסקי נידון למיתה. הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק ידע ממקור נאמן שכל הנאשמים חפים מפשע, ולכן יצא מגדרו ונאבק במסירות נפש עד לזיכויים המוחלט.

בכ"ה בסיון, סמוך לחורבן בית שני, נהרגו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים. ומפני צרות אלו שארעו לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

כ"ה בסיון ג'תתכ"ז – אספסינוס שלח את טרַיָנוס, ראש הלגיון העשירי, עם צבא רב לכבוש את העיר היהודית יפה שבגליל, בקרבת יודפת, לאחר שאנשיה החלו למרוד ברומאים. ליפה היתה חומה כפולה, והרומאים הצליחו לכלוא וללחוץ את החיילים היהודים בין שתי החומות, "ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם (התאבדו), ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בם עוד רוח להלחם". בתום קרב שארך כשש שעות – נהרגו 12,000 אנשי חיל היהודים, 3000 מיושבי העיר הנשים והזקנים והנערים, ו-2130 נפלו בשבי, בעיקר ילדים על מנת למכרם לעבדים. (מלחמות היהודים ג, ז, לא)

בכ"ה בסיון הוסרו עוררים שעמדו לישראל ("איתניטלו דימנסאי מיהודה וירושלים"). ישמעלים, מצרים וכנענים, באו לחכמי ישראל בטענה קשה, שארץ ישראל איננה שייכת ליהודים ושעמ"י חייב להם סכומי עתק. חיפשו חכמים ומצאו את גביהא בן פסיסא, יהודי חכם וצדיק, שהסכים להשיבם בדברים, ואכן דחה את כל הטענות על ידי הוכחות מוחצות מהתורה. אמר להם המלך אלכסנדרוס [מוקדון] שאם לא ידעו לתת תשובה להוכחות הם יהיו לבן פסיסא לעבדים. ביקשו הארכת זמן שלושה ימים כדי למצוא תשובה, ומשלא מצאו הלכו וברחו להם, והשאירו כל בתיהם ושדותיהם וכרמיהם מלאים כל טוב.

אותה שנה היתה 'שנת שמיטה', וקבעו את יום הנצחון ליום טוב, שאסור בהספד ובתענית. (ע"פ מגילת תענית ומפרשים).

עם חורבן המקדש בטל ציון היום בלוח השנה.

ליל שבת כ"ז סיון תרפ"ט (1929) – התחדשו ההַפְרָעות לתפילה על יד הכותל־המערבי, לאחר כחודש של רגיעה יחסית, ושוטרים בריטים וממלא־מקום הנציב בעצמו דרשו להפסיק את הרעש. הפרובוקציה החדשה ליד הכותל היתה עריכת 'זִיכְּר' – טקס מוסלמי־דתי המלווה בצווחות וריקודים רועשים לקול תופים ומצלתיים – דוקא בשעה שהיהודים עומדים לתפילה. מכאן והלאה חלה התדרדרות נוספת במצב עד שפרצו פרעות תרפ"ט ('מאורעות הכותל') לאחר כחודשיים.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 59 והלאה)

בכ"ז בסיון תר"צ (23.6.30) נפתחה הישיבה הראשונה של ועדת 'חבר הלאומים', שהתמנתה כדי ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי". היושב־ראש לופגרין פתח והודיע כי "מאתנו מחכים הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים שננהל חקירה ניטראלית… בשאלות הכרוכות במה שנקרא 'הכותל־המערבי', ולהוציא בסוף פסק דין המיוסד אך ורק על הבנתנו ישרת הלב, בחוק ובצדק". הועדה קיימה ישיבות פעמיים בשבוע, שמעה 51 עדים, מהם 21 יהודים, 29 מוסלמים ובריטי אחד.

