התורה מתארת כי בהגיע עם ישראל אל ‘מדבר צין’, רבו בני ישראל עם משה ואהרון בעקבות כך שלא היה להם מים לשתות. בצר להם, פנו משה ואהרון לא-לוקים, והוא הורה להם לכנס את כל העדה, ולדבר אל הסלע שיוציא מים. וכך מספרת התורה:
ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם: ‘שמעו נא המורים! המין הסלע הזה נוציא לכם מים?! וירם משה את ידו, ויך את הסלע במטהו פעמיים, ויצאו מים רבים…
(במדבר כ, י-יא)
משה ואהרון מכנסים את העדה אל הסלע. שם מוכיח אותם משה על חוסר אמונתם בה’ ומבצע לעיניהם את הבלתי-ייאמן: הוא מכה במקלו שתי מכות על הסלע, ומיד נובעים מתוכו מים רבים.
תיכף ומיד פונה א-לוקים למשה ולאהרון במילים הבאות:
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.
(שם שם, יב)
משה ואהרון, המנהיגים הבלתי-נלאים, אשר הנהיגו את בני ישראל מאז היותם עבדים במצרים; שליחיו של א-לוקים לבצע מופתים מופלאים ולהוציאם לחירות מארץ מצרים; אותם מנהיגים שהובילו את בני ישראל במשך ארבעים שנה במדבר תוך התמסרות בלתי נדלית – אינם זוכים בסופו של דבר להוביל את העם אל היעד הנכסף, אל ארץ ישראל.
מה היה חטאם של משה ואהרון, אשר הוביל לעונש כבד זה? על כך נאמרו פרשנויות רבות.
מן המסקרנות שבהן, היא פרשנותו של רבי אברהם אבן-עזרא (ספרד, המאה ה-12), מפרשני המקרא הדגולים, לצד היותו משורר, פילוסוף ומדען. לפי אבן עזרא, חטאם של משה ואהרון נעוץ היה בכך שהם נסחפו אחר הרגשות שנבעו מן הריב עם בני ישראל – כעס ותרעומת. אבן עזרא מבאר, כי האותות והמופתים שהיו מוצגים על ידי הנביאים, היו נעשים מתוך דבקות והתאחדות עם יוצר הכול. התאחדות זו מאפשרת את שינוי הטבע, אשר במהותו גם הוא חלק מן האחדות הא-לוקית. הכעס והתרעומת שהייתה בליבו של משה על העם גרמה לו להסחת דעת מן האחדות הא-לוקית השורה בכל, ובעקבות כך התרחשו שני דברים: תחילה, שגה משה – גדול הנביאים – ועבר על ציוויו של האל, והיכה את הסלע במקום לדבר אליו; בנוסף, הסחת דעת זו גרמה לכך שהמופת לא התגשם מיד, שכן לא יצאו מים מן הסלע רק עד לאחר שמשה נאלץ להכותו בשנית. ברגע ההוא, שבין הכאת הסלע הראשונה לשנייה, התחלל שמו של א-לוקים, שכביכול לא היה בידו לשנות את הטבע.
דברים דומים בקיצור מילים אנו מוצאים אצל חכמי המדרש:
משה רבנו, לפי שהיה בכלל כעס – בא לכלל טעות.
(ספרי, במדבר לא, כא)
אין ספק שחומרתו של עונש זה על משה ואהרון, שנענשו שלא יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת, הייתה לפי מידתם ובהתאם להיותם מנהיגי העם ואנשים נעלים כאחד. ממנהיג, ובייחוד ממנהיג רוחני, נדרשת התנהגות נעלה יותר דווקא בעתות מורכבות. אולם למרות האמור, ממעשה זה ומן הפרשנות שלצידו, יש לנו ללמוד על אופיו של הכעס וההיסחפות הרגשית, ועל יכולת השפעתם ותוצאותיהם ההרסניות. כמעט כל אדם יכול למצוא בחייו הפרטיים רגעים שבהם כעס והיסחפות רגשית מובילים אותו לאובדן הרמוניה עם עצמו ועם סביבתו, ולהתנהלות בלתי נשלטת שמובילה כמעט תמיד לתוצאות בלתי רצויות. מן התגובה הא-לוקית למאורע ‘מי מריבה’ ניתן ללמוד כי בכוחנו להתעלות גם בעתות אלו, ולשמור על האיזון הרגשי וההרמוניה עם סביבתנו בכל מצב.
.jpg "השראה א-לוקית לעומת היסחפות רגשית")
