פסוק מפורסם זוכה ביום זה להפוך לכותרת ראשית: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). פסוק זה שבמקורו מבטא את ההבדלה שבין האדם ובין העץ, נדרש בחיבה רבה על ידי פרשנים, הוגים ומקובלים ככזה הבא לבטא דווקא את הקשר בין האדם והעץ. דורות רבים יצרו מעין "מחאה" חיננית כנגד הגישה המבדילה. כן, האדם – עץ השדה!
מה מייחד את העץ משאר מיני הצומח? הגובה, הזקיפות. הירקות גדלים בצמוד לאדמה, השיחים גדלים מעט גבוה יותר, אך העץ – צומח אל על, מיתמר לגובה, שואף מעלה. כך גם האדם הנמשל לעץ. מטבעו שואף הוא לעלות ולהתעלות, להתקדם, להתפתח.
האדם מתייחד מבעלי החיים בהליכתו הזקופה. דבר זה איננו חיצוני בלבד. הוא מסמל את המעבר מהבטה כלפי מטה אל הבטה כלפי מעלה, מחיים המרוכזים בחומריות אל חיים שיש בהם רוח, שאיפה אל על, הבטה אל השמים.
הגובה והזקיפות מבטאים את השאיפה להתעלות ולהתפתח, כפי שהם מבטאים את המשיכה הרוחנית הטבועה באדם, בכל אדם באשר הוא. האדם רואה את ה'למעלה' של המציאות, את הערכים ולא רק את האינטרסים. המבט כלפי מעלה מביא את האדם אל התפילה, אל האמונה שיש מי שמנהל את מה שקורה כאן, וה'מישהו' הזה – אכפת לו מהאמת, מהצדק.
כאשר חז"ל מתארים במדרש את אברהם אבינו, הילד החוקר שחי במסופוטמיה לפני כ-4000 שנה, הם מספרים על ילד שנהג להביט אל השמים בלילות בהירים ולתהות מניין בא כל זה. כאשר הנביא ישעיהו מדבר אל עם ישראל הוא קורא להם: "שאו מרום עיניכם וראו: מי ברא אלה?" (ישעיהו מ, כו).
האדם והעץ מביטים אל השמים, מתקדמים ומתפללים. ט"ו בשבט מזכיר לנו את התכונות הנעלות של האדם ומזמין אותנו לממש תכונות אלו ולחיות חיי איכות רוחניים ונעלים.