בראש צוות ההגנה של הצד היהודי עמדו הפרופ' דוד ילין, עו"ד הרבנות־הראשית הד"ר מרדכי עליאש ואיש אגודת ישראל ר' משה בלוי. ד"ר כורש אדלר, כותבו הראשי של 'התזכיר על הכותל' שהוגש לועדה מטעם הרבנות, הסוכנות היהודית ואגוד"י, לא הגיע מחמת מחלתו. בהכנת הטיעון היהודי ובהכוונתו לקחו חלק גם הרבנים הראשיים הרב קוק והרב יעקב מאיר, ורב 'העדה החרדית' הרב זוננפלד. נשיא 'המזרחי' הרב מאיר בר־אילן נבחר מטעם ההנהלה הציונית לרכז ולתאם בין הגורמים השונים בגיבוש עמדת היהדות בענין הכותל.

(כותלנו, עמ' 166-167)

בכ"ז בסיון נשרף למוות על קדוש ה' רבי חנינא בן תרדיון, וספר תורה עמו. ומפני צרה זו שארעה לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

בכ"ח בסיון תש"ז (16.6.47) הגיעה לארץ־ישראל 'ועדת אונסקו"פ', כינוי לועדת חקירה בינלאומית מיוחדת של האו"ם, שמונתה על ידי העצרת הכללית של האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל ולייעץ לאנגליה כיצד לממשש את המנדט הבריטי על הארץ. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם מגוון נציגי היישוב היהודי. ולטר איתן ריכז את הקשר היהודי עם הוועדה, ומשה שרת ייצג את הסוכנות היהודית. המלצת רוב חברי הועדה הייתה לחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות – ערבית ויהודית, כשירושלים תשאר שטח נייטרלי בחסות האו"ם.

ההמלצות ל'תכנית חלוקה' התקבלו לבסוף במעט הבדלים כהחלטה רשמית של העצרת הכללית של האו"ם, ביום הידוע בישראל כ"יום כ"ט בנובמבר".

בעדות־נאום של הרב הראשי הרצוג בפני הועדה, אשר נמשך כשעתיים ועורר הדים רבים, אמר הרב:

"בכל מקום שיהודי מתפלל, הוא מכוון פניו כלפי ירושלים. בסידור התפילה שלנו, בתפילות ובברכות, תופסים מקום מרכזי ציון וירושלים, והתפילה לקבוץ גלויות ולבניין ירושלים… מתוארת ציון כאם המצפה לבניה הפזורים, וכאלמנה הממאנת להתנחם. 'לשנה הבאה בירושלים' מסיים את הטקס החגיגי… בהיות ארץ־ישראל תחת כיבוש ביזנט, הערבים, נושאי הצלב, המונגולים, הממלוכים או התורכים – לא היתה אף פעם אפשרות לשיבת ציון המונית… עליכם להכריע אם היסטוריה גדולה ונהדרת זו של עם מיוחד במינו תאבד בהררי אפר, בקברים ההמוניים העצומים של ששה מליונים… אני תפילה שמסקנותיכם יסייעו להביא לידי פתרון סופי את אחת הבעיות הכאובות ביותר של עמנו".

עמידתו האיתנה של הרב הראשי באותם ימים קשים עודדה את הרוחות וחיזקה את הלבבות (ש. מייזליש, רבנות בסערת הימים, עמ' 95).

בכ"ח בסיון תר"צ, בין הישיבות הראשונה והשניה של ועדת הכותל מטעם חבר הלאומים, נפגשה הועדה עם הרב הראשי קוק בבית־הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', ועם הראשל"צ הרב יעקב מאיר בבית־הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' שבעיר העתיקה.

הסיבה שלא זומנו הרבנים להעיד בפני הועדה, רמוזה במכתב מתאם הפעולות של הצד היהודי, הרב מאיר בר-אילן, אל הגרח"ע גרודז'נסקי, מראשי אגודת ישראל באירופה: "לא חפצנו להביא את מי שהוא מהרבנים האלה בפני הוועדה כולה באופן רשמי, משום זילותא דבי־דינא, שעורכי־הדין מהצד השני היו פונים בשאלות משאלות שונות, מה שלא היה נחשב לכבוד". נראה שנעשתה כאן 'הפקת לקחים' מהתנהלות ועדת שאו ומהשאלות המטרידות והמזלזלות ששאל העו"ד הערבי את הרב קוק ואחרים.

