שמחה זו המקיפה את כל שדרות החברה, זקנים וצעירים, עשירים ועניים, תלמידי חכמים ואנשים מן השורה, משכילים ועמלי כפיים – דורשת פשר. תופעה שכזו, עם שפוצח בריקודים סוערים סביב ספר, עם אור בעיניים ולב שעולה על גדותיו, אין למצוא בשום עם אחר. תהלוכות כן, כריעת ברך ישנה, אבל שמחה וריקודים סוערים – זוהי תופעה ייחודית לחג ‘שמחת תורה’ היהודי.
אופיו של יום מיוחד זה מושרשת וטבועה בתרבות של העם היהודי. מעט מזה ניתן ללמוד מתיאור חג ‘שמחת תורה’ במוסקבה 1967. נזכיר, היה זה לאחר יובל של שלטון קומוניסטי שעמל בכל דרך אפשרית להשכיח את התרבות הדתית ולהעלימה. כך כותב שליח ההסתדרות הציונית לברית המועצות, מרדכי ניישטט, בעיתון ‘דבר’: “נפתחו דלתות ארון הקודש. ההתרגשות גואה. הרב הזקן, ראש העדה פותח בפסוק המסורתי “אתה הראית לדעת”. מגיע רגע הוצאת ספרי תורה. שירה של התלהבות בוקעת לא רק מגרונות פעורים, אלא מלבבות נסערים. תהלוכת ההקפות נבלעת בתוך מערבולת אדירה של ים־אדם. רבים בקהל עושים מאמצים נואשים להתקרב אל הבמה כדי להתמזג בתהלוכת ההקפות… המאושרים שזכו לכך מנשקים בצמאון את ספר התורה…”
גם במצבים האיומים ביותר, בתחתית השאול, בגטו ורשה 1942, חגגו את חג ‘שמחת תורה’. וכך מספר אחד הניצולים: “כאשר המתפללים צעדו ככה בכבדות עם ספרי תורה וסבבו בכמו-הקפות, קפץ פתאום יהודה ליב אורליאן אל הילד, חיבקו יחד עם ספר התורה שבזרועו, ובלחצו את שניהם, את הילד ואת התורה, אל ליבו, החל לשאוג בקול קורע לבבות: ‘יהודי צעיר עם התורה הקדושה’, ופרץ בריקוד ממושך עם הילד ועם ספר התורה, ריקוד מלא התלהבות חסידית, כשהוא חוזר בקול עז על קריאותיו ‘יהודי צעיר עם התורה הקדושה’ ” (י”ל אורליאן, בעיות החינוך, ירושלים תש”ך)
על מה השמחה המתפרצת הזו? מה טיבה של האש היוקדת המתלהטת בחג שמחת תורה ובוקעת מהלב היהודי, נושאת את הרגליים בריקוד ואת הפה בשירה? ומה כתוב בתורה שאיתה אנו רוקדים? מצוות, חוקים, איסורים והלכות – עם זה רוקדים? האם אנו מסוגלים לדמיין אדם הרוקד כשספר חוקים בידו?
ביום זה מסיים העם היהודי כולו את המחזור השנתי של הקריאה בספר התורה. בכל שבת קוראים פרשה אחת מספר התורה, ובחג שמחת תורה קוראים את הפרשה המסיימת ‘וזאת הברכה’ בספר דברים, ומיד מתחילים שוב בקריאת פרשת ‘בראשית’. העם היהודי חוגג עם ספר התורה ומביע בכך את הכרתו העמוקה כי סוד הקיום של העם, הישרדותו ופלא קיומו, הוא הספר הזה.
בתפילת ערבית הנאמרת מדי ערב, אנו אומרים את המילים הבאות: “על כן ה’ א-לוקינו, בשכבינו ובקומינו נשיח בחוקיך, ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד – כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה”. בהזדמנות אחרת, ב’סליחות’ הנאמרות ביום כיפור, אנו מצהירים: “ואין שיור – רק התורה הזאת”. ההכרה כי התורה איננה ספר חוקים בלבד, אלא היא מהווה את בסיס הקיום של העם היהודי, היא זו שיוצרת את השמחה בדברי התורה, שמחה שזר לא יוכל לתפוס, אהבה שאין לה מילים אך היא גודשת לבבות.
