להיות בצמיחה תמיד

ט"ו בשבט תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בימים אלו, בעיצומם של ימי החורף הארוכים והאפרוריים, צומח ועולה בלוח השנה חג נחמד ומלבב – ראש השנה לאילנות, שחל בתאריך ט"ו בשבט.

זהו היום בו על פי דברי חז"ל, מתחוללת תפנית שקטה בטבע: האילנות מתחילים להתחדש, השרף עולה בגזעיהם, ניצני פריחה ראשונים מבצבצים, ורוח של רעננות והתחדשות ממלאת את האוויר. אף שהעין עדיין אינה רואה שינוי גדול, מתחת לפני השטח כבר מתחילה תנועה של חיים.

בימי ראשיתה של מדינת ישראל ואף קודם לכן היה מנהג מרגש: עם לידת ילד, הייתה קרן קיימת לישראל שולחת להוריו מכתב ובו הודעה על הזכות לנטוע עץ על שמו, נטיעת עץ בארץ ישראל כסמל לצמיחה, לשורשיות, לתקווה ולהמשכיות. אין זו מחווה אקולוגית בלבד, אלא ביטוי לקשר עמוק בין האדם לבין העץ.

כל זה נובע מהקשר בין העץ לאדם, ובין העץ לתורה, קשר שמתבסס על הפסוקים המפורסמים:

"כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה"
(דברים כ, יט)

"עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ"
(משלי ג, יח)

ספרי המחשבה מבארים פסוק זה באופן מעמיק: האדם נמשל לעץ – אך לעץ הפוך. כשם שהעץ יונק את חייו מן האדמה דרך שורשיו, השואבים מים ומזינים את כל חלקיו, כך האדם יונק את חיותו הרוחנית מן השמים.

הנשמה, המרחפת מעל מוחו של האדם, משפיעה חיים רוחניים דרך נקבוביות הראש – שהם השורשים, על כל איבריו – שהם הענפים, ומעניקה לו כוח ללמוד תורה ולקיים מצוות – שהם הפירות. משום כך אמרו חכמים, שמט״ו בשבט ואילך מתחדשת חיות מיוחדת במחשבה, ויש לאדם יכולת עמוקה יותר להתחדשות בלימוד התורה.

גם הצלחתו של אדם בחינוך ילדיו נמשלת לפירות האילן. חכמינו ראו בצאצאיו של אדם את המשך צמיחתו בעולם.

בגמרא (תענית ה, ב) מובא מעשה מופלא: כאשר ביקש רב נחמן מרב יצחק שיברכו, השיב לו במשל על אדם תועה במדבר שמצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נעים ומים זורמים תחתיו. לאחר שנהנה מכל אלה, ביקש לברך את האילן – אך כל הברכות כבר התקיימו בו. לכן בירכו שנטיעותיו העתידיות יהיו כמותו. כך גם ברכתו של אדם שלם באמת היא, שצאצאיו ילכו בדרכו וימשיכו את מעלותיו.

עם זאת, לשון הפסוק מעוררת שאלה עמוקה, כפי שהעיר ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל. התורה אינה אומרת "האדם עץ היער" או "עץ הפרדס", אלא דווקא "עץ השדה". והלא בשדה גדלים בדרך כלל צמחים נמוכים – ירקות ופרחים – ולא עצים נישאים. מדוע בחרה התורה בדימוי זה?

התשובה לכך מפליאה: להיות עץ בתוך יער או פרדס – אין בכך חידוש גדול. כולם סביבך עצים, אך להיות עץ בשדה, לצמוח ולגדול במקום שכולם נמוכים, בו מסתפקים במועט ובבינוניות, זו המעלה האמיתית, וזה מה שמבקשים מהאדם ומציעים לו – תצמח, תגדל, תפרח, ותוכיח לכולם, שלא משנה אם נקודת ההתחלה היתה נמוכה מאוד, יש לך היכולת לינוק מהמים האינסופיים היורדים ממרום, ולהפוך לאילן הנותן פירות מתוקים ומשקה את סביבתו במים צלולים.

דוקא במקום שכולם לא מתפקדים כמו אנשים, כל אחד עסוק בעצמו, ואין מי שיקח אחריות, תהיה איש, תיקח אחריות, ותראה לכולם שגם מתוך השדה יכול לצמוח עץ.

רעיון זה משתלב בדברי חז״ל: "במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש" (אבות ג, ה). במקום של אדישות, של חוסר אחריות ושל עיסוק עצמי, נדרש האדם לקום ולהיות איש, ליטול אחריות ולהיות אותו עץ בודד הצומח מתוך השדה.

אנו עדים לא אחת למצבים מורכבים שבהם רבים עומדים מן הצד, עסוקים בענייניהם, ואינם נחלצים לפעול. אך צמיחה אמיתית אינה נולדת מאדישות. האדם שקם, שמתעשת ולוקח על עצמו את תפקיד "איש השעה", הוא זה שבסופו של דבר צומח באמת – ומעמיד אחריו דורות של פירות מתוקים, שגדלו על אילן שמעולם לא הפסיק לצמוח ולהפריח.

ט"ו בשבט שמח ופורח