(כותלנו, עמ' 167-168)

ר' שמואל גרונום, עוזרו של רבי משה בן רמ"מ מוויטבסק, הגיע לראשונה לכותל המערבי בערב ראש־חודש תמוז תקמ"ט (1789), כאשר ליווה את רבו במסעו לארץ הקודש. לאחר ג' ימים הגיע שוב למקום יחד עם רבו. על תחושותיהם ותפילותיהם המיוחדות רשם במכתב לבני משפחתו בחו"ל: "קודם מנחה הלכתי בעצמי אל כותל מערבי, אבל לא יכלתי לדבר שם אפילו דיבור אחד ממש, שנפלאתי על המראה מהבנין והאבנים הגדולים כעת בחורבנו, ולא נתעכבתי שם וחזרתי לביתי אצל מורנו הרב משה, כי הוכרחתי להיות עמו בכדי לשרת אותו לפי כבודו… וביום ה' הלכנו אני ורבי משה ועוד אשכנזי אחד חסיד ומפורסם צדיק אמיתי, מורנו ורבנו הרב אשר הענזול מפינשווע, רק אנחנו שלשה, כי לא רצינו שילכו עימנו אנשים אחרים, וישבנו שם [בכותל המערבי] קרוב לב' שעות, השי"ת יודע וַעד שכל מה שהיה ביכלתנו ובזכרינו וכחנו להזכירם… העלינו זכרונם לטובה ועשינו להם מי שברך… בעדם ובעד בני ביתם בכלל ובפרט מה שהיה באפשר לפרש מכל עניניהם הכל כאשר לכול. וישבנו שם בנחת גדול ואין מוצא פה ומצפצף, ולא יכולנו לישב שם עוד [מפני] שנתייגענו מאוד, וחזרנו לביתנו לשלום…

ובכל מקום אשר התפללתי בפירוש ממש: 'ריבונו של עולם תן לזה בנים ולזה פרנסה', ושאר דברים מה שהיה לי לבקש בזכות המקדש ומקומות המקודשים, ובפרט אצל כותל המערבי אשר ממש לא זזה השכינה משם". (ע"פ א' יערי, אגרות חסידים מארץ ישראל, נא, עמ' 199-201)

בכ"ט בסיון תר"צ התקיימה הישיבה השניה של ועדת־הכותל מטעם חבר הלאומים. עורכי הדין מהצד הערבי לא הסכימו להיות המדברים הראשונים, ולכן פתחו היהודים בהצגת טענותיהם. עו"ד הרבנות הראשית ד"ר עליאש, הרצה בפני הועדה הרצאה מרשימה בת שלוש שעות, מלווה בעדויות ובמסמכים.

בנאומו ניסה עליאש בהיסוס מה, להעלות את נושא הבעלות על הכותל, והסביר, שמלבד חופש הגישה לתפילה בכותל המגיע ליהודים, ברצונו להתייחס גם לענין הבעלות. סיכום דבריו היה כי אין הוא מודה בבעלות הערבים על הכותל, אך גם איננו טוען נגדה, אלא דורש שיביאו מסמכים להוכיח את בעלותם. בישיבה שלמחרת הוסיף אליעש הבהרה לדבריו: "לא באנו לברר כאן את סכסוך הבעלות, שהלא הכותל הוא מקום קדוש ומושג של קנין אינו חל עליו… אולם אין ספק שעל הועדה לברר בידי מי ימצא הנכס הזה לעתיד".

(כותלנו, עמ' 168-169)

בכ"ט בסיון שנת ב'ת"נ, בזמן ביכורי הענבים, שלח משה רבנו מרגלים ממחנה ישראל שבמדבר אל ארץ ישראל וציווה אותם "לתור את הארץ" ולהביא עימם מפרי הארץ.

ב-ל' סיון היו המרגלים בדרכם לארץ־ישראל אך כבר אז החליטו להוציא דבת הארץ כדי להרפות את ידי העם (תענית כט, א).

בל' בסיון תקצ"ט (1839), בקרו הזוג משה ויהודית מונטיפיורי בירושלים, חרף סכנת המגפה שהשתוללה בעיר באותם ימים. היה זה גם יום הנישואין ה-כ"ז של בני הזוג, ובמשך כל היום רדפו לעשות צדקה וחסד עם שרידי היהודים המתגוררים בעיר, עניים ודווים, עד שאזל כל הכסף מכיסם. ביומנה תארה יהודית את הרושם העז שהשאיר בה הביקור בשריד המקדש בו ביום:

"בקרנו את הכותל המערבי, והוא משרידי בנין שלם, אשר השאיר לנו ד' שריד כמעט, למזכרת אהבתו אלינו, עם סגולה, ואף העת האכזריה המבלה הכל – לא שלטה בו. ואף ידיהם של מחריבי ארצנו – לא חלו בו. האבנים הן גדולות מאוד והן צמודות זו לזו, זו על גבי זו, בכח ובחוזק. הוא, הכותל, שומר ישראל. אמרתי עם לבי: האם אין הוא אות לישראל, כי עוד לא אפסה תקוותו? עֵד הוא התל הזה, כי בוא יבוא היום ולא יאחר עוד, אשר כל העמים ילכו בשם ה', ונהרו אל הר ציון ויענו כולם בפה אחד בשפה ברורה: 'הללויה! זמרו לאלוקי ישראל!'. וכבר נודעו לעמנו דברי חז"ל (זוהר שמות ה, ב): "מעולם לא זזה שכינה וכו', שנאמר: הנה זה עומד אחר כותלנו".

*יש לציין שגם בבקורם הראשון בירושלים בשנת תקפ"ז, ראשית מצעדם בבואם ירושלימה היה ביקור בכותל המערבי.

(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 57; 78-79)

"השבת השחורה" – כינוי שניתן ליום השבת פרשת קורח שחל בסוף חודש סיון תש"ו (29 ביוני 1946), בו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמהלכן נלקחו למאסר רבים ממנהיגי היישוב והתנועה הציונית, לאחר שהוטל עוצר על מושבים וערים מרכזיות (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) ונערכו חיפושים מבית לבית.

[לקריאה נוספת באתר "דעת"]

בל' בסיון תקע"ב (1812) נכנסו תחת החופה יהודית לבית משפחת כהן עם בחיר ליבה משה מונטיפיורי. נישואי האשכנזיה מלונדון עם 'הספרדי הטהור' מאיטליה היו חזון בלתי מצוי והיוו חידוש גדול בחברה היהודית בימים ההם. מונטיפיורי ידע להוקיר מאוד את רעייתו וככל שבני הזוג המופלא הוסיפו לראות חיים יחדיו (אף שלא זכו ללדת), כן נקשרו זה לזו וזו לזה באהבה ובכבוד אין קץ. ביום הנישואים ה-ל"ב רשם מונטיפיורי מילים לבביות ביומנו האישי, מהן ניתן לקבל מושג על יחסי האהבה וההוקרה ששררו בין בני הזוג:

"היום חלפו ל"ב שנים למן היום אשר זכני אל שדי, אלוקי ישראל, בטובו הגדול, לתת לי את יהודית היקרה לאשה. ואני חייב להודות לה' על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אשרי בחיים. למן היום הראשון לזווגנו ועד היום הזה מצאתי תמיד סיבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר ויותר. כל שנה חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה. כמוה לא היתה עוד בעולם אשה טובה ונעימה, אשר מעיניה וכל מעשיה מכוונים רק לתכלית אחת: לעשות את אישהּ טוב ומאושר. ירים ה' את ברכתו עליה, ברכת חיים ושלום וכל טוב. אמן".

(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 53-56)

סביב ראש־חודש תמוז שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ) נשלמו הסוללות החדשות שנשפכו על חומות הבירה (מצודת אנטוניה).

(מלחמות ו, א, א).

יוחנן מגוש־חלב ניסה להרוס את הסוללות שהוקמו על מצודת אנטוניה, מצפון להר הבית – ונכשל. אז ציווה טיטוס לנגח את חומת המצודה בכרים. (שם ו, א, ג)

א' בתמוז ב'ש"ט/ ב'קצ"ט לבריאת העולם (ע"פ 'רבנו בחיי' שמות א, ו; ועוד) – נולד ונפטר יוסף הצדיק, בנו האחד עשר של יעקב אבינו, ובנה הבכור של רחל אמנו, "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד).

יש אומרים שלידתו היתה בכ"ז בתמוז ("דובר שלום", בסדור "אוצר התפלות" דף תנד).

פטירת יוסף מתוארת בסוף חומש בראשית (נ, כו): "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". אמנם כשיצאו ישראל ממצרים העלו את עצמותיו עימם לארץ־ישראל וקברוהו בשכם.

ר"ח תמוז שנת 3827 לבריאת עולם נפלה העיר המבוצרת יודפת, אחד המעוזים החזקים של יהודי הגליל במלחמה נגד הרומאים. "ומספר השבויים היה אלף ומאתיים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף". לאחר אירוע זה הוחשו החורבן והיציאה לגלות.

(מלחמות ג, ז, לד-לו)

בספר 'שיבולי הלקט', שכתב במאה הי"ג למנינם רבי צדקיה בן אברהם הרופא, מובא (סדר תענית סימן רסג): "על מה שאירע בימינו, על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה – כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן, וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו: ביום ו' "זאת חוקת התורה" היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה".

המהר"ם מרוטנבורג, תלמיד רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", ונהגו לאומרה בתשעה באב בבוקר.

(ראו עוד להלן – ט' בתמוז).

חסידים ואנשי מעשה מתענים ביום ששי זה בכל שנה, ובדור האחרון נוספו לזכרון הספרים שנשרפו גם הספרים שנשרפו בשואה ("כמעיין המתגבר", הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל).

מיום ב' בתמוז עד י"ג בתמוז תש"ח (9-18.7.1948), בתום ההפוגה הראשונה של מלחמת הקוממיות לעצמאות ישראל, החלו קרבות עזים: צה"ל פתח במתקפות בחזית המרכז ובחזית הצפון, במקביל פתח הצבא המצרי במתקפה בחזית הדרום. לבסוף הופסקו הקרבות על־פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם.

ג' תמוז ב'תפ"ט (ויש אומרים: ב'ת"צ) – יהושע בן נון ניצח את חמשת המלכים במקדה, ועל כך נאמר בספר יהושע (י, ט-יג): "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד", עד שנקם ה' באויביו (ע"פ פרקי דרבי אליעזר).

בליל שבת ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948) החל ביצוע "מבצע דני" (על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה), שהיה המבצע הגדול והחשוב ביותר בחזית המרכז בקרבות 'עשרת הימים', במהלך מלחמת העצמאות.

מטרות המבצע היו:

-הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון הירדני שחנו באזור לוד-רמלה, ע"י השמדת האויב בגזרה זו.

-הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת (מלבד 'דרך בורמה') בעזרת כיבוש כפרים אויב בגזרה ממזרח ללטרון, ופתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון.

-מניעת לחץ של הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז, מרמלה ועד ירושלים.

-נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.

-השגת יתרון אסטרטגי ע"י נטילת היזמה מידי האויב בגזרה זו, פגיעה בו וביטול יתרונו הטופוגרפי.

בליל ג' בתמוז תש"ח כבר נכבשה על ידינו עינאבה, עם פתיחת שלב א' של "מבצע דני".

ליל ג' בתמוז תש"ח תקפו כוחותינו את ח'רבת אל חממה שבמורד הר הרצל וכבשו את המשלט.

ביום ג' בתמוז תש"ח כבשו כוחותינו את ג'ימזו ודניאל במסגרת מבצע דני שלב א', ובו בערב הגיע מפקד המבצע לג'ימזו ומשם יצא בשיירה לבן שמן. בלילה נכבשה ח'רבת מזמיל, לאחר שבלילה הקודם נכשלה ההתקפה עליה.